ישנם שני דינים, שהם כל כך עקרוניים בקריאת התורה, עד שחכמים תקנו כמה תקנות כדי שאפילו הנכנסים והיוצאים באמצע הקריאה בתורה, לא יטעו לחשוב שהקורא עבר עליהם. האחד, שכל עולה צריך לקרוא לא פחות משלושה פסוקים, והשני, שצריך לברך ברכת התורה לפני הקריאה ולאחריה.
כפי שלמדנו כל עולה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים, כדי שהמבט על התורה לא יהיה מצומצם, אלא מבט שכולל לפחות שלושה פסוקים כאחד. וכל כך חשוב שכל עולה יקרא לפחות שלושה פסוקים, עד שחכמים קבעו, שלעולם אין להפסיק את הקריאה, פחות משלושה פסוקים לאחר הפרשה או לפני הפרשה, מפני תקנת הנכנסים והיוצאים. וכדי להבין, צריך לדעת שאין הכוונה כאן לפרשת השבוע, אלא שכל התורה מחולקת לפרשיות קטנות, שמופרדות בספר התורה על ידי רווח של שיעור כתיבת תשע אותיות, לפחות. יש פרשות סתומות, כלומר שהרווח שלפניהן הוא באמצע השורה. ויש פרשות פתוחות, שהרווח שלפניהן מגיע עד לסוף השורה, והן מתחילות לאחר מכן בתחילת השורה הבאה, וכפי שנתבאר לעיל (ד, יב).
ואם כן ההלכה היא, שאסור להפסיק את הקריאה פחות משלושה פסוקים לפני סיום הפרשיה, וזאת כדי שאם אדם אחד יצא באותו זמן מבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הבא יקרא עד סוף הפרשיה פחות משלושה פסוקים. וכן אין לעצור פחות משלושה פסוקים לאחר תחילת הפרשיה, וזה כדי שאדם הנכנס אז לבית הכנסת, לא יחשוב בלבו, שהקורא הקודם התחיל לקרוא מתחילת פרשיה זו וקרא פחות משלושה פסוקים.
כלומר, לא רק שחובה על כל עולה לקרוא לפחות שלושה פסוקים, אלא אף צריך לדאוג שלא יֵראה הדבר כאילו מישהו קרא פחות משלושה פסוקים (מגילה כא, ב; שו”ע או”ח קלח, א).
