הופעה נוספת של רוח הקודש ישנה, שמעצימה את הזוכה לה לעשות מעשים גדולים להושיע יחידים או ציבור. ביאר הרמב"ם (מו"נ ב, מה), שיש שתים עשרה מדרגות של רוח הקודש ונבואה. המדרגה הראשונה של רוח הקודש, שממנה אפשר לעלות למדרגות הבאות, היא זו שמניעה את האדם לעשות מעשים גדולים, ולה זכו כל השופטים שהושיעו את ישראל. שנאמר (שופטים ב, יח): "וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים, וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם". וכפי שנאמר על יפתח, שהתנדב להושיע את ישראל מידי בני עמון: "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה'" (שופטים יא, כט, אברבנאל שם). וכן נאמר על שמשון (שופטים יג, כה): "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ", וכך החל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכן נאמר על שאול המלך, כששמע שהעמונים איימו להרוג את כל אנשי יבש גלעד, ורק אם יסכימו שהעמונים יעקרו לכולם את עין ימין כאות כניעה וקלון יסכימו לקיימם, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו). ויאסוף את כל ישראל למלחמה בעמונים והיכם, והושיע את אנשי יבש גלעד. וכן אסתר המלכה, בעת שהיתה מוכנה למסור את נפשה על הצלת ישראל, זכתה לרוח הקודש, שנאמר (אסתר ה, א): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ", אמרו חכמים (מגילה יד, ב): "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" – "שלבשתה רוח הקודש". ואף משה רבנו, מעת שהחל לדאוג על ישראל, זכה לרוח הקודש במדרגה זו, ומכוחה היכה את המצרי, הפריד בין הניצים, ובא לעזרת בנות יתרו. ואמר מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל, שרוח גבורה מעין זו שרתה על מנהיגי ישראל כשהחליטו בה' באייר תש"ח על הקמת המדינה למרות החששות הכבדים (אור לנתיבתי מ"ה).
למעלה זו זוכים אנשים שמוכנים למסור את עצמם למען זולתם, וכפי שלמדנו משוטרי ישראל במצרים. לאחר שבאו משה ואהרן אל פרעה ודרשו בשם ה' שישלח את ישראל, צווה פרעה את הנוגשׂים המצרים להכביד את העבודה על ישראל, שעד אז היו רגילים לספק להם תבן לצורך ליבון הלבנים, ומעתה ישראל יביאו בעצמם את התבן, ועם זאת חייבום להמשיך לייצר את אותה כמות לבנים שהיו רגילים לייצר. פרעה גם מינה שוטרים ישראלים שיהיו אחראים על אכיפת הפקודה החדשה. "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר: כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר, מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם" (שמות ה, יב-יד). אמרו חכמים (שמו"ר א, כח) שעל כל עשרה ישראלים היה ממונה שוטר ישראלי אחד, ועל כל עשרה שוטרים היה ממונה נוגש מצרי אחד. וכאשר לא הספיקו לייצר את כמות הלבנים, הנוגשים המצרים היכו את השוטרים הישראלים, על מנת שהם יכו את ישראל כדי שיתאמצו לקיים את גזירת פרעה. אולם השוטרים ספגו את המכות ולא היכו את ישראל, כי חסו עליהם. לימים, כאשר אמר ה' למשה לְמַנות שבעים זקנים שיישאו איתו במשא העם, אמר משה לפני ה': "איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי". אמר לו ה' (במדבר יא, טז): "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ". אמרו חכמים (במדב"ר טו, כ): "לפי שמסרו עצמם ללקות על הצבור, לפיכך: וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם (במדבר יא, יז). ללמדך שהשוום הקב"ה למשה. מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש".
