חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – המלאכות שהותרו ביום טוב

בשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת, שנאמר (שמות יב, טז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, ז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הרי שרק 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו – מותרת (רמב"ן שם).

לפיכך, מותר ללוש בצק ולאפות חלות ועוגות. וכן מותר לבשל בשר ודגים, פירות וירקות וכל שאר המאכלים. וכן מותר לשחוט בהמות, חיות ועופות לצורך היום. וכן מותר להגביר את האש ולהחלישה לצורך הבישול והאפיה. וכן מותר להוציא מאכלים לצורך הסעודה מרשות לרשות.

אבל אסור לקצור את תבואת השדה, לבצור ענבים בכרם, לדוש שיבולים, לזרות את גרגירי התבואה לרוח, לברור מהם את הצרורות והאבנים, לטחון תבואה, לצוד חיות, עופות ודגים, לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן. שכל המלאכות הללו הן בכלל 'מלאכת עבודה' שנאסרה ביום טוב. הסימן לכך שמדובר ב'מלאכת עבודה', שרגילים לעשותה על ידי פועלים, ובבת אחת מכינים כמויות גדולות לימים רבים או לצורך מסחרי. לעומת זאת, המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הן מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך אותו היום.

וצריך להדגיש, המלאכות שנחשבות 'מלאכת עבודה' אסורות ביום טוב גם כשהן נעשות בקלות לצורך האכילה ביום טוב עצמו. למשל, אסור לקטוף מעט פירות מהעץ שבגינה לצורך סעודת יום טוב, וכן אסור לצוד דג מבריכת דגים שבחצרו לצורך סעודת יום טוב. אמנם נחלקו הראשונים בחומרת האיסור: יש אומרים, שכאשר עושים את המלאכות הללו לצורך סעודת יום טוב, אין בהן איסור תורה, וחכמים אסרו לעשותן מפני שהעיסוק בהן עלול להתארך, עד שיעבור כל היום בטרחה רבה ויהיה החג כיום חול ויתבטלו מלימוד תורה ושמחת הסעודה. בנוסף לכך, כיוון שרגילים לעשות מלאכות אלו לצורך ימים רבים, יש חשש שאם יתירו לעשותן לצורך יום טוב, יטעו וירבו במלאכה לצורך ימים רבים, ויעברו על איסור תורה (רמב"ם, רא"ש, ר"ן, שו"ע תצה, ב).[1] ויש אומרים, שבכל אופן אסור לעשות מלאכות אלו מהתורה, כי רק מלאכות שעיקר ייעודן לצורך אכילת אותו היום התירה התורה, אבל מלאכות שעיקר ייעודן לצורך הכנת מאכלים לימים רבים – אסורות מהתורה (רש"י, רמב"ן, סמ"ג, וכך משמע מירושלמי ביצה פ"א ה"י).

לסיכום: שבע מלאכות הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, ואלו הן: א) לישה, ב) אפיה ובישול, ג) שחיטה, ד) הפשטה, ה) הוצאה, ו) הבערה, ז) כיבוי. וחכמים הגבילו את היתר הבערה וכיבוי (להלן ה, אב).

ויש מלאכות שכל זמן שהן נעשות כדרך שרגילים לעשותן בבית – מותרות, וכאשר הן נעשות כדרך עשייתן לצורך מסחרי או לימים רבים – אסורות, והן: א) טוחן (להלן ד, ב), ב) בורר (להלן ד, דה), ג) מעמר (עיין שו"ע תקא, ג).

ויש מלאכות שמכינים בהן אוכל והן אסורות באופן מוחלט, ואלו הן: א) קוצר, ב) דש, ובכלל זה מפרק וסוחט (להלן ד, א), ג) זורה, ד) צד. אמנם איסורי חכמים שנקבעו כסייג למלאכות, לפעמים הותרו לצורך אוכל נפש (עיין להלן ז, ג).


[1]. אמנם לדעת רוה"פ, הלכה כדעת רבה (פסחים מו, ב), שגם מי שמבשל לצורך חול אינו עובר באיסור תורה, הואיל ואם יבואו אורחים, יוכלו ליהנות מתבשילו ביו"ט (עיין להלן ח, 1). אלא שאם יקצרו שדה שלם או יטחנו הרבה חיטים או יסחטו הרבה ענבים, פעמים רבות שאין אפשרות שיהודים יאכלו את הכל ביו"ט, ואזי הוא איסור תורה לכל הדעות. והדבר תלוי בסוג המלאכה ובמספר היהודים שגרים בקרבת מקום.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן