אסור להסתפר ב’תספורת קומי’ כדרך שנהגו עובדי עבודה זרה, שהיו מגלחים את השיער בצד הקדמי של הראש ומאריכים אותו בצד האחורי. כמו כן אסור לגלח את השיער שמסביב לראש ולהשאיר את השיער שבאמצע הראש. וכן כל המספר את ראשו באופן המיוחד לגויים, עובר באיסור ‘בחוקותיהם לא תלכו’ וחייב מלקות (רמב”ם ע”ז יא, א; שו”ע יו”ד קעח, א). אמנם התירו חכמים ליהודי שנצרך להתקרב למלכות להסתפר ב’תספורת קומי’ ולהתלבש כמותם, כדי שיוכל לשכנע אותם שלא יגזרו גזירות על ישראל המשועבדים להם, שכן אם לא ייראה כמותם יבוזו לו, ולא יצליח לפעול למען ישראל (ב”ק פג, א; שו”ע קעח, ב).[4]
יש אומרים שאסור לגברים לגדל שיער ארוך לשם נוי וגאווה, כי זה חיקוי של מנהג הגויים (ב”ח), שכן היו לוחמים בארצות שונות שנהגו להאריך את שיערם (ט”ז). והיו רבנים שהזהירו את הצעירים מחיקוי תספורות נוספות שהיו רווחות בחברה הנוכרית שבסביבתם. מאידך, היו שלימדו זכות על אותם צעירים, שהואיל ואינם מתכוונים לחקות את הגויים אלא שכך יפה בעיניהם, למרות שלמדו זאת מהגויים, אין בכך איסור ‘חוקות הגויים’. בנוסף, תמיד מדובר בתספורת שאינה רווחת בקרב כל הגויים שבאותו מקום, ומאידך ישנם גם יהודים שרגילים בה.
לפני כמה דורות, בחורים רבים מבני הישיבות הליטאיות, ובמיוחד מהזרם הסלבודקאי, נהגו להקפיד על הופעתם המכובדת, שתיראה נאה גם בעיני עוזבי תורה. לשם כך לבשו חליפה קצרה מודרנית במקום החליפה הארוכה שהיתה מקובלת עד אז, וכן גילחו את זקנם וגידלו בלורית מעל מצחם וסירקו אותה כפי האופנה המקובלת. כשעלתה ישיבת סלבודקה לארץ (תרפ”ד), היו מבני היישוב הישן שיצאו נגדם בתוקף, וטענו שהם מושפעים מהמודרנה, ועוברים על איסור התורה של הליכה ב’חוקות הגויים’. אולם רבים סברו שאין בזה איסור, מפני שאין מדובר במנהג גויים מובהק שמבטא השתייכות דתית או לאומית, אלא שכך נהגו צעירים מכובדים באותו זמן. יתרה מזו, ראשי הישיבות מהזרם הסלבודקאי סברו שיש בלבוש זה יתרון, שכן בדור שבו צעירים רבים נוטשים את דרך התורה ומבזים את בחורי הישיבות, ראוי שבחורי הישיבות ייראו נאים ומכובדים בעיני כל הבריות.
למעשה, כל תספורת שמקובלת גם בין יהודים, ואינה נחשבת כתספורת גויים מובהקת, אין בה איסור. וכאשר ישנה תספורת מובהקת של גויים, היהודים שמחקים אותה כדי להידמות לגויים עוברים על איסור ‘בחוקותיהם לא תלכו’. ואם יהודים רבים עברו והסתפרו בה, כיוון שהפכה להיות רווחת גם בין היהודים, כבר אינה מוגדרת כמנהג מובהק של גויים, ובטל ממנה האיסור.
