חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ב – הלכות ניתוחי מתים

א – בעיית ניתוחי המתים

אחת מהשאלות ההלכתיות הקשות, היא שאלת ניתוחי המתים. במשך מאתיים השנים האחרונות, מקצוע הרפואה דורש ביצוע ניתוחים במתים. כאשר המטרה הראשונה היא לימוד אנטומיה, היינו הבנת מבנה גוף-האדם. לשם כך בוצעו ניתוחים רבים, שבהם בותרו הגופות לגורמים, כדי לעמוד על מבנה האיברים, העצמות, מערכת הדם ועוד. המטרה השנייה היא לימוד פתולוגיה, היינו הכרת המחלות ודרכי פגיעתן בגוף, וזאת, כמובן, כדי לפתח שיטות ריפוי. בנוסף לכך, לבתי-הספר לרפואה היו נדרשים מתים רבים, כדי שהסטודנטים לרפואה יוכלו לתרגל בהם ניתוחים שאחר-כך יבוצעו באנשים חיים.

והשאלה היא, האם על פי ההלכה מותר לבצע ניתוחים במתים.

שאלה זו מורכבת מאוד. ותחילה נקדים: מבחינה הלכתית ישנם כמה איסורים בניתוח המת. ראשית, הננו מצוּוים לקבור את המת, ולהעניק לו כבוד (כמבואר להלן טז, ה), וודאי שהניתוח מבזה אותו. גם מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), דורשת מאיתנו לנהוג כלפיו בכבוד (עמוד הימיני לד). ואם בגלל הניתוח קבורתו מתעכבת ביום, עוברים בזה על האיסור "לֹא תָלִין" (דברים כא, כג). בנוסף לכך ישנו איסור ליהנות מגופו של המת, ולדעת כמה פוסקים, המנתחים את המת עוברים על האיסור הזה (חת"ס יו"ד שלו, ולחזו"א יו"ד רח, ז אין בניתוח מתים איסור הנאה ממת).

אם כן ברור שככלל אין להתיר ניתוחי מתים. אולם במקרה שעל-ידי הניתוח יוכלו להציל חיי אדם – מותר לנתחו, משום שפיקוח-נפש, היינו הצלת חיי אדם, דוחה את כל התורה (יומא פד, ב), ולכן במקרים מסוימים של פיקוח-נפש, ניתן להקל לנתח מתים.

ב – להצלת חולה

למדנו שעל פי התורה, ישנו איסור לנתח מת, משום שיש בזה ביזיון למת, עיכוב הקבורה, ועוד כמה איסורים.

עתה נברר מה הדין במקרה של פיקוח-נפש. למשל, מה יהיה הדין במקרה ששני חולים חלו באותה מחלה, וכוחו של אחד לא עמד לו והוא נפטר, והחולה השני נותר לפנינו במצב של סכנת-מוות. האם מותר לרופא במקרה כזה, לנתח את גופו של החולה שנפטר, כדי לעמוד על טיבה המדויק של אותה מחלה, ועל-ידי כך יתכן שיוכל להציל את חייו של החולה השני?

כתב על זה הפוסק החשוב הרב יחזקאל לנדא, רבה של פראג לפני יותר ממאתיים שנה, בספרו המפורסם 'נודע-ביהודה' (ח"ב יו"ד רי), שאף שיש איסור לנתח את המת, מכל מקום כלל נקוט בידינו: פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות (יומא פד, ב), ולכן כדי להציל את החולה השני, מותר לנתח את המת.

ואמנם היה מי שחלק על הפסק הזה, משום שלדעתו אדם שמת נפטר מכל המצוות, ואין עליו יותר מצווה להציל את חיי חבירו, ולכן אסור לבזותו ולנתחו. ואף שיש בידינו הלכה, שמותר לאדם לגנוב לחם או ממון, כדי להציל את חייו, מכל מקום זה דווקא בתנאי שאחר-כך ישתדל להשיב את הגניבה. אבל במקרה של מת, מאחר שלא ניתן לפצותו על הביזיון שנגרם לו, אסור לבזותו אפילו לשם הצלת חיים (בנין ציון ח"א ק"ע קע"א).

