ארכיון הקטגוריה: יד – חודש אדר

א – משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אב ממעטין בשמחה", "משנכנס אדר מרבים בשמחה". לימדונו חכמים בזה שאין מקרה בעולם, ולכל זמן אופי וטבע משלו. אם חורבן הבית הראשון והשני אירע ביום תשעה באב, סימן הוא שטבעו של תחילת חודש אב שהוא מועד לפורענות. ואם נס הפורים אירע באמצע חודש אדר, סימן הוא שיש לחודש אדר סגולה להפוך את הרע לטוב. השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו אינה שלימה, כי עדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, נעשית השמחה גדולה ושלימה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. ומתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וככל שנרבה באמונה ותורה, כך נקרב את הגאולה, וכל הרע יתהפך לטוב, ותרבה השמחה בעולם. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.

עוד המליצו חכמים (תענית כט, ב): שיהודי שיש לו דין או עסק עם נוכרי, ישתמט ממנו בחודש אב, מכיוון שבחודש זה רע מזלו, וינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ב – ארבע פרשיות

תקנו חכמים לקרוא ארבע פרשיות: 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש'. וקוראים אותן בשבתות שבחודש אדר, ואת הראשונה שבהן קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חודש אדר.[1]

באותן השבתות שקוראים פרשיות אלו מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר את הפרשה המיוחדת. וכיוון שההפטרה בנביא צריכה לעסוק במה שקראו בספר שאליו עלה המפטיר, ההפטרה עוסקת בשבתות אלה בעניין הקשור לאותן הפרשיות שנקראו בספר השני ולא בפרשת השבוע שנקראה בספר הראשון.

בשבת הראשונה קוראים פרשת 'שקלים' (שמות ל, יא-טז). ותקנו את קריאתה כדי להזכיר לכל אחד מישראל לתרום את מחצית השקל השנתית, אשר קונים בהן את קרבנות הציבור. וכיוון שמחודש ניסן היו צריכים להתחיל לקנות את הקרבנות מהתרומה החדשה, תקנו לקרוא חודש לפני כן את פרשת שקלים, כדי להזכיר לכל ישראל שיביאו את תרומתם. ואף שכיום בית המקדש חרב, ואין אנו זוכים להקריב קרבנות, אנו קוראים את פרשת 'שקלים' זכר למקדש (עי' מ"ב תרפה, א, מקראי קודש ג).

הפרשה השנייה: 'זכור' (דברים כה, יז-יט). בקריאתה אנו מקיימים את מצוות התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. ותקנו לקוראה לפני פורים, כדי לסמוך את מצוות זכירת עמלק לפורים, שבו אנו שמחים על קיום המצווה במחיית המן שהיה מזרע עמלק.

הפרשה השלישית: 'פרה' (במדבר יט, א-כב). בה אנו לומדים על דרך ההיטהרות מן הטומאה, כדי שנוכל לבוא לבית המקדש ולהקריב קרבנות. ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, כדי להתכונן ולהיטהר להקרבת קרבן הפסח. ואף שאין אנו מקריבים כיום את הפסח, אנו קוראים את פרשת 'פרה' זכר למקדש.

הפרשה הרביעית: 'החודש' (שמות יב, א-כ). בה נזכר עניין קידוש החודש ומצוות הפסח, ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, מפני שהוא הראשון לחודשים. בנוסף לכך, על ידי קריאתה מתעוררים להתכונן לחג הפסח וכל מצוותיו.

כאשר חל ראש חודש אדר או ניסן בשבת, מוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, בשני עניין ראש חודש, ובשלישי את הפרשיה המיוחדת, בראש חודש אדר – 'שקלים', ובראש חודש ניסן – 'החודש'.

לרוב הפוסקים, המצווה לקרוא פרשת 'זכור' מהתורה, ולכן מדקדקים בה יותר מכל שאר הקריאות, כמבואר בהמשך (הלכה ו). ויש סוברים שגם קריאת פרשת 'פרה' מהתורה, ולכן גם בקריאתה נוהגים להדר ולדקדק יותר.[2]


[1]. בסדר קריאת הפרשיות בחודש אדר ישנה תמיד שבת אחת לפחות שבה אין קוראים פרשיה. ונתנו חכמים סימן לדבר: ז-טו, ב-ו, ד-ד, ו-ביו. היינו אם חל א' באדר ביום ז' בשבוע, הרי שהשבת שאין קוראים בה פרשיה היא ב-טו בחודש, וזהו ז-טו. ואם א' באדר חל ביום ב' בשבוע, אין קוראים בשבת שבו' לחודש (קוראים 'שקלים' בסוף חודש שבט), וזהו ב-ו. ואם א' באדר חל ביום ד', אין קוראים בשבת שבד', וזהו ד-ד. ואם א' אדר חל ביום ו' בשבוע, בשתי שבתות אין קוראים, ביום ב' וביום יו שהוא טז לחודש, וזהו ו-ביו.

