קוראים בתורה בטעמים, היינו במנגינה שהועברה במסורת ומטעימה את משמעות הקריאה. וכיוון שטעמי המקרא אינם כתובים בספר התורה המקודש, צריך הקורא ללמוד בעל פה את הטעמים המלווים את הקריאה. אם אין שם מי שלמד את הקריאה בטעמים, יכול אחד להסתכל בחומש שמודפסים בו טעמי המקרא, וללחוש אותם לקורא, וכך הקורא יוכל לקרוא בתורה בטעמים (מ”ב קמב, ח). ואם אין שם מי שיכול לקרוא בטעמים, אפשר בדיעבד לצאת ידי מצוות הקריאה בתורה בלא טעמים (שו”ע קמב, ב).
צריך לדקדק בקריאת התורה, ואם הקורא טעה בכתיב באופן שמשמעות המילה השתנתה, עליו לחזור לקוראה כהלכתה. ועל טעות שאינה משנה את המשמעות, אין צריך לחזור.[2]
בתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ולשם כך היו כולם מכינים את הקריאה בתורה, או שהגבאי היה מתכנן מראש את סדר העליות, ומודיע על כך לעולים, כדי שיוכלו להכין את עלייתם. וכך נוהגים כיום עולי תימן.
אולם כבר מתקופת הראשונים נהגו ברוב הקהילות למנות ‘בעל-קורא’ שיהיה קורא בתורה עבור כולם. העולה מברך על הקריאה לפניה ואחריה, והחזן קורא עבורו בתורה. וזאת כדי שלא להעליב את אלו שאינם יודעים לקרוא בתורה (ר”ן), וגם כדי שלא להעליב את אלו שחושבים שהם יודעים אבל באמת אינם קוראים כראוי, ואם הגבאי ימנע מלהעלותם יפגעו (רא”ש). (עי’ שו”ע קלט, א-ב; פניני הלכה ליקוטים א’ ד, ו).
