חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – הלכות רוצח ומתאבד

א – עונשו של רוצח במזיד

לפי דין התורה, אם הוכחה אשמתו של הרוצח בעדים כשרים, חובה על בית הדין לדונו למיתה. חשוב לציין שרק לעתים נדירות היו מבצעים גזר דין מוות באדם שחטא, ועל כן אמרו חז"ל שכל סנהדרין שהרגה אדם אחד בשבע שנים היתה נקראת 'סנהדרין-חובלנית', מפני שלא נהגה במתינות בדין. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה אפילו אם הרגה אחד בשבעים שנה כבר היתה נקראת 'סנהדרין-חובלנית' (מכות א, י). מכל מקום, על אותם המקרים הנדירים שבהם כן היו גוזרים גזר דין מוות, נאמרו הלכות מדויקות, כיצד הורגים כל פושע ופושע.

ארבע צורות מיתה ישנן: סקילה, שריפה, הרג וחנק.[1] הרוצח במזיד נידון במיתת הרג, שהיתה מתבצעת על ידי כריתת ראשו של הרוצח בחרב (סנהדרין ז, ג).

ישנו דין מיוחד לגבי המתת הרוצח: כל שאר גזרי דין מוות, היו מתבצעים על ידי העדים או שוטרי בית הדין, ואילו ביצוע גזר הדין ברוצח היה נעשה על ידי גואל הדם, שנאמר (במדבר לה, כא): "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ". וכל מי שראוי לרשת את הנרצח, נחשב לגואל הדם. אבל אין זה מעכב, ואם אין לנרצח קרובים, או שהם לא מעונינים להמית את הרוצח במו ידיהם, בית הדין היה ממנה שליח מטעמו, שיוציא את גזר הדין לפועל.

כל כך חשוב לגדור את הפרצה הנוראה של עוון הרצח, עד שהזהירה התורה באופן מיוחד את בית הדין, שבשום אופן לא יסכים לקבל כופר נפש מן הרוצח שנידון למוות. ואפילו אם הרוצח יבקש לפדות את נפשו בעבור הון עתק, ויבטיח לתרום אותו לטובת עניים ונזקקים, וגם אם משפחת הנרצח תתחנן עבורו שלא להמיתו – מצווים בית הדין להמיתו. כל זאת משום שאין שיעור לערכם של חיי אדם, וכל הממון שבעולם אינו כדאי עבור נפש אחת. לכן הקפידה התורה על עוון שפיכות דמים יותר מכל עוון אחר (רמב"ם הלכות רוצח א, ד).

וכן למדנו על החומרה הגדולה של רציחה ואובדן חיי אדם, מדין עגלה ערופה, שזקני העיר צריכים לכפר על עצמם, על שארע רצח במקומם בלא שהענישו את הרוצח (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ז, ב).


[1]. זהו גם סדר חומרתן: על החטאים החמורים ביותר כלפי שמיים נענשים בסקילה, למשל עובד עבודה זרה נענש בסקילה. ועל הפחות חמורים בשריפה, ועל הפחות בהרג, והמיתה שנחשבה קלה ביותר היא המיתה בחנק. ואף שהרוצח נענש רק במיתה השלישית בחומרתה, זהו מפני שמצד המרד בה' ישנם עבירות חמורות יותר, כגון עבודה זרה. אולם מצד השחתת העולם עוונו של הרוצח חמור מכל, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ד' הלכה ט', וכפי שיבואר בהלכה הבאה.

ב – ההחמרה בענישת רוצח במזיד

למדנו שמצווה להיות מתונים מאוד בדיני נפשות, ובפועל כמעט ולא בוצעו גזרי דין מוות.

הסיבה ההלכתית לכך היא, שבכל החטאים שעונשם מוות, לא היו מוציאים את הנאשם להורג, אלא אם כן העדים התרו בו לפני המעשה, כגון שאמרו לו: "דע לך שאם תחטא בחטא זה תיענש במיתה כזו וכזו בבית הדין". ורק אם אמר להם: "אע"פ כן אחטא", וחטא, ניתן להענישו במיתה בבית הדין. בנוסף לכך, הכללים של חקירת ובדיקת העדים היו קשים ומחמירים, ואם נמצאה סתירה קטנה בין עדות שני העדים, אפילו אם היתה בפרט שולי, למרות שברור לחלוטין לבית הדין שהעבירה נעשתה – מכל מקום לא היו מוציאים גזר דין מוות כל זמן שעדות העדים אינה שווה לחלוטין בכל פרטיה. לכן אפילו אנשים שחטאו בעבודה זרה וגילוי עריות היו כמעט תמיד פטורים ממיתה. וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת שסנהדרין שהיתה מוציאה להורג אדם אחד במשך שבע שנים נקראת 'חובלנית' (מכות א, י).

אולם לגבי רוצח במזיד קיים דין מיוחד. בכל עת שברור לבית הדין, שאכן אדם זה רצח במזיד את חבירו, למרות שמבחינה פורמלית, על פי כללי הלכות מיתת בית דין, לא ניתן להענישו במיתה הרגילה, שהיא הריגה בחרב. מכל מקום, מאחר שברור להם ללא צל של ספק שפושע זה רצח, היו גורמים לו שימות בדרך עקיפה. היו מכניסים אותו לכלא, ומאכילים אותו בצמצום לחם צר ומים לחץ, עד שקיבתו מצטמקת. לאחר מכן, נותנים לו לאכול כמות בלתי מוגבלת של מאכלי שעורים, ומאחר שמעיו הצטמקו – הם לא היו מסוגלים לעכל כמויות גדולות של אוכל, וכך היה גורם לעצמו באכילתו את מיתתו.

