על ידי מצוות השביעית ישראל זוכים לתקן את חטא אדם הראשון ולגאול את האדם והאדמה מקללתם. בעקבות החטא נעשתה החברה האנושית משועבדת להשגת אמצעים לקיומה, עד שכל ערכיה שועבדו לכך, וכל שאיפותיה הופנו לשיפור המצב החומרי, והנשמה נסתתרה ונעלמה. שנאמר (בראשית ג, יז-יט): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". באופן זה האדם יכול להתקיים, אבל קיומו כואב ומתיש. קיום של עבד שנאלץ לוותר על עצמיותו כדי לקיים את עצמו ולספק את צרכיו ויצריו. לא ניתן היה להעלות אז על הדעת שעם שלם מסוגל להתקיים תוך שהוא שובת מכל מלאכה ביום השבת, ושובת מעבודת השדה במשך שנה שלימה.
ורצה ה' לגאול את ישראל ואת העולם, ונתן לנו את התורה ואת מצוות השבת והשביעית, שעל ידן אנו מתקשרים אל מצב החיים השלם, שבו אנו בני חורין מהשעבוד לעבודה הקשה, והנשמה מתגלה ומאירה, ומתוך כך אנחנו יכולים להעלות את העולם ולתקנו. והבטיח ה' לישראל שאם ישמרו את המצוות, לא יחסר להם מזון ואף יזכו לרוב ברכה. וככל שישראל התחזקו בשמירת השבת והשביעית – גברה הברכה.
שכך הוא האיזון הנכון: מצד אחד חובה על האדם לדאוג לקיומו, ועל כן הוא צריך לעבוד בשדהו בחריצות, לחסוך כסף ולהתבסס, ובזה הוא מתקן את חטאו ומתגבר על יצר העצלות. ומנגד, עליו לזכור את ה' בורא השמים והארץ, שנתן לו את הכוח לעבוד, ובזה הוא מתקן את יצר הגאווה. נראה לכאורה שיש כאן פשרה, מצד השיקול הכלכלי היה ראוי לעבוד שבע שנים, ומצד השיקול הרוחני היה ראוי לשבות תמיד. כדי להתחזק במידת האחריות והחריצות עליו לעבוד, כדי להתחזק במידת הענווה והאמונה עליו לשבות. וכביכול עשתה התורה פשרה מציאותית שבה יוכל האדם לשרוד תוך מתן מקום לשתי השאיפות.
אולם האמת שאין כאן פשרה אלא ביטוי של שני ערכים שמפרים ומשלימים זה את זה. הצורך להתכונן ליום השבת ולשנה השביעית מרומם את ערך העבודה ומלמד את ישראל להיות אחראים וחרוצים יותר בששת ימי המעשה ובשש שנות העבודה. ובזכות ההכנות הללו, ישראל זוכים להתעלות ולהתקדש בשבת ובשנה השביעית, נשמתם משתחררת מעול העבודה והרדיפה אחר צרכי הקיום הגשמי והיצרים הנלווים לכך, ומגלה את חירותה ומתקשרת אל ה'. ומתוך כך ישראל מבינים את הערך האמתי של עבודתם, להוסיף טובה וברכה בעולם, והם מפתחים דרכים להשבחת העבודה וייעולה, והעולם הולך ומתעלה, וברכת שמיים שופעת לארץ (עי' כוזרי ב, נ; אוצר נחמד שם). וכך משבת לשבת, ומשביעית לשביעית, ישראל הולכים ונגאלים, עד הגאולה השלימה שאף היא תהיה מתוך השנה השביעית. ולכן תקנו חכמים לומר את ברכת הגאולה בברכה השביעית שבתפילת שמונה עשרה (מגילה יז, ב).
