מצוות השמיטה והיובל מבטאות את קדושתה של ארץ ישראל. אחת לשבע שנים חלה שנת השמיטה, והפירות הגדלים באותה שנה בארץ ישראל – קדושים ומופקרים לכל, ועניים ועשירים רשאים לאכול מהם בשווה. ובשנת היובל, לאחר שבע שמיטות, בשנת החמישים, לא רק הפירות מקודשים ומופקרים לכל, אלא גם השדות שנמכרו במשך חמישים שנה חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו ששבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (עי’ בהקדמת מרן הרב ל’שבת הארץ’).
על ידי השמיטה והיובל אנו נזכרים שכל הארץ היא של ה’, וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם מטמאים את הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את ייעודה, והארץ מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה לויקרא כו, לד): “אמר הקב”ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר (ויקרא כג, י): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם. והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת”. וכן אמרו חכמים (שבת לג, א), שבעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. וכיוון שלא שמרו ישראל שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש”י לויקרא כו, לה).
ובהיותנו בגלות, בעל כורחנו לא נוכל לעבוד באדמת הקודש, וממילא לא נשתמש בה יותר כארץ חול, אז תלך הארץ ותיטהר, ובתוך כך הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. וכמו שנאמר: “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ” (ויקרא כו, לד-לה). “וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם…” (שם מג). “וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹוהִים אֲנִי ה'” (שם מה). נבואה זו אכן התקיימה, כאשר לאחר שבעים שנות גלות בבל, החלו ישראל לשוב לארץ: “לְמַלֹּאות דְּבַר ה’ בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה” (דברי הימים ב’ לו, כא).