אבל להלכה נפסק, על-ידי כל הפוסקים כמעט, שמותר לנתח מת כדי להציל חיי אדם. משום שפיקוח-נפש דוחה את כל מצוות התורה, ובכללן גם את המצווה לכבד את המת. וכן פסק ה'חתם-סופר' (יו"ד של"ו), ומהר"ם שיק (יו"ד שמ"ז שמ"ח), 'ציץ-אליעזר' (ח"ד י"ד), ועוד רבים. וכל זה כמובן בתנאי שיעשו הכל מתוך התחשבות מירבית בכבוד המת, ושלאחר הניתוח יקברוהו בשלמות.

ג – ניתוחי מתים לצורך חולים שאינם לפנינו

עם התפתחות הרפואה, וגילוי תרופות חדשות, התעוררה שאלה, האם מותר לנתח חולים שמתו ממחלות קשות, כגון סרטן, איידס, מחלות לב וכדומה, כדי למצוא דרכים לריפוי אותן מחלות. למשל, לעיתים מנסים תרופה חדשה כנגד סרטן, ולבסוף החולה נפטר, ורוצים לבדוק כיצד התרופה השפיעה עליו. לשם כך צריכים לנתח את גופתו. לבדיקה זו יכולה להיות השפעה מיידית, שאם על סמך כמה בדיקות של חולים שנפטרו יראו שהשפעת התרופה שלילית, יוכלו מיד להפסיק את השימוש בה. ואם יראו שהשפעת התרופה חיובית, יוכלו להגביר את השימוש בה. השאלה היא האם מותר לנתח מתים לצורך זה?

כמה פוסקים כתבו, שיתכן שלדעת בעל ה'נודע-ביהודה' אסור לנתח מתים לצורך גילוי תרופות. משום שכל ההיתר של ה'נודע-ביהודה' לנתח מתים, הוא רק לצורך חולה מסוכן שנמצא כעת לפנינו, שרק במקרה כזה פיקוח-נפש דוחה את איסור ביזוי המת. אבל לצורך חולים שנמצאים בבתי חולים אחרים ואיננו יודעים על קיומם – אסור.

אבל לדעת הרבה פוסקים, במקרה של מחלות שכיחות, גם כאשר אין באותו בית-חולים חולה מסוכן, מותר לנתח מתים. משום שברור לנו, שבבתי-חולים אחרים מצויים כעת חולים שסובלים מאותה מחלה, ומאחר שיש כיום אפשרות להודיע מיד על מציאתה של תרופה חדשה, נחשבים כל החולים באותה מחלה כנמצאים לפנינו, ולצורך הצלתם מותר לנתח מת (חזו"א יו"ד רח, ז; ציץ אליעזר ד, יד; הרב גורן; הרב וינברג תחומין י"ב, 382).

חשוב לציין, שפעמים רבות ארע שרופאים טענו שיש צורך של פיקוח-נפש לנתח מת, ואילו רופאים דתיים בעלי שם ומוניטין, טענו שאין שום הכרח בכך, ולכן ברור שבעניין זה אפשר לסמוך רק על רופאים יראי שמיים, שמבינים את הערך של כבוד המת. ואם רופאים כאלו יאמרו שיש צורך לנתח את המת לשם הצלת חיי אדם – מותר, ואף מצווה לדעת רוב הפוסקים, לשמוע בקולם ולהסכים לנתיחה.

ד – ניתוחי מתים לצורך חולים שיופיעו בעתיד

למדנו שלמרות שיש איסור מן התורה לנתח מתים, אם הניתוח נעשה כדי לגלות דרכי הצלה לחולים מסוכנים שסובלים מאותה מחלה, מותר הדבר, משום פיקוח-נפש. היינו הצלת חייהם של חולים מסוכנים, דוחה את האיסור לנתח מת. כל זה בתנאי שעל-ידי הניתוח הזה, עשויים להינצל חייו של חולה שסובל ממש עכשיו, בזמן שמנתחים את המת, מאותה מחלה.

אולם השאלה היא, האם מותר לבצע ניתוחי מתים כדי להציל על ידם חולים שיופיעו בעתיד? כגון, שהמחקר שבו עוסקים יארך עוד זמן רב, וברור שהתוצאות של ניתוח המת הנוכחי, לא יוכלו לסייע להצלת אנשים שכבר עתה נמצאים בסכנה. או למשל, כשמתחילה להופיע בעולם מחלה חדשה ומסוכנת, שעדיין איננה שכיחה, ולכן לא ברור אם בבתי-החולים האחרים בארץ נמצאים חולים שסובלים ממנה. והרופאים רוצים לחקור את המחלה ואת דרכי ריפויה, כדי ללמוד כיצד לרפא חולים שעלולים להופיע בעתיד. והשאלה, האם גם צורך כזה מתיר ניתוח מת?

במקרה כזה ישנה מחלוקת.

לדעת הרב פיינשטיין, אם כעת אין ידועים לנו עוד חולים שסובלים מאותה מחלה, אסור לנתח מתים לשם הצלת חולים שאולי יופיעו בעתיד. ואפילו אם ישנם לפנינו חולים הסובלים מאותה מחלה, אלא שברור שניתוחי המתים שיבוצעו עתה לא יועילו עבורם, משום שהמחקר יארך זמן רב, ובינתיים אותם חולים שלפנינו ימותו – גם במקרה זה אסור לנתח מת. והטעם לכך, שלדעה זו, הכלל של פיקוח-נפש חל רק כאשר מדובר בהצלתו של אדם שנמצא לפנינו כעת. אבל לצורך הצלה מסכנות שאולי יופיעו בעתיד – אסור לעבור על מצוות התורה (אג"מ יו"ד ב, קנא). וכן משמע מדברי הנודע-ביהודה (ח"ב יו"ד רי).

אולם לדעת בעל ה'חזון-איש', אין זה משנה אם יש כעת באחד מבתי-החולים חולה שסובל מאותה מחלה, אלא הכל תלוי במידת הסבירות שהמחלה תתפשט בעתיד. שאם ישנו חשש שהמחלה תתפשט, מותר לנתח מתים שמתו ממנה, כדי ללמוד כיצד לרפא אנשים שעלולים לחלות בה בעתיד (חזו"א יו"ד רח, ז).

והרב גורן הוסיף, שאפילו לדעת ה'נודע-ביהודה' יהיה הדבר מותר. משום שכל מה שכתב ה'נודע-ביהודה' שאסור לנתח מת לצורך חולה שאולי יופיע בעתיד, הוא דווקא לגבי רופא פרטי שאינו קשור לארגון רפואה גדול, כדוגמת הרופאים לפני מאתיים שנה. לרופא כזה אסור לנתח מת כדי שאולי יוכל להציל חולה כזה, אם יבוא לפניו בעתיד. אבל למוסדות הרפואה במדינת ישראל יש אחריות על מיליוני יהודים, ולכן מוטל עליהם להתחשב גם בחולים העתידיים, ונחשב הדבר לפיקוח-נפש. ולכן מותר לנתח מתים אם על-ידי כך יוכלו למצוא דרכים לריפוי חולים בעתיד (כעין זה כתב גם הרב וינברג, תחומין י"ב 382).

ושוב חשוב להדגיש, שהניסיון מוכיח שבעניין זה אפשר לסמוך רק על רופאים יראי שמיים. רק הם נאמנים לומר, שאכן יש צורך לנתח את המת מחמת פיקוח-נפש.

עוד חשוב לציין, שבפועל, במקרים ספורים בלבד יש כיום צורך ממשי לנתח מתים כדי להמציא תרופות למחלות עתידיות. כי בדרך כלל על-ידי בדיקות שאינן מצריכות ניתוח, ניתן לדעת כמעט הכל. ובדיקות כאלו מותר לבצע גם לדעה המחמירה. למשל לכל הדעות מותר להחדיר במת מחט ולשאוב ממנו מעט דם או רקמות, וכן מותר להחדיר מכשיר לתוך גוף המת כדי לראות דרכו את הנעשה בחלל גופו. ולאחר הבדיקות הללו, ברוב רובם של המקרים, כבר אין יותר צורך לבצע ניתוח (אג"מ יו"ד ב, קנא).

ה – ניתוחי מתים לחקר אנטומיה ופתולוגיה

במאתיים השנים האחרונות, מדע הרפואה התפתח במידה רבה על-ידי ניתוחי מתים. על-ידי הניתוחים התפתח מקצוע האנטומיה, היינו הכרת גוף-האדם על כל איבריו, עורקיו וגידיו. ניתוח מתים שהיו חולים פיתח את מקצוע הפתולוגיה, היינו חקר המחלות. וגם ענף הכירורגיה – הניתוחים, התפתח על-ידי כך. בפועל, במשך עשרות שנים נהגו בישראל ובארצות המערב, לנתח את מחצית החולים שנפטרו בבתי-החולים.

ומאחר שישנו איסור מן התורה לבזות את המת ולפגוע בגופתו, התעוררה שאלה קשה, האם מותר לנתח מתים למען פיתוח מדע הרפואה ותרגול המנתחים?

לדעת רוב רובם של הפוסקים, אסור ללמוד אנטומיה על-ידי ניתוחי מתים. ואע"פ שכלל נקוט בידינו, פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, ובכלל זה גם את האיסור לנתח מתים. מכל מקום זהו דווקא במקרים נדירים, שבהם הרופאים סוברים שעל-ידי הניתוח הזה יגלו דברים חדשים אודות המחלה, ועל-ידי כך יוכלו להציל אנשים ממוות. אבל לנתח את מחצית המתים באופן סיטונאי, כפי שנהגו לעשות, זהו דבר שלא יעלה על הדעת. אמנם פיקוח-נפש דוחה את המצוות, אבל לא מבטל אותן. ולכן כל ההיתר לנתח מתים יכול להתבצע רק במקרים מיוחדים, שבהם יש סיכוי סביר שעל-ידי הניתוח יוכלו להציל חיי-אדם. אבל ללמד סטודנטים לרפואה אנטומיה על-ידי ניתוחי מתים אסור, משום שניתן ללמדם על-ידי אמצעי הדמיה, ואין צורך לבזות מתים לשם כך. (אמנם בשו"ת משפטי עוזיאל יו"ד כ"ח כ"ט התיר, כי גם זה נחשב לצורך פיקוח-נפש, אבל כאמור, במידה שניתן למצוא תחליף לניתוחי מתים, מסתבר שגם לדעתו אסור.)

ואם יבוא אדם וישאל, הרי כדי להתקדם במקצוע האנטומיה והפתולוגיה חייבים לנתח הרבה מתים. אפשר לענות לו, שבמקצועות אלו יתקדמו הגויים, שלהם אין איסור לנתח מתים. אבל לנו מותר לנתח מת רק לצורך מיוחד של פיקוח-נפש. וכן כתב הרב קוק שאין לקחת גופות של ישראלים לצורך לימוד רפואה. ובמקרה של הכרח, יש לקנות גופות של גויים, מפני שאצל העם היהודי יש חשיבות מיוחדת לקדושת הגוף, ולשם כך העם היהודי הסכים ליטול על עצמו איסורים רבים, ובכללם איסור אכילת המאכלים האסורים. ואמנם שונאי ישראל לא יבינו זאת, אבל הטובים שבאומות העולם יבינו, שאיננו יכולים לנתח מתי ישראל לצורך לימוד הרפואה ולקידום מדע האנטומיה (דעת כהן קצט).[1]


[1]. אמנם מסתבר שאילו היה מצב שאין שום אפשרות לסמוך על ניתוחי מתים של גויים, או על התגליות שנעשות בחו"ל, ולדעת הרופאים יהיו חייבים לנתח כמה מתים כדי לקדם את הרפואה ואת היכולת להציל חולים, מסתבר שהדין ישתנה, ורוב הפוסקים יתירו לנתח מתים משום פיקוח-נפש, וכך פסקו משפטי עוזיאל, מחנה חיים יו"ד ח"ב ס', ישכיל עבדי ח"ו יו"ד יט.

ו – עוד בעניין זה

בכל העולם המערבי נהגו במשך עשרות שנים לנתח כמחצית מן החולים שנפטרו בבתי-החולים, וזאת בטענה שהניתוחים הללו מתבצעים לצורך הצלת נפשות, שעל ידם בודקים האם הרופאים צדקו באבחנתם. וכן יתכן שבאחד הניתוחים יתגלה דבר חדש שעל ידו יוכלו להציל חיי-אדם. ועוד שעל-ידי הניתוחים מרגילים ומאמנים את הסטודנטים לרפואה במלאכת הניתוח.

ואמנם על פי ההלכה אין איסור לנתח מתים גויים, אבל ברור שרוב רובם של הניתוחים שבוצעו במתים יהודים נעשו שלא כדין, ועברו בהם על איסור ביזוי המת, עיכוב הקבורה והנאה ממת.

נתייחס עתה למספר טענות שהושמעו בעד ניתוחי מתים.

טענו שעל-ידי ניתוח שלאחר המות, הרופאים יוכלו לדעת אם איבחנו נכון, ועל-ידי כך יוכלו לשפר את טיפולם בחולים אחרים. אפשר היה להתייחס לטענה זו אילו הרופאים המטפלים היו משתתפים בניתוח, או לפחות מקבלים מהם תוצאות מדויקות. אבל בפועל הרופאים מקבלים באיחור רב, תשובות כלליות וסתמיות, שלא נותנות להם שום תועלת (עיין אסיא א' 212 ואסיא ו' 290).

