ג – איסור השהיית צורות וקישוט הבית

[3]. בעבודה זרה מג, ב, למדנו שבנוסף לאיסור התורה לעשות פסלים שמזכירים כוחות עליונים, כאדם, מלאכים וגרמי שמיים, אסרו חכמים לאדם להשהות ברשותו פסל שרגילים לעובדו, מפני החשד. לדעת רובם המכריע של הראשונים החשד הוא שיחשבו שבעל הפסל עובד אותו (בה”ג, רש”י, תוס’, רמב”ן, רשב”א, רא”ש, רא”ה ועוד רבים). ויש אומרים שהחשד הוא גם שמא עבר על איסור עשיית פסל (תר”י ומאירי). והלכה כרובם המכריע של הפוסקים שאין חוששים לחשד זה, ועל כן מותר להשהות בבית פסל שאין רגילים לעובדו, ורק כאשר יש חשש שמא מחזיק הפסל עובדו אסור להשהותו בבית.שתי שיטות ישנן בזה: א) רק פסלים שרבים רגילים לעובדם אסור להשהות בבית, וכפי שמבואר במשנה (ע”ז מב, ב): צורת דרקון, חמה ולבנה. וכן בכל דור לפי מה שרבים רגילים לעבוד (בה”ג, רשב”א, ריטב”א). ב) יש מחמירים שכל פסל מכובד שיש סיכוי מסוים שיחשדו בו שהוא עובדו, אסור להשהות בבית, ובכלל זה גם פסלי חיות מכובדים (רמב”ן, רדב”ז). ורבנו ירוחם סובר שחומרה זו חלה רק על פסלים שמוזכרים בתלמוד, כשלושת הסוגים הנלמדים מ’לא תעשון’ וכן דרקון, אבל לא על פסלי חיות. למעשה, מעת שהפסיקו לעבוד פסלים אלה במדינות שבהן יהודים חיים, אין איסור להשהות פסלים שכאלה בבית. וכן פסקו האחרונים, ומהם: חכמ”א פה, ו; העמק שאלה נז, ג; נחל אשכול נ, כז; דעת כהן סה; דברי יציב ד, לח. ויש שחששו והחמירו לאסור השהיית פסלי אדם גם כשברור שאין עובדים אותם. ועי’ חת”ס ו, ו. ועי’ ש”ך קמא, יז, שכתב שאין לדעה זו מקור. למעלה הטעמתי את מנהג המחמירים, שעדיף לא לקשט את הבית בפסלים שאסור לעשות.

סוגיית הטבעת מרכזית בגמרא ובראשונים, אולם כיוון שאינה מעשית לימינו, נסכם אותה בהערה: ע”ז מג, ב: “תניא: טבעת שחותמה בולט – אסור להניחה ומותר לחתום בה, חותמה שוקע – מותר להניחה ואסור לחתום בה”. בעבר עובדי אלילים נהגו להטביע בתבליט את צורת האלילים כדוגמת צורת שמש או אדם על הטבעת שלהם, כדי שיוכלו לנשקה בכל עת. בטבעות עם צורות כאלה השתמשו רבים גם לשם נוי או לצורך חתימה על שעווה שבה חתמו על מכתבים או חבילות כדי למנוע זיוף. בתקופה שבה אנשים רבים נהגו לעבוד צורות אלו, הורו חכמים שאסור לענוד טבעת שעליה צורה בולטת שרגילים לעובדה, כדי שלא יחשדו בו שהוא עובד אותה (ר”ח, רש”י, ראב”ד, רשב”א, רא”ה). אבל אין איסור להחזיק טבעת זו בכיס או להשהותה בבית, כי באופן זה אין מחשיבים את האליל ומכבדים אותו, וממילא אין חשד (פרישה יו”ד קמא, כה). וגם אין איסור לחתום בה, כי הצורה שתיעשה על השעווה תהיה שוקעת. ואם הצורה שעל הטבעת שוקעת, מותר לעונדה על האצבע לנוי, הואיל ואין בה צורת תבליט שעובדים אותה, אבל אסור לחתום בה, הואיל והחתימה תעשה על השעווה תבליט של צורה שרגילים לעובדה. מנגד, לתוס’, רא”ש, ריטב”א, שו”ע קמא, ה, וש”ך כח, בכלל האיסור להניח חותם בולט אסור גם להשהותו בבית. וביאר ביד פשוטה (ע”ז ג, יא), שאין להניח בבית צורה לשם נוי, משום חשד, אבל אם יש בטבעת צורך ממשי כדי לחתום בה, כבר אין חשד. ויש מבארים, שהחשש בהשהייה בבית הוא רק בכלים מכובדים שנועדו לנוי, שאז יש מקום לחשוד שהצורות לשם אלילים, אבל אין איסור להשהות צורות שעל כלים מבוזים, היינו שנועדו לשימוש מסוים, כגון חותמת, הואיל וברור שאין עובדים אותם (רמב”ן, רא”ה, מהרי”ט).