מצוות פרו ורבו שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, ועליו החובה ליזום את החיבור במצוות עונה. ולזה רמז הפסוק: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".
להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו; פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 2).
כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון של מצוות-רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד. ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (פנה"ל שם ה, ח).
כפי שלמדנו בבן ובת מקיימים את מצוות פרו ורבו מהתורה. מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הצליח להוליד ילד אחד, למרות שנפטרו בחיי אביהם – אביהם קיים מצוות פריה ורביה, שכן זרעו נמשך דרך שני ילדיו. ואם אחד מהם נפטר בחיי אביו בלא שהספיק להוליד ילדים, נתבטלה המצווה מהאב, מפני שלא העמיד אחריו בן ובת שיכולים להמשיך לקיים מצוות פריה ורביה. וכן אם בנו או בתו עקרים, כיוון שאינם יכולים להוליד, אף אביהם לא קיים מצוות פריה ורביה. ואפילו אם בנו הוליד שנים עשר ילדים, אם בתו עקרה, כיוון שזרעו לא נמשך מבנו ובתו – לא קיים מצוות פריה ורביה (שו"ע אה"ע א, ה).