נימוק נוסף הושמע בעד ניתוחי מתים, שעל ידו מתאמנים הסטודנטים במלאכת הניתוחים, ועל-ידי כך כשינתחו חולים, יצליחו יותר במלאכתם. אבל פיקוח-נפש יכול לדחות את מצוות כבוד המת רק כשאין ברירה, ומאחר שניתן להתאמן גם באופן אחר, על-ידי אמצעי הדמיה, אין היתר לבזות מתים לצורך תירגול הניתוחים.

טענה נוספת שהושמעה: אולי באחד מעשרות או מאות אלפי הניתוחים יתגלה דבר חדש, שעל ידו יינצלו חיי-אדם. סיכוי כזה אינו יכול להיחשב בשום פנים כפיקוח-נפש. מפני שאם נתייחס בכזו חומרה לחשש של פיקוח-נפש, נצטרך לאסור על האנשים לנסוע במכוניות מחשש התאונות, וכן נתיר לבית-חרושת לתרופות לייצר בשבת, שמא פתאום יבואו הרבה חולים שיצטרכו את התרופות. וכן נצטרך להתיר לבתי-החרושת לנשק לעבוד בשבת, ולחיילים להתאמן בשבת, גם כשאין סבירות למלחמה קרובה, שמא בכל זאת תפרוץ פתאום מלחמה. ולא זו בלבד, אלא שאם נחשוש כל-כך מפיקוח-נפש, נצטרך לחייב אנשים לצבור כסף, כדי שאם יקלעו לפניהם אנשים עניים שעלולים למות, יוכלו להצילם. וכן נחייב את כל האנשים ללמוד רפואה, שמא באחד הימים יבוא לפניהם חולה, ולא יהיה מי שיוכל לטפל בו (עיין נו"ב ח"ב יו"ד רי, אג"מ יו"ד ח"ב קנא).

אלא ברור שהחיים התקינים לא יכולים להיפגע על-ידי החשש המופרז מפיקוח-נפש. וכן לא ניתן לבטל את המצווה לכבד את המת, מפני הסיכוי הרחוק שאולי אולי על-ידי ניתוחו יינצלו חיי אדם אחר. אלא הכלל הוא, שפיקוח-נפש דוחה את מצוות התורה רק במקרה שישנו חשש סביר וקרוב של סכנה, ועל-ידי שנעבור על אחת מהמצוות ישנו סיכוי סביר של הצלה. אבל במצב שרק באחד מתוך כמה אלפי ניתוחי מתים אולי יתגלו דברים חדשים – לא ניתן להתיר למען אותו מקרה בודד, לבתר ולבזות את גופם של אלפי מתים.

ז – מעמד בני המשפחה

אחת מהשאלות המרכזיות בעניין ניתוח מתים, היא, מה מעמדם של בני המשפחה. מצד אחד – ברור שאין לקרובי המשפחה בעלות על גופת קרובם, ולכן אין להם רשות למכור או לתרום את גופתו למדע. ואם קרובי המשפחה מבזים את גופתו, מוטלת המצווה על הציבור לדאוג לקבורתו המכובדת.

מאידך, נשאלת השאלה, האם במקרה שיש צורך של פיקוח-נפש לנתח את גופת המת, כגון לגלות על-ידי כך תרופה למחלה מסוכנת, האם ניתן לבצע את הניתוח בניגוד לעמדת בני המשפחה?

לדעת רוב הפוסקים, אפילו לצורך פיקוח-נפש אסור לנתח את גופת המת ללא רשות המשפחה. והטעם, מאחר שהוא נמצא ברשותם – עליהם החובה לקוברו בכבוד, ואם הוא מתבזה אף הם מתבזים עימו. ולכן אדם שציווה בחייו שלא יקברוהו, אין שומעים לצוואתו וקוברים אותו, משום שהדבר נוגע גם לקרוביו, שהם יתבזו אם לא ייקבר (הרב אריאלי נועם ו' אות יד; מנחת יצחק ה, ט). וכשם שאין להכריח אדם לתרום את כספו למען הצלת חבירו, כך אי אפשר לחייבם לבזות את עצמם לשם הצלת אדם אחר. אלא, שהואיל ומדובר בניתוח לצורך הצלת חיים, הורו כמה רבנים שמצווה לשכנע את בני המשפחה להסכים. אבל אם הם מסרבים, אין לנתחו ללא רשותם (הרב סולובייצ'יק, אסיא א' 227; הרב גורן).[2]

אחד החוקים השליליים ביותר שהיו בארץ היה בנוגע לניתוחי מתים. עד לשנת תשמ"א היו הרופאים רשאים לנתח מתים ללא הסכמת בני המשפחה. והתנאי היה ששלושה רופאים יחתמו שיש בזה צורך לשם קביעת סיבת המוות, או לשם שימוש בחלק מהגופה לריפויו של אדם אחר. וכך היו מקרים רבים, שמתוך זלזול בכבוד המת, רופאים חתמו על טפסים בלי לבדוק את המקרה, עד שהגיעו למצב שבו מחצית מהנפטרים בבתי-חולים נותחו לאחר מותם. אחוז שבוודאי חורג בהרבה מכל מה שניתן להתיר לצורך פיקוח-נפש. אי אפשר לתאר את הצער הנורא של בני משפחת הנפטר, כאשר היה מתברר להם שגופת יקירם בותרה, ואף נלקחו ממנה איברים לצורך מחקר. אנשים רבים חששו למות בבתי-חולים מפחד שמא ינתחו את גופם לאחר מותם. וכאשר היה נפטר אדם ממשפחה דתית בבית-חולים, מיד היו בני המשפחה מארגנים שמירה ליד גופתו, ומתאמצים למנוע בכוח את נתיחתו.

לאחר שהליכוד עלה לשלטון, בשנת תשמ"א, תוקן החוק ונקבע שללא הסכמת בני המשפחה אסור לבצע ניתוח במת לקביעת סיבת המוות. ואם המדובר בנטילת איבר לשם הצלת חיי אחר, מותר לבצע זאת מבלי לשאול את המשפחה, ובתנאי שייעשה ניסיון סביר להודיע להם על כך, אך אם המשפחה הביעה התנגדות, גם לשם הצלת אחר – אסור לבצע נתיחה (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ד, עמ' 536-540 ו586-587).


[2]. ואמנם יש מי שכתב שבמקום שיש פיקוח-נפש, אין שומעים לבני המשפחה (ישכיל עבדי ח"ו יו"ד יט). ויתכן שבמקרים מיוחדים שבהם ישנה סבירות גבוהה מאוד שעל-ידי הניתוח ינצלו חיי אדם, אפשר לסמוך כהוראת שעה על דברי המתירים ולנתח את המת בניגוד לרצון המשפחה, ובתנאי שוועדה אחראית של רופאים ורבנים יחליטו על כך.

ח – תרומת גוף למדע

שאלה: בדורות האחרונים, עם התפתחות מדע הרפואה, ישנם אנשים שתורמים את גופם למדע, כדי שיוכלו ללמוד על גופם אנטומיה ופתולוגיה. האם על פי ההלכה ראוי לתרום את הגוף למדע?

תשובה: על פי ההלכה יש מצווה לכבד את גופת המת, ולקוברה במהירות המירבית. הביזיון שבניתוח המת אינו רק למת עצמו, אלא גם למשפחתו, ואף לכל ישראל. משום שנשמה אלוקית שוכנת בכל יהודי ויהודי, ולכן נצטווינו לכבד את גופת המת ששכנה בו הנשמה האלוקית. וממילא ברור שאסור לתרום את הגוף למדע, משום שעל-ידי כך תעוכב הקבורה והגופה תתבזה. ואמנם פיקוח-נפש דוחה את איסור ביזוי המת, ולכן במקרים מיוחדים, שעל-ידי הניתוח יוכלו להציל חיי אדם, מותר לנתח את המת. אך כל זה רק במקרה של צורך מיוחד. אבל מי שתורם את גופו למדע, מאפשר לנתחו גם שלא לשם פיקוח-נפש, ולכן הדבר אסור. וראוי לציין כאן, שדין זה מיוחד לישראל שנצטוו בכמה מצוות לקדש ולכבד את הגוף, אבל גוי שיתרום את גופו למדע, יחשב לו הדבר למידת חסידות (דעת כהן קצט).

שאלה נוספת שיש לברר היא, מה הדין אם בכל זאת עבר אדם ותרם את גופו למדע, האם על פי ההלכה יש תוקף לצוואתו או לא?

