לכאורה יש לשאול, הלא למדנו בתנ"ך ובדברי חכמים (פנה"ל ברכות ז, ב), שהשיכרות מגונה ועלולה להביא למכשול, ומדוע נצטווינו להשתכר בפורים. אלא הטעם, שכל הנסים שנעשו בפורים לישראל נעשו על ידי משתה היין. ושתי נטרדה ממלכותה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה במשתה היין. וצריך לומר, שאמנם ככלל השיכרות מגונה, אולם אי אפשר להתעלם גם מהצדדים הטובים שבה, שעל ידה מתגלה שמחה פשוטה, גשמית ומשוחררת, בעוצמה ובחיוניות. אלא שבכל השנה התאווה וההוללות שבשיכרות מאפילים על הצד הטוב שבה, ולכן היא גורמת למכשולים רבים. אבל בפורים, כאשר שותים ושמחים בישועת ה', לזכר הנס שנעשה על ידי המשתה, מתגלים הצדדים הטובים שבשתייה.
ויש עוד משמעות עמוקה יותר, שבפורים מתגלה הקדושה הנצחית שבישראל, וממילא מתברר שכל מה שעושה ה' לישראל הכל לטובה, ואף מה שנראה בתחילה כרע מתהפך בסופו של דבר לטובה. וכן לגבי החומריות, אף שלכאורה היא נראית רחוקה מהקדושה, על ידי שמחת ישראל בשתיית היין לשם מצווה מתגלה הסוד, שאף היא בפנימיותה מקודשת ומתהפכת לבסוף לטובה. ולכן אף שהגוף ותחושותיו נראים לכאורה כמפריעים לעבודת ה', בשמחת פורים ניכר איך הם מתהפכים לטובה ומסייעים לעבודת ה' בשמחה ובחיוניות.
ועוד יותר עמוק. ככלל, התורה והדעת צריכים להדריך את החיים, וכשאדם הולך בדרך זו, הוא שמח אלא ששמחתו מוגבלת לפי הכרתו. אולם במדרגה עליונה של אמונה, שאנו זוכים לה בפורים, אנו יודעים שה' מנהיג את העולם לטובה, ואף שלפעמים הנהגתו אינה מובנת לנו, אנו מבטלים את דעתנו ומקבלים את הנהגתו בשמחה עוד לפני שהדברים הרעים התהפכו לטובה. וזוהי מדרגת 'עד דלא ידע', דבקות במדרגה שמעל לכל השגה אנושית, שקשורה כל כולה לאמונה במסירות נפש. ומתוך אמונה עליונה שכזו, שהיא אמונת ישראל, מגיעים לשמחה בלא גבול.[15]
