חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – עונשי התורה

בהלכות הקודמות למדנו שאיסורי עריות נחשבים לאיסורים מהדרגה החמורה ביותר, שעל רובם גזרה התורה עונש של מיתה. בהלכה זו נסקור בקצרה את מערכת הענישה שבתורה, תוך שימת דגש על העונשים החמורים של מיתה.

ישנם כמה סוגים של ענישה. פעמים שהתורה קובעת קנסות כספיים, ופעמים עונש של שלושים ותשע מלקות, והעונש החמור ביותר הוא מיתה בידי בית הדין. בכל עת שאנו חפצים להשוות שני איסורים זה לזה ולדעת איזה מהם נחשב חמור יותר, בודקים זאת על פי העונש שהתורה קצבה לכל איסור, כאשר עונש מיתה הוא החמור ביותר.

אף עונש המיתה אינו אחיד. ישנם ארבעה סוגים של מיתת בית דין: חנק, הרג, שריפה וסקילה. וזהו גם סדר החומרה שלהם. כלומר, בין החטאים החמורים ביותר, אלה שנענשים עליהם בחנק נחשבים כקלים יותר, ולחטאים חמורים יותר העונש הריגה, וליותר חמורים – שריפה, ועל החטאים החמורים ביותר נענשים בסקילה. ואם למשל עבר אדם שתי עבירות, שעל אחת מהן נתחייב חנק ועל השניה סקילה, יענישו אותו במיתה החמורה יותר שהיא סקילה.

הסמכות לדון אדם למיתה נתונה לסנהדרין המונה עשרים ושלושה דיינים מומחים, שנסמכו איש מפי איש עד למשה מסיני. ואף הסנהדרין, רק לעיתים נדירות מאוד היתה דנה אדם למיתה. מפני שמצווה על בית הדין להפוך עד כמה שאפשר בזכותם של הנידונים למוות. וכבר אמרו חכמים (מכות א, י), שסנהדרין שבמשך שבע שנים גזרה מיתה על אדם אחד, נחשבה לסנהדרין חבלנית, מפני שהיא מרבה להרוג את הנידונים בפניה. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם רק אחת לשבעים שנה היתה גוזרת מיתה, היתה נחשבת לסנהדרין חבלנית. ורבי עקיבא אמר, שאילו הוא היה חבר בסנהדרין, לעולם לא היו דנים בה אדם למיתה, כי תמיד היה מוצא צד של זכות שלפיו החוטא פטור מעונש מיתה. וכנגדו אמר רבן שמעון בן גמליאל: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל", ותוך כך למדנו שהמוצאים להורג על ידי בית הדין היו בעיקר רוצחים.

הסיבה לכך ברורה, ההלכה היא שאין מוציאים אדם להורג אלא אם כן היו שני עדים שהתרו בו ואע"פ כן המשיך בחטאו. כלומר אם מדובר על חטא של גילוי עריות, צריך שיהיו שני בני אדם שיתרו בחוטאים שאם ימשיכו בניאופם יענשו במיתה. ואין מדובר בעדים שראו אותם נכנסים לחדר סגור, אלא בעדים שרואים אותם מבצעים ממש את החטא. ולפני כן התרו בהם ואמרו: דעו לכם שאם תחטאו תיענשו במיתה, והחוטאים יודעים שיש בידי בית הדין סמכות וכוח לבצע בהם את הדין, ואף על פי כן הם ממשיכים לבצע את חטאם. אין אדם שיחטא בתנאים כאלו. לכן לא היו כמעט מצבים שבית הדין הוציא אדם להורג על חטאים של גילוי עריות או חילול שבת. ומכאן שעונשי המוות שקבעה התורה לחטאי גילוי עריות ושאר העברות נועדו להגדיר את חומרת העבירה ולמנוע את ביצועה בפני אנשים. העבירה החמורה היחידה שלעיתים היתה מתבצעת בפני עדים היא רצח, שכן הרצח מתבצע בעת כעס, והעדים וההתראה לא תמיד מועילים. ולכן אמר רבן שמעון גמליאל שאם בית הדין ירבה בבדיקות צדדיות של העדים כדי לפוסלם, יגרום לריבוי של שפיכות דמים. ואף הוצאה להורג של רוצחים לא נועדה לשימוש תדיר. וכן למדנו (ע"ז ח, ב), שכאשר רבו הרוצחים גלתה הסנהדרין הגדולה מלשכת הגזית למקום שנקרא חנות, ובכך אבדה הסמכות מן הסנהדרין הקטנה, שהיתה בכל עיר ברחבי הארץ, לדון רוצחים למוות.[1]


[1]. המקרה היחיד שבהם החוטאים היו עלולים להמשיך בחטאם למרות העדים וההתראה הוא רצח, שכן הרצח מתבצע בעת כעס. אכן האנשים שהיו מוצאים להורג בבית הדין היו רוצחים בזדון, כפי שעולה ממשנה מכות א, י: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (בשבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" הרי שעיקר דין מוות היה לרוצחים, וכן למדנו בגמרא ע"ז ח, ב, שכאשר רבו הרוצחים גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לחנות, כדי לאבד את הסמכות לדון רוצחים למוות. כי ההוצאה להורג נועדה להרתעה ולא לשימוש תדיר.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן