כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, אמרו חכמים (סוטה מח, ב): "משמתו נביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי – נסתלקה רוח הקודש מישראל". ביארו חכמים (יומא ט, ב), שהנבואה הסתלקה בתחילת ימי בית המקדש השני, כאשר התברר שלמרות שנפתחה האפשרות לעלות לארץ ולמרות דברי הנביאים האחרונים שעודדו את העלייה, ההתיישבות ובניין המקדש, רוב ישראל נותרו בגלות בבל. וכפי שלמדנו (לעיל טז, ו), הנבואה תלויה בארץ ישראל, שכל הנביאים התנבאו בארץ ישראל או בעבורה, וקדושת הארץ אינה מופיעה כראוי כאשר רוב ישראל אינם יושבים בה (ראו פנה"ל כשרות יב, ב).
אמנם לא כל ענפי רוח הקודש נפסקו עם הסתלקות הנבואה, אלא רק החלק הדומה לנבואה, שהוא הגילוי האלוהי ששורה על אישים מישראל ברצון שמיים, ובלא זאת גם מי שיזכך את עצמו באופן המושלם ביותר, לא יזכה לנבואה או לסוג זה של רוח הקודש. לכן, מאז ימי בית המקדש השני, כיוון שישראל שרויים במצב שאינו ראוי לנבואה, גם הגדולים ביותר לא זכו לנבואה או לרוח הקודש שנועדו למען כלל ישראל. וכדרך שסיפרו חכמים (סוטה מח, ב): "פעם אחת היו מסובים בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא. ושוב פעם אחרת היו מסובים בעלייה ביבנה, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה להם: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל".
אבל גילויים והשראה של רוח הקודש שתלויים במעשי האדם, לא נפסקו, וכל הזוכה לקדש את עצמו בלימוד התורה, בזיכוך המידות ובמעשים טובים, זוכה לרוח הקודש. וכפי שמובא בתנא דבי אליהו (רבה י): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו". לכן, גם לאחר הסתלקות הנבואה, היו חכמים, כדוגמת רבן גמליאל, רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי, שראו דברים ברוח הקודש (עירובין סד, ב; ירושלמי שביעית ט, א; סוטה א, ד, ועוד).
כמו כן, מאות שנים אחר שבטלו הנבואה ורוח הקודש, ביאר רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ, ב) את דרך העלייה במידות עד להשגת רוח הקודש: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". וכן מצינו בספר 'שער רוח הקודש', שהאר"י חיבר כוונות וייחודים להשגת רוח הקודש, וכן תלמידו רבי חיים ויטאל כתב ספר 'שערי קדושה' ובו הדרכה לכך.
נמצא אם כן שכאשר אמרו חכמים שעם מות הנביאים האחרונים נסתלקה רוח הקודש, כוונתם לרוח הקודש שהיא כעין נבואה, ששורה על האדם ברצון שמיים ולמען כלל ישראל. אבל רוח הקודש השורה על חכמים מכוח התעלותם ומעשיהם לא פסקה.[3]
