מנהג ישראל להניח את הבימה שעליה קוראים בתורה במרכז בית הכנסת כדי שכולם יוכלו לשמוע את החזן היטב (רמב”ם הל’ תפילה יא, ב-ד), אולם כתב רבי יוסף קארו (כסף משנה שם), שאין בכך חובה, וכאשר יש צורך, אפשר להניחה בצד ו”הכל לפי המקום והזמן”.
הרפורמים נהגו להניח את הבימה בקדמת בית הכנסת בדומה לכנסיות, שבהן כל הטקסים מתקיימים בחזית הכנסייה. כנגד שינוי מקום הבימה יצאו רבנים רבים, וכתבו שגם רבי יוסף קארו התיר לשנות את מקום הבימה רק בבית כנסת חדש, אבל כאשר כבר קבעו בעבר את הבימה במרכז בית הכנסת, קנתה הבימה את מקומה ואסור להעבירה (חת”ס או”ח כח; אמרי אש או”ח ז). בהמשך החלו להקפיד יותר להתרחק ממנהגי הרפורמים וחששו שכל שינוי עלול לערער את יסודות הדת, וגם בבית כנסת חדש, ואף כשהיה אילוץ, לא הסכימו שיקבעו את הבימה בקדמת בית הכנסת (מחולת המחניים או”ח ה; משיב דבר או”ח טו). ויש מי שביאר, שכל שיש רווח בין הבימה לארון הקודש, באופן שאפשר להקיף את הבימה עם ארבעת המינים, אין איסור (אג”מ או”ח ב, מא).
יש שהורו שעדיף להתפלל ביחיד מאשר בבית כנסת שהעתיקו את הבימה קדימה (מהר”ם שיק או”ח עא; ישכיל עבדי ח”ז או”ח ט). אולם לדעת רבים, אין לאסור להתפלל בבית הכנסת מחמת זה (שרידי אש ח”א או”ח טו; אג”מ או”ח ב, מב). יתירה מזו, בארצות האסלאם, שם לא היתה לרפורמים השפעה, לא הקפידו על עניין זה. וכאשר היה צורך העמידו את הבימה בקדמת בית הכנסת (יבי”א ח”ח או”ח יז). למעשה, בימינו כאשר כל עדות ישראל מעורבות יחד, בשעת הצורך, כגון בבתי כנסת קטנים, אפשר להעמיד את הבימה בקדמת בית הכנסת, מפני שאין נראים בכך כמחקים את הגויים.