וכן כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ד, ט): ש"אין עושין דבר זה לשאר מחויבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עוונות (שמצד המרידה בה') חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין…"

ג – עוד על חומרת עוון הרצח ועונשו

לא רק את מי שהרג במו ידיו צריכים להעניש, אלא אף את מי ששלח שליחים שיהרגו אדם, או ששיסה בחבירו חיה טורפת, מחויב בית הדין להעניש, מפני שהוא שותף ברצח. וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ב, ה), שצריך "להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים".

ולא זו בלבד, אלא שבמקרים נדירים, אם ראה בית הדין שהדור פרוץ ברצח, ויש צורך להניח גדר בפני הרציחות, ניתן היה להעניש שלא על פי כללי הדין גם את מי שלא היתה לגביו עדות כשרה, או שרק גרם לרצח. דרך ענישה זו נקראת 'משפט המלך'. כלומר, בדרך כלל היו פועלים על פי כללי משפט הסנהדרין שכתובים בתורה, שהם כללים נצחיים. אולם לעתים היה צורך לחרוג מהכללים השגרתיים, ולשם כך היתה סמכות למלך להעניש באופן חריג אפילו בעונש מיתה. כאשר אין מלך, יכול בית הדין המוסמך לנהוג על פי משפט המלך ולהעניש באופן חריג עבריינים, כדי להלחם בפשע (שו"ע חו"מ ב, א).

הטעם להחמרה בעונשו של רוצח הוא, מפני שערכם של חיי אדם מעל לכל שיעור וערך, ולכן אין לשתוק על מעשה נוראי כל כך של רציחת אדם. משום כך, כל זמן שמניחים את הרוצחים ללא עונש, כביכול הארץ כולה נטמאת, והדם זועק עד לשמיים ללא כפרה. וכן נאמר (במדבר לה, לג-לד): "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

וכן אמרו חכמים (סנהדרין לז, א), שכל האנושות התחילה מאדם אחד, ללמדנו את ערכו של כל יחיד, "שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב, כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". וכן מצינו שאחר שהרג קין את הבל, נאמר לו (בראשית ד, י): "דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים" בלשון רבים, ללמדנו שלא רק דמו צועק מן האדמה, אלא אף דמי כל הדורות שהיו יכולים להיוולד ממנו אילולי נרצח – צועקים מן האדמה.

ד – יהרג ואל יעבור

כידוע, ישנן שלוש עבירות שחומרתן גדולה מחומרת שאר כל העבירות, ואלו הן: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וכל כך חמורות הן, עד שחייב אדם למסור את נפשו ובלבד שלא יעבור על אחת מהן. למשל אם יבואו רשעים רוצחים ויאיימו על אדם ויעמידו בפניו שתי אפשרויות: או שתעבור על אחת משלוש העבירות, או שנהרוג אותך, חובה עליו לקדש את ה' וליהרג ובלבד שלא יעבור.

לגבי איסור רצח, ברור לכל מי שיש בו שמץ מוסריות, שאסור לאדם להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו, כי מדוע יחשיב את חיי עצמו כעדיפים על חיי חבירו?! או כלשון התלמוד, מדוע דמו שלו יחשב אדום יותר מדמו של חבירו (סנהדרין עד, א). ולכן ברור שאסור לאדם להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו.

אפילו אם יבואו גויים ויאיימו על חבורה של אנשים, אם לא תתנו לנו אדם אחד כדי שנהרגנו – נהרוג את כולכם, גם במקרה כזה אסור להם למסור את אחד מחבריהם להריגה כדי להציל את עצמם. ואין לטעון, הרי אם נמסור את חברנו להריגה על ידי כך יינצלו חיי עשרה יהודים, ואם לא נמסרנו להריגה, ייהרגו בסופו של דבר אחד עשר יהודים. הסיבה לכך היא, שלחיי כל אדם יש ערך מוחלט ואין סופי. משום כך, לא יתכן לומר, שאין סוף אחד גדול מאין סוף אחר. ועל פי אותו הגיון הלכתי, ברור שאין להרוג אדם כדי לקחת ממנו איברים כדי להציל מספר אנשים (רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ה).

האמת היא, שגם מצד השיקול הכללי, ברור שעדיף שכל החבורה תיהרג ובלבד שלא ימסרו אחד מהם להריגה. משום שכאשר ערך החיים יתחיל להיות מטבע עובר לסוחר, והגדר המוחלטת בפני הלאו "לֹא תִּרְצָח" תיפרץ, אזי יתרבו הרציחות, ובסופו של דבר הרבה יותר אנשים יהרגו. אבל להלכה ברור שגם אם היינו יודעים בוודאות, שמסירת אדם להריגה כדי להציל את שאר החבורה, לא תפגע במערכת המוסרית הכללית, גם אז יהיה אסור למוסרו להריגה, משום הערך המוחלט של חיי אדם, שאין לנו רשות לגרום בשום אופן למיתתו של אדם חף מפשע.

אמנם, אם אדם אחד יתנדב מרצונו למסור עצמו למיתה כדי להציל את שאר החבורה, לדעת כמה פוסקים יקיים בזה מצווה, וזוהי מידת חסידות (תענית יח, ב, כמעשה הרוגי לוד).

אמנם, אם כוחו של אדם לא עמד לו, והוא נכשל והעדיף להרוג את חבירו כדי להציל את עצמו. למרות שרצח, אין עונשים אותו במיתה כאילו היה רוצח רגיל, משום שביצע את הרצח באונס. וכפי הנראה, דינו היה נקבע לפי שיקול דעתם של הדיינים (רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ד).

ה – רוצח בשגגה

לא רק מי שרצח במזיד נענש, אלא אף אדם שרצח בשגגה נענש. על פי התורה, עונשו הוא שיעזוב את מקום מגוריו, וייגלה אל אחת מערי המקלט שנקבעו לכך. והיה עליו לשהות שם עד מות הכהן הגדול שהיה באותו הזמן. אם הרוצח בשגגה יצא מעיר המקלט קודם למותו של הכהן הגדול, מותר היה לגואל הדם, היינו לאחד מקרובי הנרצח, להורגו (במדבר לה, ט-לב).

הסיבה לכך היא, שבעצם גם מעשה שנעשה בשגגה, נעשה מתוך איזו שהיא הסכמה פנימית. למשל, אם קרה שאדם שכח את יום השבת, ועשה בו מלאכה, סימן שהשבת לא כל כך יקרה לו, לכן שכח אותה. כמו כן, אדם שלא נזהר, ואכל בטעות מאכל אסור, סימן ששמירת הכשרות לא חשובה לו מספיק. וכן אדם שארע לו להרוג את חבירו בשגגה, סימן הוא שחיי אדם אינם יקרים לו, ולכן הוא לא נזהר שלא לפגוע בחבירו. ועל כן גם אדם שחטא בשגגה חייב לכפר על חטאו.

ומאחר שרצח הוא דבר חמור ונורא כל-כך, על כן אדם חייב להיזהר שבעתיים שלא לפגוע בחבירו, ואם לא נזהר, עונשו חמור יותר. ושלא כמו שאר החטאים החמורים, שהעובר עליהם בשגגה די לו להביא קרבן חטאת כדי לכפר על חטאו, הרוצח בשגגה חייב לשנות את כל חייו, עליו לגלות לעיר המקלט, ולתקן שם את אופיו, כדי שהוא ואחרים יזהרו תמיד, שלא לפגוע ח"ו בחיי חברם. ואם לא יעשה כן, יהיה מותר לגואל הדם להורגו.

כיום כל דיני רוצח בשגגה אינם נוהגים. משום שהתנאי היסודי לכל זה הוא, שהסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד זקנים תשב במקומה בירושלים ותוכל לדון דיני נפשות. וכן צריך להתקיים עוד תנאי, שכל שש ערי המקלט, ששלוש מהן בצד המערבי של הירדן, ושלוש בצד המזרחי, יובדלו ויוקדשו למטרה זו (חינוך ת"י, רמב"ם הל' רוצח ח, ב).

ו – עיר המקלט

כל אדם שגרם למותו של חבירו, מיד בעת שהתברר לו שחבירו נהרג, היה מתחיל לברוח במהירות אל אחת מערי המקלט, כדי שגואלי הדם – קרובי הנרצח, לא יוכלו להשיגו ולהורגו. מרגע שהגיע אל ערי המקלט, היה ניצול מיד גואלי הדם, אבל בית הדין היה שולח ומביאו לפני הסנהדרין. והיו מלווים אותו בדרכו אל בית הדין, כדי למנוע מגואלי הדם לפגוע בו. אם התברר בבית הדין שהרצח בוצע במזיד, היו מוציאים את הרוצח להורג, ואם התברר שרצח בשגגה, היו מחזירים אותו לעיר המקלט.

אע"פ שרק שש ערים נקראו ערי מקלט, בעצם כל ערי הלוויים היו ערי מקלט. אלא שההבדל היה, שאם הרוצח בחר לחיות באחת משש ערי המקלט, לא היה צריך לשלם שכירות עבור דירתו. אבל, אם בחר לחיות באחת מארבעים ושתים הערים הנותרות של הלוויים, היה צריך לשלם שכירות עבור דירתו (רמב"ם הל' רוצח ח, ט-י).

משך גלותו נועד לכפר על עוונו ולתקן את אופיו. משום כך היו הרוצחים צריכים להימנע מכבוד. אם רצו לכבד באיזה דבר את אחד הרוצחים, היה הרוצח צריך לומר להם: "רוצח אני". ואם בכל זאת רצו לכבדו, מותר לו להתכבד (רמב"ם הל' רוצח ז, ז). הסיבה לכך שהגלות נערכה דווקא בערי הלוויים, כדי שיהיה ערך חינוכי לתקופת הגלות. כידוע הלוויים היו ממונים על ענייני הרוח והחינוך בעם ישראל, ועל כן, עריהם היו פזורות בכל נחלות שבטי ישראל כדי שיוכלו להשפיע על כל הציבור. ושם בעיר המקלט, היה אותו רוצח בשגגה, מתחרט על חוסר זהירותו ומתקן את דרכיו.

עוד חשוב לדעת, שאחת מן המטרות של עיר המקלט היתה להרחיק את הרוצח בשגגה מאזור מגוריו, כדי להרגיע את הסכסוך שעלול היה להתפרץ בין משפחת הרוצח לנרצח. סכסוך שבעמים רבים היה יוצר בדרך כלל כדור שלג נוראי של נקמות דם מצד שתי המשפחות. לעומת זאת, השהייה בין הלוויים, אנשי הרוח, היתה מעניקה בטחון, שלשם גואלי הדם לא יגיעו, הואיל ולא יעיזו לחלל את הכללים המקודשים של ערי המקלט. וכך, הריב היה נעצר בעודו באיבו.

רבים מבארים, שהטעם לכך שהרוצח היה צריך לחיות שם עד יום מותו של הכהן הגדול, הוא מפני שלפי רמתו הרוחנית העליונה של הכהן הגדול, מן הראוי היה שישפיע ברכה ומוסריות על כל ישראל עד שלא יקרה בעם ישראל דבר נורא כרצח בשגגה. ואם למרות זאת ארע הדבר, משמע שעבודת בית המקדש לא נעשתה על ידו בשלמות הראויה.

כיוון שיום שחרורם של הרוצחים בשגגה היה תלוי בפטירתו של הכהן הגדול, היה חשש שהרוצחים יתפללו על הכהן הגדול שימות, כדי שיוכלו להשתחרר מן הגלות ולחזור למקום מגוריהם. לכן, בכל ערב יום כיפורים, היו רגילות האמהות של הכהנים הגדולים לכבד את הרוצחים במיני מזון, כדי שלא יתפללו למות בנם, הכהן הגדול.

ז – מי הוא רוצח בשגגה

ישנם שלושה סוגים של מעשים בשגגה: האחד, הוא שגגה שנעשתה מתוך פשיעה. השני, שגגה גמורה. והשלישי, שוגג שקרוב לאונס.

השוגג שקרוב לפשיעה, הוא זה שלא נזהר במעשיו ועשה דבר מסוכן, ולבסוף נהרג אדם ממעשיו. למשל: מי שזרק אבן לרשות הרבים, ופגעה באדם והרגתו, או מי שמפיל כותל באמצע היום לכיוון הרחוב. אף-על-פי שלא התכוון להרוג, כיוון שמלכתחילה עשה מעשה חמור, בחוסר זהירות מחפיר, לכן מעשהו נחשב לשגגה הקרובה לפשיעה, ודינו חמור יותר, שאין עיר המקלט מועילה לכפר לו. לכן, אם היה גואל הדם מוצאו והורגו, היה פטור מכל עונש (רמב"ם הל' רוצח ו, ד-ו).

השוגג הרגיל, הוא זה שנזהר באופן סביר, ובכל זאת קרה שהרג אדם. למשל: בעת שהניף את הגרזן להכות בעץ, מתוך תנופת ההכאה ניתק הברזל מהידית, ופגע בראשו של חבירו והרגו, וכן אם ירד בסולם ולפתע נשבר שלב ונפל על אדם אחר והרגו. בכל אלו הוא נחשב לרוצח בשגגה. מחד ברור, שאין בו פשיעה, ומאידך מסתבר, שאם היה נזהר יותר, לא היה הורג את חבירו. לכן עונשו שיגלה לעיר המקלט עד למות הכהן הגדול.

השוגג הקרוב לאונס, הוא זה שגם אם היה נזהר מאוד, לא היה יכול למנוע את ההרג. למשל: אדם שהפיל כותל בתוך חצרו, ובלא רשותו נכנס לשם אדם, ופגעה בו אבן והרגתו. או אדם שהתכוון להניף גרזן, ובעת שהרים את הגרזן כלפי אחוריו, ניתק לפתע הברזל ועף לאחוריו ופגע שם באדם והרגו. וזה מקרה נדיר, מפני שאת הרמת הגרזן עושים בלי כוח רב, ונדיר מאוד שהברזל יינתק אז מהידית ויעוף. במקרים כאלו, השגגה קרובה לאונס, משום שלא ניתן לצפות בהם את הסכנה וקשה על כן לנקוט באמצעי זהירות כדי למונעה. לכן ההורג בשגגה הקרובה לאונס פטור מגלות לעיר המקלט, וכמובן שאסור לגואל הדם להורגו (עפ"י הרמב"ם שם ו, יא-יד).

מכל מקום, ברור שגם אדם שהרג באונס, מן הראוי שיתעורר לתשובה. מפני שעצם העובדה שמן השמיים נתגלגל לידיו דבר נורא שכזה, סימן הוא שיש בו פגם, ועליו לתקן את דרכיו.

ח – תקנת רוצח בשגגה אחר שנתבטלו ערי מקלט

לאחר חורבן הארץ ובית המקדש, בטלו דיני רוצח בשגגה. מחד, אין רשות לגואל הדם להרוג את הרוצח, ומאידך, אין כפרה מסודרת לחטאו הנורא של הרוצח בשגגה.

ואף על פי כן, כאשר אירע ליהודי שנהרג אדם בעטיו, ורצה לכפר על חטאו, היה בא אצל אחד מגדולי ישראל, כדי שיסדר לו סדר תשובה לכפר על חטאו. ובכל מקרה ומקרה, לפי חומרת המעשה וכוח האדם, היו גדולי ישראל ממליצים לחוטאים, כיצד לכפר על חטאם.

מכל התשובות הרבות בנידון, אזכיר תשובה אחת של הגאון רבי עקיבא איגר, שהיה אחד מגדולי הפוסקים האחרונים. וזאת משום שתשובתו עוסקת במקרה דומה לתאונות הדרכים של ימינו, שלמרבה הצער, על ידי התאונות מתבצעות רוב ההריגות בשגגה בימינו.

וכך היה: אדם אחד דרס על ידי עגלתו שהיתה רתומה לסוסים את בנו ואת משרתו. כמובן שהדבר נעשה בשוגג, אבל בכל זאת מאחר שדבר נורא שכזה נעשה על ידו, וכידוע אמרו חז"ל (שבת לב, א) שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, לפיכך, שאל את רבי עקיבא איגר כיצד עליו לכפר על פשעו ולחזור בתשובה.

מאחר שאותו אדם היה עשיר, השיב הרב שלכפרת הריגת בנו, עליו להקציב לקרן צדקה את כל הסכום שהיה מוכן לתת לחתונת בנו, וברווחים שיצאו מן הקרן הזו יקיים בן עניים, וישלם עבורו את שכר לימודו, ודמי אכילתו ומלבושיו, וכך יחזיק בו עד היותו בן חמש עשרה. לאחר מכן, ייקח תחת חסותו עני אחר, וכך ימשיך כל חייו. והיה אם אותם עניים יתחתנו, יבקש מהם שיקראו את בנם הראשון על שם בנו שנהרג. על מנת לכפר על הריגת המשרת, יקציב עוד סכום גדול לקרן צדקה, ומהרווחים של הקרן ישלם שכר לימוד עבור בני עניים. ובשנה הראשונה, ישלם לעשרה אנשים שילמדו כל יום שיעור לעילוי נשמתו.

בנוסף לכך, קבע לו סדר תעניות, שבשנה הראשונה יתענה הרבה, ולאחר מכן יפחית בתעניותיו. כמו כן הורה, שלא ילך למסיבות חתונה במשך כל ימי חייו, זולת חתונות בניו ונכדיו. ובכל לילה לפני השינה יתוודה על חטאו. וביום השנה למותם של הבן והמשרת, יאסוף מניין של עשרה, שיתפללו על קברם ויבקשו מחילה עבורו.

ומסיים רבי עקיבא איגר, שבזכות תשובתו זו, יימחל לו אותו עוון, ואף נשמות הנהרגים יתפייסו, וימליצו טוב בעדו, ויזכה לאריכות ימים, ולגדל את בניו בשמחה לתורה ועבודה (תשובות רע"א מהדו"ת סימן ג).

כיום, מי שנענש במאסר על רשלנותו, כבר יש בידו ייסורים במקום התעניות, אבל עדיין אין כאן תחליף למעשים הטובים ולצדקות וללימוד התורה שראוי לו לעשות לעילוי נשמת מי שנהרג על ידו ולמען משפחתו, כדי לתקן על חטאו. ויש רבים, שאף כי הרגו בשגגה יצאו זכאים לגמרי בבית המשפט, וכדי לכפר על חטאם, עליהם לקבל על עצמם ייסורים, בדומה לייסוריו של הגולה לעיר מקלט. ועל כן גם היום ראוי לו למי שהרג אדם להתייעץ עם רב כדי שיסדר לו סדר תשובה ותיקון לחטאו.

ט – חומרת האיסור ומתי מותר

האיסור להתאבד הוא אחד מן העוונות החמורים ביותר, והמתאבד נחשב לרוצח ממש. מכמה צדדים, ההתאבדות חמורה מן הרצח. ראשית, יש בהתאבדות ביטוי גלוי של כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. על כן אמרו חז"ל, שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. שנית, על כל העוונות ניתן לשוב בתשובה, ואילו כאן, תוך חטאו מת ואיבד את האפשרות להתחרט על עוונו. הוא חושב לעצמו, שעל ידי התאבדותו יינצל מייסוריו, ואין הוא יודע, שהעונש הצפוי לו בעולם האמת על זה שאיבד עצמו לדעת, חמור לאין ערוך מכל ייסוריו בעולם הזה.

לכן, אפילו אם אדם מתייסר בייסורים נוראים, אסור לו לאבד את עצמו לדעת. עליו לדעת שכל מה שקורה בעולם נעשה בהשגחה אלוקית, והכל לטובה. וגם אם קשה לו מאוד לשאת את ייסוריו, מכל מקום עליו לקוות ולהאמין שהגלגל יתהפך עליו לטובה, וכל הייסורים יישכחו כלא היו. ואפילו אם כל חייו בעולם הזה יהיו קשים, מכל מקום עליו להתאמץ לתת ערך מוסרי לחייו, ובזכות זה יזכה לחיי נצח, שכל ייסורי העולם הזה אינם נחשבים לעומת השכר הנצחי של עולם האמת.

למרות כל האמור לעיל, לעיתים מצינו שמותר לאדם להרוג את עצמו, וזה כדי שלא לחטוא בחטאים החמורים ביותר. החטאים הללו הם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ברוח זו מובא בתלמוד (גיטין נז, ב) סיפור על נערות ישראל, שנשבו כדי לשמש כל חייהם כזונות. כאשר הבינו שלכך יועדו, קפצו לים ומתו. ועליהם נאמר הפסוק (תהלים סח, כג): "אָמַר ה' מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם". וטוב עשו, משום שעל ידי מסירות נפשם, ניצלו מחטאים חמורים. וכן מצינו בשאול מלך ישראל, בעת הקרב האחרון, שבו ניגף לפני הפלשתים, ביקש שאול מנערו להורגו, כדי שלא ייפול בשבי הפלשתים, משום שידע שיענוהו וישפילוהו ועל ידי כך יתבזה כבוד ישראל, ולמען כבוד ישראל ביקש למות בידי עצמו. אכן מעשהו זה נחשב כמעשה נכון של גבורה (שמואל א' לא, ג-ו).

י – יחס ההלכה למתאבד

יחס ההלכה למעשה ההתאבדות חמור מאוד, וכל ההלכות הנוגעות לכבוד המת אינן נוהגות במתאבד. אין קורעים עליו בגד כפי שקורעים על שאר המתים, אין מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד. אין מבטלים מלאכה כדי ללכת להלוויה שלו, וגם אלו שבאים להלוויה אינם באים כדי ללוותו, אלא כדי לכבד את קרוביו, ולעמוד בשורה לנחמם בעת צאתם מבית הקברות. וכן קוברים את המתאבד רחוק משאר המתים, משום שאין לקבור רשע שכזה אצל שאר המתים (אבל רבתי פ"ב ה"א, שו"ע יו"ד שמה, א).

