לולב שרוב עליו העליונים נקטמו או העלה העליון האמצעי שלו נקטם – פסול ביום הראשון (שו"ע רמ"א תרמה, ו). אם נמשך בסוף העלה העליון כמין קוץ, אין הוא נחשב כחלק מהעלה, וגם אם נחרך או נחתך, הלולב כשר למהדרין.
לולב שהעלה העליון שלו מסתיים בזיגזג כפי שמצוי לפעמים, כשר לכתחילה.
לולב שרוב עליו התייבשו, עד שנעשו לבנים בלא שמץ של ירוק – פסול (שו"ע תרמה, ה).
אורך שדרו של הלולב צריך להיות לכל הפחות ארבעה טפחים, שהם כ-32 ס"מ, ובשעת הדחק 25.3 ס"מ. וכל זה כדי לצאת ידי חובה, אבל הידורו של הלולב שיהיה גבוה כמקובל (מ"א תרעב, ג).[4]
בדורות האחרונים התעוררה שאלה לגבי כשרותו של לולב קנרי, שצומח על זן מיוחד של דקל שהובא מהאיים הקנריים. הדקל הקנרי שונה בכמה דברים משאר זני הדקלים המוכרים לנו, עליו קצרים, צפופים ורכים יותר, שדרתו רכה ונוטה להתכופף לצד שמטים אותו, צבעו ירוק יותר ופירותיו אינם טעימים.
המכשירים סוברים שהואיל וככלל הוא דקל שמצמיח תמרים, למרות כל השינויים הוא כשר (ציץ אליעזר ח, כב; רשז"א). ויש אומרים, שהואיל ופירותיו אינם ראויים כל כך לאכילה, וגם יש בו שינויים רבים מדקל רגיל, אין זה 'כפות תמרים' (אג"מ או"ח ד, קכג). למעשה, אף שסברת המקילים נראית, שכן יש זנים של דקל שדומים לדקל קנרי. מכל מקום כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, נכון להימנע מליטול לולב קנרי. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המיקלים וליטלו בברכה.
