דרך אחת בלבד ישנה לממזר זכר להוליד בנים שיוכלו בסופו של דבר להתחתן עם כל יהודי או יהודייה וזרעם יהיה כשר. כדי להסביר את הדבר, נחזור על מה שלמדנו. הבעיה הקשה שעומדת בפני הממזר היא, שאין לו כמעט אפשרות להתחתן, מאחר שעל פי התורה אסור לו לשאת בת ישראל. ורק אם ימצא אשה ממזרת, שאף היא נולדה באיסור, יהיה מותר להם להתחתן. אבל הדבר לא יועיל לבניהם, שכן הם יורישו לבניהם ובנותיהם את הממזרות. וכן מותר לממזר לישא גיורת, אבל כיוון שהממזרות תעבור לילדיהם מסתבר שלא תימצא גיורת שתסכים להינשא לממזר.
רק דרך אחת עומדת בפני הממזר, שעל ידה יוכל להכשיר את זרעו, והיא על ידי שפחה. והכוונה כאן לגויה שבאה להיות שפחה אצל יהודי, שעל פי דין התורה בשעה שהיא מקבלת על עצמה להיות שפחה אצל יהודי, עליה לעבור תהליך של גיור חלקי הכולל טבילה וקבלת מצוות, ומאז עליה לשמור את המצוות. ואם תשתחרר, לא תוכל לחזור לעמה הקודם, ובו במקום תיחשב ליהודיה. ואם כן, מצד אחד יש לה דין גויה, וכל יהודי שהוליד ילד מגויה, אין הילד יורש ממנו את ייחוסו, והוא נחשב כאמו הגויה לכל דבר, כי הלאומיות נקבעת על ידי האם. ואם כן, גם במקרה הזה של הממזר והשפחה, הילד לא יירש ממנו את הממזרות הואיל ואין הוא מתייחס לאביו, והוא נחשב עבד כאמו. ומאידך, אם השפחה היתה גויה רגילה, אסור היה לממזר להתחתן עמה, וגם הבנים הנולדים לה היו גויים גמורים. אבל כאן, מאחר שהשפחה כבר התחילה תהליך של גיור, התירו לממזר לישא אותה, והבנים שייוולדו להם נחשבים כעבדים שמחויבים ברוב המצוות, ומיד לאחר שנולדו ניתן לשחררם, ועל ידי כך ייחשבו כיהודים כשרים, כדין כל עבד כנעני שיצא לחופשי.
ואף שמצד הדין אסור לישראל לשאת שפחה, לממזר התירו זאת כדי להכשיר את זרעו (שו"ע אה"ע ד, כ). וכתב הרדב"ז שמעשה היה בקושטא, בממזר תלמיד חכם שנשא שפחה לאשה, ונתקבצו חכמי קושטא בנישואיו לכבודו.
ואף שעל פי ההלכה במצבנו החברתי-כלכלי העבדות אסורה, שכן העבדות היתה כשרה רק כאשר בלעדיה היו רבים מאותם אנשים צפויים למות מרעב, אבל כיום שניתן לפרנסם, העבדות אסורה (עי' פנה"ל שביעית ויובל י, יא). אולם כדי להכשיר את זרעו של הממזר יהיה מותר לקיים את דין השפחה, אף שבפועל היחס אליה צריך להיות כאל אישה רגילה, ובמידה מסוימת אף ראוי שיכבד אותה יותר, שהסכימה להיות שפחתו כדי לסייע לו להכשיר את זרעו.