שני טעמים עיקריים להלכות הללו. הטעם הראשון הוא, שאין ראוי לחלוק כבוד לאדם רשע, שחטא בחטא החמור מכל, רצח עצמי. ועוד טעם ישנו, כדי להרתיע אנשים בעלי אופי חלש, מלחשוב על האפשרות לברוח מקשיי חייהם על ידי התאבדות. פעמים שהמתאבד מעוניין לפגוע במשפחתו על ידי התאבדותו, הוא רוצה שיחושו רגשות אשמה על מותו ויתאבלו עליו, אבל אם ידע מלכתחילה שאסור יהיה לכבדו ולעשות דברים לזכרו, ובשום אופן לא יוכלו על פי ההלכה להבין את מעשהו הרע, יירתע לאחריו ויחפש דרכים מועילות להיטיב את מצבו. ידוע, שלאחר שמתפרסמת בתקשורת ידיעה אודות אדם שהתאבד, ומסקרים את הרקע לכך בלא ביקורת ראויה על מעשהו – מיד לאחר מכן מתפרסמות ידיעות נוספות על עוד אנשים ששמו קץ לחייהם. אין ספק שרעיון ההתאבדות השתרש בקרבם אחר ששמעו על זה שהתאבד, והתרשמו מן הרעש התקשורתי שליווה את מותו. אבל, אם נפגין באופן חד משמעי את שאט נפשנו ממעשי ההתאבדות, יצא מליבם של אותם אנשים מרי נפש, הרעיון הקלוקל של ההתאבדות. לכן אסור לכבד ולהספיד את המתאבד (הגהות מהריק"ש יו"ד שמ"ה, נהר מצרים הל' אבלות מ"ו).

זוהי ההתייחסות העקרונית, אבל בפועל, פעמים רבות אין נוהגים בכל החומרה ההלכתית כלפי המתאבדים. הסיבה לכך, שרק כאשר ברור לחלוטין, שאומנם המוות ארע בכוונה ולא על ידי תאונה – דינו כמתאבד, אבל אם ישנו ספק, שמא מת בדרך אחרת, או שביצע את ההתאבדות ברגע של אי שפיות, אין מתייחסים אליו כמתאבד. בנוסף לכך, פעמים רבות משום כבוד המשפחה, משתדלים להסתיר את העובדה שקרובם התאבד.

אף-על-פי כן, היחס העקרוני המופיע בהלכה כלפי המאבדים עצמם לדעת ידוע ומפורסם. גם כאשר הציבור רואה שנוהגים במתאבד כמנהג שאר המתים, הכל יודעים שזה נעשה או משום שיש איזה ספק שמא לא התאבד, או משום כבוד המשפחה. אבל היחס היסודי השלילי כלפיו נשאר שריר וקיים.

יא – דין המתאבד

הכלל היסודי הוא, שאין עושים למתאבד שום דבר הנוגע לכבוד המת. אבל מה שנוגע לכבוד החיים – עושים גם למי שאיבד עצמו לדעת. ונתחיל לבאר ביתר פירוט.

את מצוות הקבורה מקיימים אפילו ברשעים, ובכללם גם במי שהתאבד. הטעם הוא, מפני שאסור להשהות גופה של מת על האדמה ללא קבורה. האדם נברא בצלם אלוקים, וכל זמן שגופו מתבזה, כביכול כבוד שמיים מתבזה עימו, והעובר ומשהה את המת ללא קבורה – עובר בכמה איסורים מן התורה (סנהדרין מו, שו"ע יו"ד שנז).

אבל אין קוברים אותו יחד עם שאר המתים, משום שאין לקבור רשע יחד עם אנשים כשרים (שו"ע יו"ד שסב, ה). ויש שכתבו להרחיק את קברו יותר משמונה אמות שהם ארבעה מטרים משאר הקברים (גליון מהרש"א יו"ד שמה, גשר החיים כה, ב, ד).

אין צורך לבטל מלאכה כדי לבוא ללוות את זה שהתאבד, אבל מי שפנוי יכול לבוא להלוויה. לאחר הקבורה בצאתם מבית הקברות, עומדים המלווים בשורה ומנחמים את קרובי המת, שזהו כבוד החיים ולא כבודו של המתאבד (שו"ע יו"ד שמה, א; גשר החיים כה, ב, ג).

לגבי הקריעה, יש להקדים תחילה, שעל פי ההלכה כל הרואה יהודי בעת פטירתו חייב לקרוע את חולצתו, כאות אבל וצער על צאתה של הנשמה, שזהו דבר כואב כשרפתו של ספר תורה (שבת קה, ב). בנוסף לכך, כל המתאבלים על המת – חייבים לקרוע את בגדם. אולם על אדם שאיבד את עצמו לדעת, אמרו חז"ל שאין לקרוע. נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, מי אינו קורע. לדעת הרמב"ן ובעל הטור, אלו שרואים את מעשה ההתאבדות אינם קורעים, אבל קרובי משפחת המתאבד קורעים עליו את בגדם. לעומת זאת, דעת הרמב"ם היא, שאסור לקרובי המשפחה של המתאבד לקרוע עליו את בגדם. ב'שולחן-ערוך' נפסק שהלכה כרמב"ם, ואף קרובי המשפחה של המתאבד אינם קורעים עליו.

וכן לגבי ישיבת שבעה נחלקו הפוסקים, לדעת הרמב"ן קרובי המשפחה של המתאבד יושבים עליו שבעה, מפני שזהו כבודם להתאבל על קרוב משפחתם. אולם לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, אין יושבים עליו שבעה, משום שישיבת שבעה היא לכבוד המת, ואין לכבד את מי שהתאבד (שו"ע יו"ד שמה, א; ש"ך סק"ב).

למעשה, ההלכה כדעת הרמב"ם, שכן ה'שולחן-ערוך' פסק כמותו. בנוסף לכך, בכל מחלוקת בענייני אבלות, הכלל הוא שהלכה כדברי המקל. אלא שכתב אחד מגדולי הפוסקים האחרונים, בעל תשובות 'חתם-סופר' (יו"ד שכ"ו), שבמקום שיש צער ובזיון למשפחה, והם חפצים לקרוע ולשבת שבעה אחר קרובם שהתאבד, מותר להורות להם לקרוע ולשבת שבעה עליו. וכן נוהגים.

