אמרו חכמים (קידושין ל, ב) שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לעזור בכל מה שנצרך לנישואי ילדיהם, שנאמר (ירמיהו כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם אח"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים פעילים בהמשכת הדורות. הורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מרכושם עבור חתונת כל אחת מבנותיהם. ומשמע שסכום דומה היה מגיע לבנים דרך הירושה. כיום המנהג להשוות את הבנים והבנות בירושה, וכן להשוות את הבנים והבנות בעזרה לנישואין.
בזמן הזה, שמרבית הצעירים בוחרים את בני זוגם על פי האופי ומכלול האישיות, והשאלה "כמה ההורים יתנו?" פחות קובעת את יכולתם להתחתן, המצווה המוטלת על ההורים לחתן את ילדיהם נפרשת על פני שנים רבות. ראשית בדאגה להעניק להם חינוך טוב ובמימון לימודי המקצוע שלהם, ובחינוכם וציודם בבגדים נאים, וכמובן בסיוע במימון הוצאות החתונה וקניית הרהיטים.
בנוסף לכך, גם חישוב עשירית הרכוש בימינו הוא דבר מורכב, מפני שחלק משמעותי מהרכוש מושקע בחסכונות לפנסיה ומושקע בדירה שלא ניתן לממשה, כמו כן צריך להתייחס גם לכספים שמסתבר שההורים יקבלו בעתיד ממשכורות ורווחי השקעות. אולם העיקרון הנלמד מהמצווה להשקיע עשירית מהרכוש עבור חתונת כל בת הוא שמצווה על ההורים להקדיש סכום נכבד מרכושם עבור נישואי כל אחד מילדיהם.
כיוון שפעמים רבות הילדים מתעכבים מלהינשא מפני שהם חוששים שלא יוכלו להסתדר מבחינה כלכלית, חלק ניכר מההשקעה של ההורים כיום צריך להיות מופנה לצורך העמידה באתגר הגדול המשלב נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות. ונראה שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מעשירית הרכוש שמצווה על ההורים להשקיע בחתונת כל אחד מילדיהם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה.
