מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה (ערכין לב, ב). שנאמר (ויקרא כה, א-ג): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ”. דרשו חכמים (ספרא שם): “שָׂדֶךָ – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כַּרְמֶךָ – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו”. לפיכך, רק לאחר ארבע עשרה שנה מעת שישראל נכנסו בהנהגת יהושע בן נון לארץ, התחילו למנות שנים לשביעית וליובל. מפני ששבע שנים עסקו בכיבוש הארץ ועוד שבע שנים עסקו בחלוקת הנחלות לשבטים ולמשפחות, ורק כשסיימו את חלוקת הארץ, התחייבו במצוות שביעית ויובל והחלו למנות לכך שנים (ערכין יג, א; רמב”ם שמיטה ויובל י, ב; להלן ה, א).
אפילו היו כל ישראל יושבים בארצם אבל היו מעורבים זה בזה, מבני שבט בנימין יושבים בנחלת יהודה ומבני שבט יהודה בנחלת בנימין, אין הם נחשבים כיושבים על הארץ כתיקונם, וחיוב השביעית מהתורה מתבטל. הרי שמצוות השביעית תלויה ביובל, כי ביובל חזרו כל הנחלות לבעליהן, ובזכות כך ישבו כל ישראל על ארצם כתיקונם (ערכין לב, ב).
ההיגיון שבמצווה מובן – רק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ וכולם שומרים שביעית יחד, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. ואף אם מבחינה כלכלית היו יכולים לשבות, קשה להם להתגבר על יצרם כשהחובה אינה מוטלת על כולם בשווה. לא זו בלבד, אלא צריך שכל שבט ישב בנחלתו, מפני שבני השבט יכולים יותר לסייע זה לזה לעמוד באתגר הגדול של השביתה, ואף ידאגו לאכוף את היובל שבו הקרקעות חוזרות לבעליהן, שכן המסרב להחזיר את האדמה שקנה, פוגע באחד מבני השבט שלו. בנוסף לכך, כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה.
גם מה שנאמר בתורה, שייתן ה’ את ברכתו, מתקיים בזמן שכל ישראל בארצם וחובת השביעית מהתורה (סמ”ע חו”מ סז, ב; פאת השולחן כט, ג; אגרות הראיה תקנה; להלן ז, 9). משום שהברכה אינה באה בדרך נס אלא בדרך הטבע, ולכן כאשר התנאים הריאליים אינם מאפשרים ברכה, הברכה מסתלקת, כי לא תבוא בדרך של נס.
אמנם תקנו חכמים, שגם כאשר חובת המצווה מתבטלת מהתורה, יקיימו ישראל את השביעית. אלא שהואיל וחיובה מדברי חכמים בלבד, אין סומכים בה על הברכה האלוקית, ובשעת הדחק מקילים בה יותר, כפי שיבואר להלן.