אבל לגבי הספדים, לדעת כל הפוסקים, מאחר שמטרת ההספד היא לחלוק כבוד לנפטר, בשום פנים אין להספיד את זה שאיבד עצמו לדעת.

יב – אמירת קדיש אחר מתאבד

שאלה יסודית בדין מאבד את עצמו לדעת, האם ראוי לומר אחריו קדיש. ידוע ומפורסם, שעניין אמירת הקדיש הוא לתועלת הנפטר ותיקון נשמתו, וזכויותיו מתרבות על ידי זה שבניו ממשיכים לקדש את ה' אחרי מותו באמירת קדיש. והואיל ומפורסם בשם חז"ל, שכל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, אם כן לכאורה, אין כל תועלת באמירת קדיש אחריו. וכך אכן מקובל לומר, שאין אומרים קדיש אחר המאבד עצמו לדעת. ואף על פי שלא נאמר במפורש בדברי חז"ל שלמאבד עצמו לדעת אין חלק לעולם הבא, מכל מקום כך מקובל במסורת ישראל. היסוד לכך הוא, שהואיל ורצח הוא משלוש העבירות החמורות ביותר, וזה שהתאבד מנע מעצמו את האפשרות לשוב בתשובה, ממילא מעמדו כרשע הגדול ביותר, ולפיכך אין לו חלק לעולם הבא.

למעשה כתב ה'חתם-סופר' (אה"ע סט), שמן הראוי לומר קדיש גם אחר המאבד עצמו לדעת. והטעם הוא, שאף הרשע הגדול ביותר, יש ביסודו איזה ניצוץ טוב, ומן הראוי לתקנו ולהעלותו לעולם הבא. מעין זה מצינו לגבי אבשלום בן דוד, שהיה רשע גדול, ומרד באביו ואף רצה להורגו, ושכב עם פלגשיו. אע"פ כן, לאחר שמת, התפלל עליו דוד המלך ואמר שמונה פעמים 'בני', כדי להעלותו משבעה מדורי גיהנם, ולהעלותו לגן עדן (סוטה י, ב). וכן אלישע בן אבויה, שהיה חכם ופרש מדרך התורה, וירד לגיהנם. מסופר על רבי מאיר שהתפלל עליו שייגמר עונשו בגיהנם, כדי שיזכה לעלות אחר כך לעולם הבא (חגיגה טו, ב). הרי לנו שתפילה וקדיש יכולים להועיל גם לרשעים גדולים.

הסיבה לכך היא, שאף רשעים שאמרו עליהם חכמים שאין להם חלק לעולם הבא, הכוונה שלכל אדם יש אפשרות לזכות על פי הדין בחלקו שבעולם הבא על ידי מעשיו הטובים, ואת זה הם איבדו, מפני שחטאו באחד מן העוונות החמורים. אבל, מכל מקום הם יכולים לזכות בעולם הבא על ידי צדקה וחסד, כאותם העניים הניזונים ואוכלים על שולחן עשירים (רבנו בחיי סוף פרשת אחרי מות). לכן ראוי מאוד שגם בנו של אדם רשע יאמר קדיש אחריו, וישתדל לתת צדקה וללמוד תורה לעילוי נשמתו, שעל ידי שבנו מקדש את ה' לעילוי נשמתו, דנים את האב לחסד ולרחמים.[2]


[2]. יש לציין שבעבר היו נוהגים שרק אדם אחד היה אומר קדיש, ואזי זכותם של יתומים מאדם רגיל מישראל שנפטר לומר קדיש אחר אביהם קודמת לזכותו של בן המאבד עצמו לדעת. ולכן פעמים רבות לא היה יוצא לבן של מי שהתאבד לומר קדיש אחרי אביו. ובאר החתם סופר, שלכן אמרו שאין אומרים קדיש אחר המתאבד, היינו שאין בכוח בנו לתפוס מקום בתור המסודר של אומרי הקדיש בבית הכנסת. אבל אם בן המתאבד היה מארגן לעצמו מניין בביתו, היה יכול לומר קדיש אחריו (חת"ס אה"ע סט). אולם כיום המנהג שכמה אבלים אומרים ביחד קדיש, וממילא גם בנו או קרובו של המתאבד אומר עמהם.

עוד כתב החתם סופר שם, שיש לומר אחריו קדיש י"ב חודש. כי הטעם שעל כל שאר המתים אומרים קדיש אחד עשר חודש בלבד, משום שמשפט הרשעים בגיהנם י"ב חודשים, וכדי שלא להחשיבם כרשעים אומרים אחריהם קדיש רק י"א חודש. אבל אחרי מתאבד שוודאי נקרא רשע, מן הראוי לומר קדיש י"ב חודש.

יג – מי נחשב מאבד עצמו לדעת

לכאורה נראה, שיחס ההלכה כלפי מעשה התאבדות הוא כפול. אבל האמת היא שיש הבדל בין ההתייחסות העקרונית להתאבדות, לבין היישום בפועל של ההלכה. היחס העקרוני הוא שזה העוון החמור ביותר, והמתאבד הוא רשע גמור, ואין לעשות דבר לכבודו. אולם בכל מקרה ומקרה לגופו, הנטייה היא לנסות לבדוק האם ניתן להוציא את זה שהתאבד מן הגדרים החמורים והנוראים של מאבד עצמו לדעת. ולכן למעשה דנים את רוב האנשים שנראה שהתאבדו, כמתים רגילים, שכל מנהגי האבלות נוהגים לגביהם.

