נטל כוס מים בידו, ובעת שאמר “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם” טעה וחשב שיין בידו, והתכוון לברך ‘הגפן’, ונזכר שהוא מים וסיים “שהכל נהיה בדברו”, יצא ידי חובה (רש”י ותוס’).
ואפילו אם נזכר בטעותו רק לאחר שסיים את הברכה ואמר: “בורא פרי הגפן”, ומיד נזכר ואמר תוך כדי דיבור: “שהכל נהיה בדברו”, הואיל ובפועל תיקן את עצמו, יצא ידי חובתו. ואמנם יש מהראשונים שסוברים שהואיל ובברכה עצמה טעה, הן בכוונתו והן בדיבורו, לא יצא ידי חובתו (משמע מרש”י ותוס’). אולם מחמת הספק רוב הראשונים הכריעו שיצא ידי חובתו (ראב”ד ורא”ש עפ”י גאונים ורי”ף, וכ”כ שו”ע רט, ב, מ”ב ה-ו).
ואם אמר את כל הברכה על המים כראוי, ולאחר שסיים התבלבל וחשב שהוא צריך לתקן את הברכה וחזר וסיים “בורא פרי הגפן”. יש אומרים שלא יצא, הואיל והחליט לחתום את הברכה על הגפן, וברכת הגפן אינה פוטרת את המים (ראב”ד ורז”ה). ויש אומרים שהואיל ובתחילה אמר את הברכה כראוי, כבר יצא ידי חובה, וזה שאח”כ תיקן עצמו, אינו יכול לפסול את הברכה שכבר נחתמה כהלכה (רמב”ן עפ”י הגאונים). והואיל וספק ברכות להקל, יצא ידי חובה.[11]
