מצווה להרבות בלימוד תורה בשנה השביעית שבה שובתים ממלאכת השדה, ומצווה זו נשענת על שני יסודות:
האחד, שראוי היה לאדם שיקדיש שעות רבות בכל יום ובכל לילה כדי ללמוד את כל התורה ולהגות בה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וכפי שנצטווינו (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", וכן נאמר (שם ו, ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (עי' יומא יט, ב). אולם למעשה במשך שש השנים שבהן אדם צריך לעבוד בשדהו, הוא אינו יכול להרבות בלימוד. אבל בשנה השביעית שבה נצטווינו לשבות מעבודת השדה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלא תוקפה.
וכן למדנו לעניין שבת, אמרו חכמים (תדבא"ר א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בָּנַי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה". עוד אמרו: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). וכפי שאמרו לגבי השבת, כך צריך לומר לגבי השנה השביעית, שהשביתה שבה נועדה כדי שיוכלו ישראל להגות בתורה, ועל ידי זה יזכו לגלות את ערך העבודה ויוכלו להתקיים בארץ.
היסוד השני, שהשביעית היא שנה שיש בה קדושה, כי השביתה שבה היא שביתה לה', שנאמר (ויקרא כה, ב-ד): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". וכשם שבשבת הקדושה באה לידי ביטוי בלימוד תורה, כך בשביעית היא צריכה לבוא לידי ביטוי בלימוד תורה (אבן עזרא, ספורנו, ועיין פנה"ל שבת ה, א; מועדים א, ה).[1]
וכן רמזו בזוהר, בתיאור אודות המתרחש בגן עדן בשמיטה: בא וראה, בכל שמיטה ושמיטה, כרוז יוצא בגן עדן ואומר: התאספו גברים ונשים, וכל אותם בני אמונה, ותעלו מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ואז כולם מתפשטים מלבושיהם החיצוניים, זכרים ונקבות, ואיתם כל הטף והנערים, ועולים ונכנסים לישיבה של רקיע, ושמחים שם בשמחת ההתעלות שלהם, ויש שם שמחה על שמחה, ואומרים שם דברי תורה חדשים וישנים, וכולם שם שמחים בשמחה שאין כמותה (ח"ג קעא, ב, בתרגום ופירוש).
