י – אפשר להיעזר ברוח הקודש להוראת הלכה

[7]. בעלי התוס' (יבמות יד, א, 'ר' יהושע') שאלו: מדוע התחשבו בבת קול שהכריזה שהלכה כבית הלל (עירובין יג, ב), ומנגד, לגבי תנורו של עכנאי הכריעו שאין מתחשבים בבת קול (ב"מ נט, ב). בתירוץ הראשון כתבו שלא התחשבו בבת קול בתנורו של עכנאי, כי אולי יצאה לכבודו של ר' אליעזר ולא מפני שכך הלכה. בתירוץ השני כתבו, שלא קיבלו את בת הקול בתנורו של עכנאי הואיל והיתה כנגד כללי הפסיקה, שנקבע בתורה שהולכים אחר רבים. משני התירוצים עולה, שאם היה ברור שבת הקול נאמרה להלכה ולא כנגד כללי הפסיקה, היו מתחשבים בה. הוסיף וביאר מרן הרב קוק (משפט כהן צב, עמ' קעד-קעה), שלפי התוס' אמנם אפשר להישען על גילוי שמיימי כשבא מאליו, אבל אין לשאול מן השמיים כדי להכריע הלכה, ולכן לא פשטו את הספקות שהתעוררו אחר הסתלקות משה רבנו על ידי פנייה לנבואה, רוח הקודש או אורים ותומים.

אולם לרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה), בכל אופן אין פוסקים הלכה על פי גילויים שמימיים. יתרה מזו, אם יבוא נביא ויאמר שה' צווה אותו בנבואה לומר שהדין כך הוא, או הלכה כדברי פלוני – "הרי זה נביא השקר", וחייב מיתה בחנק. אלא יכול הנביא לומר את דעתו להלכה כאחד החכמים ולא בשם נבואתו (רמב"ם יסה"ת ט, ד). ומה שפסקו כבית הלל היה גם בלא בת קול, כי הם המרובים, והבת קול רק חיזקה את דבריהם (פר"ח יסה"ת ט, ג). וכן הסיק מרן הרב קוק, שהרמב"ם "נעל לגמרי את הדרך של ידיעת דיני תורה מן השמיים על פי נבואה". אמנם עדיין קשה ממה שלמדנו בעירובין (ו, ב), באפשרות הראשונה, שלפני הופעת בת הקול הרוצה לנהוג כבית שמאי רשאי, ואחר הופעתה אינו רשאי. ואולי אפשר לומר שלאחר הופעת בת הקול התחזקו למעשה רוב ככל החכמים להכריע על פי מה שסברו בדעתם שהלכה כבית הלל, הרי שבפועל ההלכה נפסקה על ידי חכמים ולא על ידי בת קול.

לחיד"א (שם הגדולים, מערכת הגדולים י, רכד), אפשר שגם הרמב"ם מודה שבמקרה של ספק שאין לחכמים יכולת להכריע בו בכוח שִׂכלם, אפשר לפסוק על פי בת קול, אלא שכל חכם שעל פי סברתו אינו מסכים לבת קול, רשאי לחלוק ולפסוק אחרת. נמצא שלדעה זו אין מחלוקת בין רמב"ם לתוס'. כיוצא בזה כתב המאירי (בהקדמתו לפירושו לאבות), שבמה שלא הספיק בו היקש וסברה, לפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה. ולאור שמח (יסה"ת ט, ד), לרמב"ם אין פוסקים על פי בת קול, אבל מתחשבים בקביעת מעלת החכמים, כגון שבית הלל עדיפים על בית שמאי הואיל והיו נוחים וענוותנים, ולכן ראוי לפסוק כמותם.

עוד כתב החיד"א (שם, וברכ"י או"ח לב, ד), שאמנם אין מכריעים הלכה על פי בת קול, אבל אפשר לברר את המציאות על פיה. וכ"כ משנה למלך (אישות ט, ו), במקרה שהתערב בן יהודיה בבן שפחה, שאפשר לברר בנבואה מיהו בן היהודיה. וכ"כ מהר"ץ חיות חולין ה, א, וכך משמע מערוך לנר ר"ה כא, א. וביד אליהו רגולר פסקים מג, נטה להסכים להוראת איש חסיד שהכריע על סמך רוח הקודש מהו הבשר הכשר ומהו הטרף בשתי חתיכות שהתערבו. מנגד, יש סוברים שגם בירור מציאות, אם הוא נוגע להלכה, אין מבררים על פי בת קול או נבואה (מהר"ם חביב תוספת יום הכיפורים עה, א; תוס' יו"ט יבמות טז, ו; יד דוד עירובין סד, ב).