חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – דברי תורה ודיבורים בסעודה

"רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיהו כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (אבות ג, ג). עיקר החיוב לומר דברי תורה הוא כאשר אוכלים שלושה יחד, שאז סעודתם חשובה, וכנגד חשיבותה הגשמית, צריך לתת חשיבות לצד הרוחני על ידי דברי תורה. שאם לא כן, הרי הסעודה כגוף מת שנשמתו ניטלה ממנו, וממילא המאכלים שהוגשו בה כזבחי מתים. אבל כשאומרים בסעודה דברי תורה, הנשמה נעשית קשורה בגוף ומשפיעה עליו חיים וברכה.

כשאין שם שלושה שאוכלים יחד, אינם חייבים לומר דברי תורה, שברכת המזון מספיקה להם (מגן אבות לרשב"ץ). ויש אומרים שמוטב שגם יחיד שאוכל יעסוק מעט בתורה (מ"ב קע, א).

גם אמירת 'שיר המעלות' או פסוקים אחרים, יכולה להיחשב כדברי תורה (מ"ב קע, א). ויותר טוב לומר דברי תורה שיש בהם ערך ותוספת הבנה, כדי שעל ידם הסעודה כולה תתרומם.

אמרו חכמים (תענית ה, ב): אין משׂיחים בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויחנק (שו"ע קע, א). שהואיל והוא מדבר, הקנה (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו. וכיום רבים מקילים בזה. ויש שביארו, שהאיסור היה כאשר אכלו בהסבה, היינו בחצי שכיבה, אבל כאשר אוכלים בישיבה אין בזה סכנה (פרישה, ברכ"י). ויש סוברים שגם כיום צריך להחמיר בזה (פמ"ג א"א א, ועי' ערוה"ש ב). ומכל מקום, גם מי שמיקל, יקפיד על הנימוס, שדיבורו יהיה בצורה נאה, שלא יראו הסועדים את האוכל שבתוך פיו, וקל וחומר שלא ינתזו מפיו שיירי מאכלים תוך כדי דיבורו.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן