לדעת הרמב”ם, אין דין ‘יום טוב שני של גלויות’ תלוי בקרבת המקום לירושלים, אלא הכל תלוי במנהג ישראל בעת שהיו השליחים יוצאים להודיע על מועד קידוש החודש. שבכל מקום שהיו השליחים מגיעים לפני חג ראשון של סוכות, אפילו הוא חוץ לארץ, ממשיכים לעשות יום טוב אחד. ובכל מקום שלא הגיעו, אפילו הוא ארץ ישראל, ממשיכים לעשות שני ימים. וגם אם מצד המרחק היו יכולים להגיע, אלא שבפועל לא הגיעו מחמת שלא היתה שם קהילה יהודית או מחמת שיבושי הדרכים, כיוון שבפועל היושבים שם היו צריכים לעשות שני ימים טובים, כך צריך להמשיך לנהוג (רמב”ם הל’ קדוש החודש ה, ט-יב).
ולדעת הריטב”א, מאז שנתבטל קידוש החודש על ידי בית הדין, אין הדין תלוי בשליחים, אלא בגבולות ארץ ישראל, שהואיל וברוב המקומות בחוץ לארץ נהגו לעשות יומיים, וברוב המקומות שבגבולות הארץ נהגו לעשות יום אחד, תיקן בית דינו של הלל הנשיא, בשעה שקידש את החודשים והשנים למשך כל הדורות, שבחוץ לארץ יעשו תמיד שני ימים טובים, ובארץ ישראל כולה יעשו תמיד יום אחד בלבד (ריטב”א ר”ה יח, א; סוכה מג, א).
ואף שבמשך הדורות היו שנהגו במקומות שונים בארץ לעשות שני ימים טובים כדברי הרמב”ם, המנהג שהתקבל להלכה הוא כדברי הריטב”א, שכך משמע מעוד ראשונים.[3]
לגבי העיר אילת התעוררה שאלה, שאולי אינה מגבולות ארץ ישראל, כי לפי מקצת המפרשים שנחל מצרים הוא נחל אל עריש היא דרומית לחלקו העיקרי. אולם למעשה נפסקה הלכה שאילת בגבולות הארץ ועושים בה יום טוב אחד, שכן גם לדעת הסוברים שהוא נחל אל עריש, מסתבר שאילת בגבולות הארץ, וק”ו שכך הדין לרוב המפרשים שסוברים שנחל מצרים הוא בתעלת סואץ (עיין בפ”ה העם והארץ ג, טו). וכ”כ למעשה הרב הרצוג בהיכל יצחק או”ח נה; הרב פרנק במקראי קודש פסח ב, נח; משפטי עוזיאל ח, מז; ציץ אליעזר ג, כג.