ככלל, גם כשאין איסור גמור של ‘חוקות הגויים’, ראוי לאדם שלא לחקות אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, מפני שהלבוש והתספורת המאפיינים את שומרי התורה והמצוות מסייעים לו ללכת בדרכו ולהימנע מהשפעות זרות ואופנות חולפות. בנוסף, יש קידוש השם בכך שיהודי מצהיר בהופעתו על היותו נאמן לעם היהודי ולמורשתו.[5]
מבואר בגמרא (ב”ק פג, א) שהתירו לאבטולמוס בר ראובן לספר ‘קומי’ מפני שהיה מקורב למלכות, וכן נפסק להלכה (רמב”ם ע”ז יא, ג; שו”ע קעח, ב). הקשה ב”י קעח, ב: היאך התירו איסור תורה? ותירץ: א’ לצורך הצלת ישראל יש כוח בידי חכמים להתיר. ב’ התורה לא הגדירה את האיסור אלא השאירה זאת לחכמים, והם קבעו שאין איסור על המקורבים למלכות. והב”ח קעח, ז, ביאר שאיסור התורה כשרוצה להידמות לגויים, אבל כאשר אינו רוצה להידמות להם אלא נצרך להסתפר כמותם מפני הצורך להציל את ישראל מידם, אין איסור. והתוס’ (ב”ק פג, א, ‘התירו’), כתבו ש”מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות”. ונראה שדעתם כתירוץ השני בב”י או כב”ח (ראו שרידי אש ב, לט).
[5]. רבים ביארו שכוונת הרמב”ם (ע”ז יא, א) לאסור כל סוג של גידול שיער כדרך הגויים (ב”ח קעח, ד; ט”ז א; פרישה ג; ש”ך א). ביאר הט”ז: ‘שהכלל הוא שיש לישראל להבדיל מהם, מה לי בכך ומה לי בכך”. כיוצא בזה כתב תשב”ץ (ג, צג), שיש להיזהר שלא לגלח הפאות כדוגמת הגויים, גם כאשר אין בכך איסור תער או בל תקיף. וכן הסכים בבית יוסף (קעח, א), שאין לחקות את תספורת הגויים. הוסיף בלחם יהודה ב, צה, שכאשר הכוונה לנוי ולא להדמות לגויים אין בזה איסור, אבל אם כוונתם שלא יהיו ניכרים בין הגויים כדי שיוכלו לשחק עימם הרי זה איסור גמור (מובא בעיקרי הד”ט יו”ד יט, ד ובזבחי צדק קעח, ג). וברוח חיים (לר’ חיים פלאג’י, סי’ קפב, ד) כתב שאף שאי אפשר לאסור מן הדין תספורות נוי כדוגמת הגויים, ראוי לגדור זאת, משום שתספורות אלו מביאות לידי עבירה. ובדומה לזה כתבו יחו”ד (ב, ב), ועשה לך רב (ז, פא). אמנם בספר ‘דא גזירת אורייתא’ שיצא בירושלים בתרצ”א, אסף דעות רבנים שאסרו את מנהג לבושם וגילוחם של תלמידי ישיבת סלבודקה וחברון מהתורה, משום שהרצון להתנאות כמו הגויים אסור כ’חוקות הגויים’, וכן משום שהשערות הן חציצה בתפילין, ויש בגידולן גם איסור ‘לא ילבש’. וכ”כ מנח”י ח, ד. אולם מנגד, רבים כתבו שאין בכך איסור תורה, כי גידול שערות לשם נוי אינו נחשב חוק גויים. ונראה שגם רוב הרבנים שהתנגדו למנהגם מבחינה חינוכית, סברו שאין במנהג איסור גמור. יתרה מזו, אחר שרבים מישראל נהגו כך, כבר אין בכך איסור חוקות הגויים. (עי’ בית שערים יו”ד רלו; יחו”ד ב, ב; בני בנים ח”א ו-ז).
יש מחמירים וסוברים שגם המגלח את זקנו באופן שאינו עובר באיסור תער, עובר על ‘בחוקותיהם’, שכן הוא מחקה את הגויים (ראו ‘הדרת פנים זקן’ חלק ב’ פרק ד, עמ’ תלח-תמא). ולדעת החת”ס (או”ח קנט) אחר שחלק מהיהודים החלו לגלח בהיתר מחמת גזירת הגויים, שוב אין בדבר איסור לאף יהודי. למעשה, משתי סיבות אין בכך איסור: א’ כל שהמגמה ליופי ולא לשם חיקוי, לדעת לחם יהודה ורוה”פ אין איסור. ב’ גם כאשר הראשונים התכוונו לחקות ועברו באיסור, אחר שהתפשט המנהג ונעשה נפוץ בטל ממנו האיסור (בית שלמה יו”ד קצז). וכן כתבתי למעלה, וכפי שעולה ממנהג הסלבודקאים.
