המצווה “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”, שעיקר עניינה הוא, לבוא לעזרת חבר הנמצא בסכנה, כוללת בתוכה לפי חז”ל גם מצווה לבוא לעזרת החבר כאשר ממונו או רכושו נמצאים בסכנה. למשל, אדם שיש בידו עדות שתוכל להועיל לחבירו, חובה עליו לבוא ולהעיד בפני בית-דין, כדי להציל את ממון חבירו. כגון, אדם שראה כיצד ראובן מלווה כסף לשמעון, ושמע לאחר מכן ששמעון כופר בהלוואה ומסרב להחזירה. חובה עליו ועל כל מי שראה את ההלוואה לבוא ולהעיד על כך בפני בית-הדין, כדי להציל את ממונו של ראובן שלא ירד לטמיון.
וכן הרואה גנב שהולך לגנוב רכוש או ממון מחבירו, חובה עליו לפעול בכל יכולתו על מנת לסכל את הגניבה. מובן שאין כאן מצווה למסור את הנפש כדי להציל את ממון חבירו, ולכן אין לעמוד בידיים חשופות מול שודדים שולפי אקדחים. אבל יחד עם זאת אסור לפחד יותר מדאי, ויש לעשות את מה שאפשר כדי למנוע את הגניבה. ואדם שיש בכוחו לעצור את הגנב לבדו, מצווה עליו לעשות כן. ואם אינו יכול, מצווה עליו להשתדל לצעוק בכל כוחו “גנב”, כדי להזעיק אנשים נוספים וכדי להרתיע ולהבריח את הגנב.
לסיכום, מצוות “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ”, אינה רק משום הערך העצום של חיי אדם, אלא יש בה גם ביטוי לערבות ולאחריות ההדדית שצריכה להיות בין כל אחד מישראל כלפי חבירו. מובן שאין להשוות את ערכם של החיים לערכו של הממון, ועל כן המסירות הנדרשת למען הצלת חיי אדם, גדולה לאין ערוך מהמסירות להצלת ממון. אולם מצד הערבות ההדדית, יש לנו אחריות גם כלפי ממונו של הזולת, ומצווים אנו לפעול כדי להצילו.