תשובה: לתרומת הגוף יש שתי משמעויות. האחת, ביטול או עיכוב הקבורה, כגון שיניחו את השלד שלו למשך שנים במוזיאון, ובאיברים אחרים יתבוננו במשך כמה שבועות. והשנייה, ההסכמה לכך שינתחו את הגופה ויתבוננו בכל חלקיה.

לגבי הקבורה, הלכה פסוקה היא ברמב"ם שגם אם אדם ציווה שלא יקברוהו, אין שומעים לו, משום שיש בזה ביזיון למשפחה ולכל ישראל. ולכן הסכמתו של האדם לביטול הקבורה או אף לדחייתה – אינה מועילה כלום (הלכות אבל יב, א; עמוד הימיני לד, ה).

אבל לגבי ההסכמה לניתוח הגופה, כאשר מיד לאחר מכן יקברו אותה – נחלקו הפוסקים.

לדעת רוב הפוסקים, גם לאדם עצמו אין זכות להתיר לבזות את גופתו, כי האיסור נובע מהעובדה שהאדם נברא בצלם אלוקים, ובגופה הזו שרתה הנשמה האלוקית במשך שנים. לכן נצטווינו לנהוג כבוד בגופת המת, ולא ליהנות ממנה ולא להשתמש בה ללימוד אנטומיה, פתולוגיה וכירורגיה. וכן פסק ה'חתם-סופר' (יו"ד שלו), ומהר"ם שיק (יו"ד שמז), הרב קוק (דעת כהן קצט), והרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג, קמ).

אבל לדעת כמה פוסקים, מותר לנתח גופת אדם שהסכים לכך בחייו. והטעם לדעתם הוא, שכל יסוד האיסור לבזות את גופת המת, הוא כדי שלא לפגוע בכבודו, אבל אם הוא עצמו הסכים שינתחוהו, ממילא אין יותר איסור לנתחו. וכן פסק בשו"ת 'בנין-ציון' (ק"ע), וב'ציץ-אליעזר' (ד, יד). וגם מועצת הרבנות הראשית, בתקופתו של הרב הרצוג, קבעה שאין לה התנגדות שינתחו מתים שהסכימו לכך בחייהם, משום שהרופאים יכולים לסמוך בזה על דעת המתירים (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ד, 537).

חשוב לחזור ולהדגיש, שכל ההיתר לדעת המקילים הוא רק לגבי ניתוח המת, אבל אסור לדחות את הקבורה לשם כך אפילו ביום אחד.[3]


[3]. לדעת הרב ישראלי זצ"ל בספרו עמוד הימיני ל"ד מצוות הקבורה חלה על רוב הגוף, וממילא במקרה שהנפטר הסכים לכך, מותר להשהות קבורת איברים בודדים למספר ימים, אבל את רוב הגוף צריך לקבור מיד באותו יום. ולדעת הרב ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ד, יד, צריך לקבור את כל חלקי הגוף עוד באותו היום.

ט – ניתוח מת לצורך הפללת רוצח והתרת עגונה

שאלה: לעיתים כשאדם נרצח, המשטרה דורשת לנתח את גופתו כדי שעל-ידי כך יוכלו למצוא את רוצחו, להפלילו ולהענישו. האם במקרה כזה ניתן להקל ולבצע נתיחה?

השיב על כך הרב קלאצקין מלובלין בספרו 'אמרי-שפר' (סי' פב) שכדי למצוא את הרוצח ולהענישו, מותר לנתח את גופת הנרצח. ושלא כדין עושים אותם הקרובים שמשתדלים למנוע את הניתוח, ועל-ידי כך גורמים להעלים את הרצח ומונעים את האפשרות להעניש את הרוצח במשפט. כי כל האיסור לנתח את המת הוא כדי שלא לפגוע בכבודו, אבל במקרה כזה ודאי שהנרצח מוחל על כבודו ובלבד שיענישו את רוצחו. ואף שיש מי שהחמיר (שו"ת חמדת צבי ח"ב יו"ד כ), מכל מקום כך היא דעת רוב הפוסקים, וכך פסק ב'ציץ-אליעזר' (ח"ד, יד, ט), והרב טיקוצ'ינסקי בספרו 'גשר-החיים' (ח"ב פכ"ח ב').

