גם על פי השכל ניתן להבין היאך מצבם הכלכלי של שומרי שבת ושביעית משתפר לעומת אלה שאינם שומרים. כי אף שהמחסור במזון מסוכן לקיומו של האדם, התאווה והכבוד מסוכנים יותר. הנה לעיתים יש לאדם עונה טובה והוא מרוויח הרבה, ובתאוותו הוא מבזבז את רווחיו על מותרות. הוא היה יכול לאגור תבואה ולחסוך כסף לימים קשים, אבל מפני תאוותו וגאוותו בזבז את כספו. כשתגיע שנה קשה לא יהיה לו לחם לתת לבני ביתו והם ימותו ברעב.
על ידי השביתה והימנעות ממסחר בפירות, האדם מתרומם לאמונה עמוקה בה' ומתקשר לתורה, ונעשה בן חורין שמסוגל לדחות סיפוקים, לשלוט ביצר התאווה והעצלות, ולהיות חרוץ בשש שנות המלאכה. מתוך ההתחזקות באמונה האדם גם נעשה שמח בחלקו, ואינו נצרך לבזבז את כספו על מותרות וקל לו יותר לחסוך, וכך הוא הולך ומתעשר.
וכן ביארו חכמים, שלא רק השנה הששית תתברך בזכות השמיטה, אלא בזכות השנה השביעית תמשך הברכה משנה לשנה במשך כל שש שנות העבודה (ספרא בהר), באופן שישראל ילמדו לתכנן היטב את עבודתם, ובחריצות ויעילות יחסכו תבואה משנה לשנה, עד שבתכנון נכון, למרות השביתה בשביעית, לא יחסר להם דבר. יתר על כן, מהזמנים בהם ישראל שובתים ממלאכה ועוסקים בתורה, תימשך השראה לימי המעשה, להמציא פיתוחים ושכלולים לייעול העבודה והשבחתה, ועל ידי כך נמשכת ממנה ברכה כפולה לאושר ועושר.[2]
ראוי להוסיף, שמשברים רבים, חברתיים וכלכליים, נוצרים בעקבות תאוות הבצע שמלווה את התחרות שבחיי הכלכלה והמסחר. משבר עלול להסיג את המשק לאחור, ולגרום למחסור שימשך מספר שנים. השביתה בשביעית, והחזרת הקרקעות והעבדים ביובל, מפיגות את התחרות, מרגיעות את החמדנות, עוצרות את הסחרור שבמשק, ומונעות משברים. כך יוצא שההפסד לכאורה שבשביעית נמוך מהרווח שבמניעת משברים כלכליים (עניין זה יבואר להלן יא, ח).
