אסרה התורה לנטוע עץ אצל המזבח, כלומר בכל העזרה הסמוכה למקדש, שנאמר (דברים טז, כא): “לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ”. כל עץ בכלל האיסור, בין עץ פרי ובין עץ סרק. ואף שכוונת נטיעתו לנוי, כדי לפאר את המקדש, אסרה אותו התורה, והעובר ונטעו, חייב מלקות.
בטעם המצווה ביארו, שכוונת התורה להרחיק את ישראל מכל שמץ עבודה זרה, ולכן אסרה לעשות כמנהגי עובדי האלילים, שנהגו לנטוע עץ ליד מזבחותיהם, כדי שהעוברים בסביבה יראו מרחוק את העץ, וידעו שיש שם מזבח, עד שסימן ההיכר לעבודה זרה היה מזבח ובצדו עץ (רמב”ם ע”ז ו, ט; רמב”ן דברים טז, כא). בנוסף, רבים היו רגילים לעבוד את האילן שבצד המזבח עד שהמקריבים על המזבח נדמו כמקריבים לאשרה (רשב”ם ובכור שור שם).
עוד אפשר לבאר, שבנטיעת עץ יש ביטוי אישי של האדם שנברא בצלם אלוהים וממשיך את דבר ה’ לארץ בחיים ובצמיחה, ואילו המזבח מבטא פרישה מהחיים הארציים כדי להתקרב במסירות נפש אל הקודש העליון. לכן מקומו של המזבח במקום המקודש ביותר, שרק לאחר פרישה מהחיים הרגילים אפשר להתקרב אליו. ואילו מקום נטיעת העצים בכל מרחבי הארץ, כדי להמשיך את ברכת ה’ לכל תחומי החיים. לפיכך, במקום המזבח אסור לנטוע עץ, כדי שלא לערב את הקדושה שמתפשטת בארץ עם הקדושה שמעל הארץ, וכדי שלא יערב אדם בקודש העליון את נטיותיו האישיות, כדרכם של עובדי אלילים שכל עבודתם לטובת עצמם, ואינם מכוונים לתיקון עולם במלכות שד-י.
הוסיפו חכמים ואסרו לבנות בעזרה מבנים מעץ, כגון אכסדרה, היינו תקרת עץ (רמב”ם ע”ז ו, י; בית הבחירה א, ט). אבל מותר להכניס לעזרה למשך כמה שעות מבנה עץ שאינו קבוע, כגון הבימה שעליה היה עומד המלך בעת שקרא בתורה במעמד ‘הקהל’ (ירושלמי מגילה א, ד).[15]
יש מחמירים ואוסרים לנטוע עצים בחצר בית כנסת, שדיני בית הכנסת נלמדים מבית המקדש, וגם בבית כנסת יש להתרחק ממנהג עובדי עבודה זרה שנטעו עצים במקום פולחנם. אמנם מבנה של עץ כאכסדרה שאסור בבית המקדש מדברי חכמים, מותר לבנות בסמוך לבית הכנסת (ר’ דוד עראמה). ויש שהוסיף טעם לאיסור, שמא ישבו בצל העצים גברים ונשים בערבוביה, ולדעתו אם טעו ונטעו עצים בחצר בית הכנסת – צריך לעוקרם (מהר”ם שיק או”ח עח-עט). אולם מנהג ישראל שלא להימנע מנטיעת עצים סמוך לבית כנסת, וכן דעת רוב הפוסקים (מהרש”ם, הרב קוק). וכתב הנצי”ב (משיב דבר ב, יד), שאין לבדות מלבנו איסורים שלא נמצאו בתלמוד.[16]
עוד למדו חכמים (סנהדרין ז, ב) מסמיכות פרשיית שופטים לאיסור נטיעת עץ אצל המזבח, “שכל המעמיד דיין שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה בישראל… ובמקום שיש תלמידי חכמים – כאילו נטעו אצל מזבח”. שנאמר (דברים טז, יח-כא): “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט… לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ”. משמעות הדמיון, שהמעמיד דיין שאינו הגון, נוהג כעובדי ע”ז שמעדיפים את טובת עצמם על הצדק. ואם יש שם תלמידי חכמים, כאילו נטע אשרה ליד המזבח, כלומר אף שהוא יודע שבנקל ניתן לבחור דיינים תלמידי חכמים וללכת בדרכי ה’, הוא מעדיף את טובת עצמו (עי’ מהר”ל גור אריה ומשך חכמה שם). כבר בעת נטיעת האשרה עוברים באיסור, וכן כבר בהעמדת דיין שאינו הגון עוברים באיסור, למרות שעדיין לא היטה דין (ערוך לנר סנהדרין שם).
[16]. האוסרים: ר’ דוד עראמה על הרמב”ם, הובא ברע”א או”ח קנ, א; רבי דוד פארדו תוספתא ספרי דבי רב שופטים קמו. המתירים: מהרש”ם א, קכז; אורח משפט לז; היכל יצחק או”ח י. וכן עולה מבנין ציון א, ט, ועוד רבים שעסקו בדינים קרובים ולא העלו חשש זה כלל.