ראשית, רק כאשר ברור במאה אחוזים שאכן אותו אדם התאבד, דינו כמאבד עצמו לדעת, אבל אם עדיין נותר ספק, ואפילו קל, שמא מת מחמת תאונה או מעשה שאינו זהיר, אזי דנים אותו כמת רגיל. לכן גם אם רואים אדם שכל הסימנים מצביעים על כך שירה בעצמו, הואיל ואין ודאות גמורה שאכן ירה בעצמו בכוונה, ויש סיכוי מסוים שמא נפלט לו כדור, על כן דינו כמת רגיל. ורק אם אמר לפני כן שהוא עומד להתאבד, או שהשאיר אחריו מכתב, דינו כמאבד עצמו לדעת (שו"ע יו"ד שמה, ב). ויש אומרים שאפילו אם אמר שבכוונתו להתאבד, אם לא עשה זאת מיד לאחר דיבורו, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, שאולי חזר בו, ולבסוף מת בלא כוונה (מהרש"ל, חת"ס יו"ד שכו).

ויש אומרים, שדין מאבד עצמו לדעת, חל רק אם ההתאבדות נעשית על ידי פעולה שמיד לאחריה מתים, כגון אדם שיורה לעצמו בראשו. אבל אם ההתאבדות נעשתה על ידי פעולה שעד לרגע המוות עוברים מספר רגעים – אין דנים אותו כמאבד עצמו לדעת, כי יתכן שלאחר מעשה ההתאבדות הספיק לחזור בתשובה. על פי דעה זו, אדם שהתאבד על ידי טביעה בנהר, דינו כמת רגיל, משום שיתכן שלאחר שנפל לנהר והתחיל להיחנק חזר בו והרהר תשובה אך כבר לא יכל להציל את עצמו. כמו כן מי שהתאבד על ידי חיתוך הוורידים, יתכן שבאותם רגעים שנותרו עד למותו התחרט על מעשהו הנמהר, ומחמת ספק זה מתייחסים אליו כאל מת רגיל (גליון מהרש"א על שו"ע יו"ד שמ"ה; גשר החיים כה, ג, ב). לעומת זאת, יש חולקים על כך וסוברים, שאף אם התחרט אחר-כך, אין זה מועיל, כיוון שאין זו חרטה אמיתית, ורק מפני כאביו ופחדיו חזר בו (תשובה מאהבה ח"ג ת"ט; זרע אמת ג, קנז).

לפעמים ניתן לדון את המתאבד לכף זכות, על ידי שנטען שאולי נטרפה דעתו והתאבד בלא מחשבה צלולה, ואזי אין לדונו כרשע, משום שלא היה אחראי למעשיו באותה שעה. למשל: אדם שהתייסר בייסורים נוראים עקב מחלה קשה, יתכן שדעתו נטרפה, ומתוך כך שם קץ לחייו. דוגמה נוספת: יתכן שאדם שנמצא במתח גדול, שמע רעש מפחיד, וכיוון שבאותה שעה היה שרוי בחרדה, חשב לעצמו שאולי אלו מחבלים שבאים להורגו, ומרוב פחד העדיף להתאבד מאשר ליפול בידיהם. כמו כן, ניתן לטעון שאדם שסבל מגידול בראשו, נפגע במוחו עד שלא היה אחראי למעשיו. בכל המקרים האלו, ניתן לדון את המתאבד לכף זכות ולהקל בדינו, ולא לנהוג בו כדין המאבד עצמו לדעת.[3]

לסיכום, בכל עת שניתן להטיל ספק שמא המוות אירע על ידי תאונה או שמא המתאבד חזר בו לפני מותו, או שלא היה בדעה צלולה, מתנהגים כלפיו כאל מת רגיל. ואע"פ כן, בכל המצבים הללו, נוהגים שלא להרחיב בהספדו.


[3]. בשו"ת בשמים ראש שמ"ה כתב, שאם אדם התאבד מחמת ייסוריו, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, ורק מי שהתאבד מפני שמאס בחייו כדעת מקצת הפילוסופים – הוא נחשב כמאבד עצמו לדעת. אולם יש לדעת, שרבים מפקפקים וסוברים ששו"ת בשמים ראש מזויף, ולא הרא"ש כתבו, אלא אחד מן המשכילים הזייפנים כתבו ותלה דעותיו ברא"ש. וכן כתב החתם סופר יו"ד שכ"ו, שזוהי דעה שלא תיתכן, הרי כמעט כל מי שמתאבד – עושה זאת מחמת ייסורים, ומהלכה זו הוכיח החתם סופר שאכן ספר בשמים ראש מזויף. אולם היו כמה אחרונים שהזכירוהו להלכה, מפני שאף אם נאמר שלא הרא"ש כתבו, מכל מקום אם דבריו הגיוניים, על פי ההלכה ניתן לקבלם. ואכן כמה אחרונים הזכירו סברתו להלכה בדין מאבד עצמו לדעת, וכ"כ שואל ומשיב קמא ח"ג רי"ז, וחיים ביד ק"י להר"ח פלאג'י. לדעת מהרש"ם ח"ו קכ"ג, כל שניתן לטעון שלא ידע את חומרת האיסור, והתאבד מחמת ייסוריו, אין להחשיבו כמאבד עצמו לדעת, וכ"כ בשו"ת בית אפרים יו"ד ע"ו. אבל דעת רוב הפוסקים, כדעת החתם סופר, שגם המתאבד מחמת ייסורין נחשב כמאבד עצמו לדעת, וכ"כ מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת ג, רב. ומכל מקום, אם לא היה שפוי באותה שעה, נראה בבירור מן הפוסקים שאין דינו כמאבד עצמו לדעת, ולכן אם ייסוריו היו קשים כל כך עד שניתן לתלות שנטרפה דעתו – אפשר להקל ולא להחשיבו כמתאבד.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן