אף שהנשים מקיימות בנישואין מצווה גדולה כמו האיש, לא קבעו חכמים גיל שעד אליו ראוי לנשים להתחתן. משום שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. וכיוון שהגברים חייבים להספיק לפני החתונה לרכוש את יסודות התורה ולהתכונן לאתגר הפרנסה, היה צורך להגדיר להם את זמן הנישואין, כדי שלא יידחה יתר על המידה. אבל לנשים, שכל זה לגביהן מצווה ולא חובה, לא הגדירו חכמים גיל.
למעשה נהגו שמעת שהבחורה היתה בשלה לנישואין והסכימה ורצתה להתחתן עם הבחור שהציעו לה, היו מתחילים לתכנן את החתונה. ושלא כמו הבחור שהיה צריך להתחיל לעבוד כדי להכין לאשתו בית ומטע שממנו יפרנס אותה (סוטה מד, א), האשה לא היתה חייבת בהכנות הללו לקראת החתונה. אלא צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, והורו חכמים שעל ההורים להקדיש כעשירית מרכושם כדי לסייע לבנותיהם להתחתן (כתובות נב, ב; שו"ע אה"ע קיג, א). וממילא יכלו הבנות להתחתן צעירות, בסביבות גיל חמש עשרה.
בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. לא זו בלבד, אלא שלמרות שההוראה היתה לתת לכל בת עשירית מהנכסים ולא יותר, כדי שלא לקפח את הבנים וכדי להשאיר להורים נכסים שמהם יוכלו להתפרנס לעת זקנתם. במצבים של דוחק ההורים נאלצו לתת לבנותיהם הרבה יותר מעשירית מנכסיהם, כי בלא זאת לא היו מצליחים לשדכן, והיה חשש שהבנות יישארו גלמודות כל ימי חייהן. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח).
במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות המנהג לחתן בנות קטנות התבטל לחלוטין. ועדיין בזמנים ומקומות שהדוחק היה רב, כמו לעיתים בתימן, היו נאלצים לעיתים לחתן בנות צעירות מאוד (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, י, 9).
