שאלה: האם אפשר שיעלה לתורה אדם שכלל אינו יודע לקרוא, או עיוור שאינו מסוגל לקרוא מאחר שאינו רואה?
לדעת ה’שולחן-ערוך’ (או”ח קלט ב), אע”פ שכיום המנהג שבעל הקורא הוא זה שקורא לפני הציבור בתורה, מכל מקום הואיל והעולה חייב לקרוא בעצמו בלחש את כל הקריאה מהספר, אין להעלות לתורה אדם שאינו יודע לקרוא בעצמו. ובשעת הדחק אפשר להעלות אדם שאינו יודע לקרוא היטב, בתנאי שלאחר שישמע את בעל הקורא יוכל לחזור ולקרוא אחריו מילה במילה. אך אם גם באופן זה הוא אינו יכול לקרוא, מפני שאיננו יודע כלל לקרוא, או שקריאתו מאוד איטית, או שהוא עיוור שאינו רואה את הכתב – אע”פ שהוא יכול לחזור בעל פה אחר קריאת החזן, אין להעלותו לתורה, מפני שהמצווה היא לקרוא בתורה ממש, ועל זה הברכה. ומאחר שאנשים אלו אינם יכולים לקרוא בעצמם, אינם יכולים לברך את ברכת התורה.
אבל לדעת הרמ”א (או”ח קלט, ג), אפשר להעלות לתורה גם עיוור וגם מי שאינו יודע לקרוא. כי בזה שישמע את קריאת החזן, יצא ידי חובה, שדין השומע כדין המוציא את המילים מפיו, ועל זה הוא מברך את ברכות התורה.
כלומר, לדעת ה’שולחן-ערוך’, הכרחי הוא שהעולה יקרא בעצמו בתורה, וזה שהחזן קורא בקול רם מועיל רק לציבור אבל לא לעולה שצריך לקרוא בעצמו בלחש. ואילו לדעת הרמ”א, כשם שהחזן מוציא את כל הציבור ידי חובה, למרות שאינם קוראים בעצמם בספר התורה, כך גם העולה לתורה יוצא בזה ידי חובה.
למעשה, המנהג כיום להעלות לתורה עיוור או אדם שאינו יודע לקרוא. ואפילו אלו שנוהגים תמיד כדעת מרן ה’שולחן-ערוך’, בדין זה סומכים על דעת המקילים, ומעלים לתורה את העוורים ואת אלו שלא למדו לקרוא, כדי שלא לגרום להם צער ובושה.
