ערך הנישואין גדול כל כך, עד שהתירו חכמים לבחור או בחורה לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי למצוא את זיווגם. כמובן שלכתחילה עדיף שיימצאו את זיווגם מבני או בנות הארץ ולא יצטרכו לצאת לשם כך מהארץ, אך אם נראה להם שלא יוכלו למצוא את זיווגם בארץ, מותר להם לצאת לחוץ לארץ כדי להתחתן, ובתנאי שאח"כ יחזרו לארץ.
ואף שהיציאה לשם חתונה עלולה להתארך למשך תקופה ארוכה, שכן גם לאחר שקובעים פגישה, לפעמים הבחור לא מעוניין ולפעמים הבחורה לא מעוניינת, ולפעמים בירורים אלו אורכים זמן רב. וגם מעת שימצא את בת זוגו ועד שיתחתנו עובר זמן, ולא תמיד ניתן לעלות מיד לאחר החתונה, למרות זאת התירו חכמים לצאת לחוץ לארץ מפני החשיבות הגדולה של מצוות הנישואין.
אבל לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם עם אשה שאיננה מוכנה לעלות לארץ, על דעת שגם החתן יישאר עימה בגלות – אסור, שכל מה שהתירו לצאת מן הארץ כדי לשאת אשה, הוא רק ליציאה זמנית, של חודשים או מספר שנים, אבל יציאה של קבע לא התירו (רמב"ם הל' מלכים ה, ט).
וכל זה דווקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שהרי אסור לעזוב את הארץ לצמיתות. אבל בשתי מדינות בחוץ לארץ, או בשני אזורים בארץ, מותר לחתן להישאר ולגור במדינת אשתו ולא לגור ליד הוריו. כמובן שאם הדבר נחוץ להורים עדיף לקיים את רצונם ולגור לידם, אך אם הכלה עומדת על דעתה ורוצה להישאר במקומה, מותר לחתן לדחות את מצוות כיבוד הורים כדי לישא אשה (שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן סי' ער"ב, ועי' שו"ע יו"ד רלט, ח, ובש"ך שם; לעיל א, יא).