עוד שאלה הובאה לפני הפוסקים בנושא זה: מה הדין כאשר אדם נפטר רחוק מביתו, ולא ידעו מי הוא, וקברוהו. ויתכן שהוא בעלה של אשה פלונית, וכל זמן שלא ימצאו עדים שראו שאכן הוא נפטר, אשתו תישאר במצב של עגינות, שבעל אין לה וגם אינה יכולה להתחתן. האם במקרה כזה לשם התרתה מעגינותה, יהיה מותר לפתוח את קברו של הנפטר ששמו לא נודע, כדי לבדוק האם זהו בעלה?

הפוסק הנודע, בעל תשובות 'שואל-ומשיב' (מהדו"ק ח"א רל"א) התיר לפתוח את הקבר כדי להתירה מעגינותה. משום שכאשר מדובר בצורך כה גדול של התרת עגונה, ברור שפתיחת הקבר לא נועדה כדי לבזותו, אלא רק כדי להציל את אשתו מכבליה. ואף שיש שהחמירו (פת"ש יו"ד שסג, ז עפ"י שיבת ציון ס"ד, ותשובה מאהבה מ"ז מ"ח), מכל מקום דעת רוב הפוסקים להקל (הגר"י אריאלי תושב"ע ו'; הגרש"ז אוירבאך נשמת אברהם יו"ד שמט, א).

י – ניתוח מת לצורך קבלת כספי הביטוח

י – ארע שאדם ששילם במשך שנים עבור ביטוח-חיים, התהפך עם מכוניתו ונפל לנהר, טבע ומת. בהסכם הביטוח צוין שאם המוות יגרם מתאונה, יהיו בני המשפחה זכאים לתשלום כפול מחברת-הביטוח. ואכן בני המשפחה טענו שהמוות נגרם מתאונה. אבל לעומתם, חברת-הביטוח טענה שהמוות נגרם מהתקף-לב, ורק לאחר מכן המכונית התהפכה ונפלה לנהר, וכל זמן שלא יוכח שלא ארע לו התקף-לב, חברת הביטוח לא תשלם את התשלום הכפול. האם מותר למשפחה להסכים שינתחו את גופת המת כדי לבדוק אם ארע לו התקף-לב, או שעליהם לוותר על התשלום הכפול, ובלבד שלא תתבזה גופת יקירם?

נחלקו בזה כמה פוסקים. יש שהורו שהואיל והנפטר שילם במשך שנים לביטוח, ברור שרצונו היה שבני משפחתו יקבלו פיצויים לאחר מותו, ולכן מותר לבני המשפחה להסכים שינתחוהו. מה עוד שהנפטר בעצמו חתם על החוזה, שבו נכלל סעיף המאפשר לחברת-הביטוח לתבוע ניתוח שלאחר המוות. ואמנם אילו בני המשפחה היו תובעים לנתחו, יתכן שהיה מקום להחמיר, אבל כאשר חברת-הביטוח יוזמת את בקשת הניתוח שלאחר המוות, אין על בני המשפחה חובה לסרב ולהפסיד בכך את תביעתם.

אולם לעומתם הורו כמה פוסקים, שמאחר שמוטלת על בני המשפחה מצווה מיוחדת לכבד את המת, ולדאוג שלא יבזוהו, אסור להם להסכים שינתחו את גופתו. ואף שמצינו בתלמוד (ב"ב קנד, א) שלפעמים מחמת תביעה ממונית מותר לבדוק את גופת המת. מכל מקום המדובר שם בביזוי קל, היינו בהסתכלות חיצונית בגופתו לפני הקבורה, וגם זה הותר רק לאלו שאינם קרוביו. אבל כאן שמדובר בביזוי גדול של ניתוח הגופה לצורך הקרובים – הדבר אסור, ובני המשפחה חייבים להתנגד לניתוח שלאחר המוות אפילו אם על-ידי כך יפסידו את התשלום מהביטוח (הביטוח בהלכה 127-135).

ובכל מקרה ברור, שיש למנוע את הבעיה הזו מעיקרה, ולכן כל יהודי שרוצה לבטח את עצמו בביטוח-חיים, חייב לתבוע מחברת-הביטוח להשמיט מהפוליסה שלו את הסעיף המתיר לחברה לתבוע ניתוח שלאחר המוות. וכך ישמור על כבודו וימנע צער ממשפחתו (יחו"ד ג, פה בהערה).[4]


[4]. אם ניתן לבצע את הבדיקה הזו ללא גרימת ביזיון גדול, כגון על ידי החדרת מחט לשאיבת מעט חומר מן הלב (ביופסיה), נראה שניתן יותר להקל, עיין אג"מ יו"ד ח"ב קנא.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן