ארבע מדרגות של גילויים עליונים ישנן: א) נבואה (לעיל פרק טז). ב) רוח הקודש, ולה ענפים רבים (להלן ד-ח). ג) אורים ותומים, שהם אחד מענפי רוח הקודש. ד) בת קול.
הן בנבואה והן במדרגות הגבוהות של רוח הקודש, הגילוי האלוהי נקלט בבירור ובלא ספק או טעות, מעל ומעבר למה שאדם רגיל לקלוט בדרך הרגילה על ידי שכלו. אולם מדרגת הנבואה גבוהה מרוח הקודש, שאור הנבואה בהיר וחזק יותר, ועל ידה הדבקות בה’ גדולה יותר והגילוי ודאי ומוחשי יותר, בדומה לדבר שאדם רואה ומרגיש בחושיו (דרך ה’ ח”ג ג, א-ד). גם כאשר הגילוי האלוהי היה בחלום, היה ברור לנביא אם מדובר בגילוי אלוהי במדרגת נבואה או במדרגה של רוח הקודש (מו”נ ב, מה).
בעת שהנביא מקבל נבואה, כל מחשבותיו, הרגשותיו ותחושותיו בטלות, ומתוך דבקות עצומה במקור החיים כולו נעשה כלי לקבלת הנבואה. אולם בעת קבלת רוח הקודש, האדם נשאר עם מחשבותיו, הרגשותיו ותחושותיו, ובאופן זה הוא זוכה לגילוי אלוהי. כדוגמת דוד המלך שחיבר את מזמורי תהלים והנהיג את ישראל בעזרת רוח הקודש. שנאמר (שמואל ב’ כג, א-ג): “וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים, נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, מְשִׁיחַ אֱלֹוהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. רוּחַ ה’ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי. אָמַר אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל (להיות) מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלוֹהִים”.
כיוון שמדובר בשתי מדרגות, ישנה בתנ”ך חלוקה בין חלק ה’נביאים’ שהספרים הכלולים בו נכתבו בנבואה, ל’כתובים’ שנכתבו ברוח הקודש. גם נביאים שזכו לקבל גילויים בנבואה, זכו לעיתים לגילויים ברוח הקודש. כמו שמואל הנביא, שכתב את ספר שופטים וספר שמואל בנבואה, ולכן הם כלולים ב’נביאים’, ואילו את מגילת רות כתב ברוח הקודש, ולכן היא ב’כתובים’. וכן ירמיהו כתב את ספרו ואת ספר מלכים בנבואה, ואת מגילת איכה כתב ברוח הקודש. כמו כן, מסתבר שכאשר נביאים ענו לשאלות אישיות, נעזרו ברוח הקודש (עי’ מו”נ ב, מה; רבנו בחיי ויקרא ח, ח; רד”ק הקדמה לתהלים; אור ה’ מאמר ב’ ד, ב; אברבנאל שמות טו).
אף שמדרגת הנבואה גבוהה יותר, מצד מסוים יש מעלה לרוח הקודש על הנבואה, מפני שאורה מתפשט דרך החכמה ומעניק הבנה כוללת ורחבה יותר. מבחינה זו היתה מעלת דניאל, שלא היה נביא אך זכה לרוח הקודש, גבוהה ממעלת הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שלא ראו את התמונה הגדולה אודות עתיד העולם והתנגשויות המלכויות (מגילה ג, א). כיוצא בזה אמרו: “חכם עדיף מנביא” (כמבואר להלן ז).[1]
לאחר שביאר רבנו בחיי (דברים לג, ח), שמדרגת הנבואה למעלה מרוח הקודש, כתב בשם רמב”ן: “רוח הקֹדש גדולה מכלן”, כי “רוח הקדש היא החכמה, שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון”. כלומר רוח הקודש משתלשלת מספירת החכמה דרך מלכות, ואילו הנבואה מספירות נצח והוד, כך שגילוי הנבואה גבוה יותר, ומאידך שורשה של רוח הקודש גבוה יותר. ועוד, שרוח הקודש נקלטת במלכות ולכן אפשר על ידה להבין את התורה באופן רחב וכולל יותר. מטעם זה חכם עדיף מנביא (ב”ב יב, א). כעין זה כתב בספר עטרת צבי על הזוהר אחרי מות סא, א. (ראו עוד להלן הלכה ז).
כתב מרן הרב קוק (אורות הקודש ב, צד), שהנבואה מוציאה אל הפועל את הכישרון של רוח הקודש באופן מפותח יותר. וכיוון שהבסיס הוא רוח הקודש, כפי גודל ההשגה ברוח הקודש כן היא מעלת הנבואה. ויש שזכו למדרגה גבוהה של רוח הקודש אבל לא זכו לנבואה, ואזי יהיו במדרגה של הבנה רחבה יותר מנביא, אולם באותו עניין שהנביא השיג, הנביא הגיע למדרגה גבוהה ומפותחת יותר. ולכן ככלל חלק ה’נביאים’ שבתנ”ך חשוב מה’כתובים’, אולם לעיתים הכתובים חשובים יותר, ולכן להלכה הם שווים בכך שמותר להניח ספרי כתובים על ספרי נביאים (רמ”א יו”ד רפב, יט). ולעיתים הכתובים אף קודמים לנביאים, כמו בסדר מלכויות, זכרונות ושופרות של ראש השנה. וכן מצינו (מגילה ג, א) ביחס שבין דניאל לחגי, זכריה ומלאכי: “אינהו עדיפי מיניה (הם עדיפים מדניאל) – דאינהו נביאי, ואיהו לאו נביא (שהם נביאים וספריהם ב’נביאים’, והוא אינו נביא, וספרו ב’כתובים’). איהו עדיף מינייהו (הוא עדיף מהם) – דאיהו חזא ואינהו לא חזו” (שהוא ראה והם לא ראו).