[2]. תקנת קריאת ארבע הפרשיות קדמה לתקנת קריאת פרשיות השבוע. אמנם כבר מימות משה רבנו תקנו לקרוא בתורה בכל שבת ושני וחמישי. אולם החלוקה ל-54 פרשיות, כדי שבכל שנה נסיים את כל התורה היא מאוחרת יותר. בזמן האמוראים נהגו כך בבבל, אולם בארץ ישראל היו מסיימים את התורה בשלוש שנים. ואילו תקנת ארבע פרשיות והקריאה במועדים נזכרה כבר במשנה ובגמרא (מגילה כט, א – ל, ב).

קריאת פרשת 'זכור' מהתורה, כפי שיבואר בהלכה ו. י"א שגם קריאת 'פרה' מהתורה, וכ"כ בשו"ע או"ח קמו, ב; תרפה, ז. ולרוה"פ קריאתה מדרבנן, עי' מ"ב קמו, יג, ותרפה, טו, כה"ח כח. ולכתחילה מחמירים בה כמו בפרשת 'זכור'.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ג – שנה מעוברת ואדר הראשון

כידוע החודשים נקבעים על פי מחזור הלבנה, ואילו השנים על פי עונות השנה התלויות במחזור החמה, וזאת מפני שחג הפסח צריך להיות תמיד בתקופת האביב, שנאמר (דברים טז, א): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלוֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". כדי להתאים את החודשים לשנת החמה, צריכים לעיתים לעבר את השנה, היינו להוסיף עוד חודש אחד, שתהיה אותה שנה בת שלושה עשר חודשים. ואין מעברים אלא חודש אדר, ועל ידי כך דוחים את חודש ניסן, כדי שיחול באביב. בעבר היה בית הדין מחליט על עיבור השנים לפי מצב החקלאות וחשבון השנה, ואילו כיום שאין לנו בית דין סמוך, קבעו חכמים מחזור קבוע של תשע עשרה שנה, שמתוכו שתים עשרה שנים פשוטות ושבע מעוברות.[3]

בשנה מעוברת מקיימים את ימי הפורים וקריאת ארבע פרשיות באדר השני. פורים – כדי לסמוך את השמחה על גאולת פורים לגאולת מצרים. וארבע פרשיות, מפני שפרשיות 'שקלים', 'פרה' ו'החודש', נתקנו כהכנה לקראת חודש ניסן. ופרשת 'זכור' צריכה להיקרא לפני פורים שאף הוא באדר שני (עי' מגילה ו, ב).

אולם גם באדר הראשון יש חגיגיות מסוימת. לפיכך, אין מתענים ומספידים ונופלים אפיים בי"ד וט"ו שבאדר הראשון. ונכון להרבות בסעודה ביום י"ד שבאדר הראשון, והוא נקרא 'פורים קטן' (שו"ע רמ"א תרצז, א).

וכן מה שאמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה", משמע שמרבים בשמחה משנכנס אדר הראשון (זמן בר מצווה ויורצייט מבואר בהערה).[4]


[3]. שנים עשר חודשי לבנה הם 354 ימים (ועוד 8 שעות 48 דקות וכ-40 שניות). ואילו שנת החמה היא כ-365 ימים (ועוד 5 שעות, 55 דקות וכ- 25 שניות). במחזור של 19 שנה, השנים המעוברות הן: 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19. שנת תשנ"ח היתה ראשונה במחזור יט.

[4]. אמרו במשנה (מגילה ו, ב): "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים", ובגמרא הוסיפו גם ארבע פרשיות, משמע שלעניין השמחה שווים. וכך משמע ממ"א וגר"א או"ח תקסח, ז. ובמ"ב ד' כתב שגם במוקפים אין מרבים בסעודה בט"ו, ובמנחת יצחק י, נח, כתב שבירושלים יש להרבות בסעודה גם בט"ו.

בר מצווה: כיוון שאדר השני הוא העיקרי, מי שנולד בשנה רגילה בחודש אדר, ושנת בר המצווה שלו בשנה מעוברת, יום בר המצווה שלו יחול באדר השני. אבל אם כשנולד היתה השנה מעוברת והוא נולד באדר הראשון, וגם שנת בר המצווה היתה מעוברת, יום בר המצווה שלו יחול באדר הראשון.

יום זיכרון (יורצייט) שחל באדר, למנהג ספרדים בשנה מעוברת מקיימים את יום הזיכרון באדר השני, שהוא אדר העיקרי לעניין פורים וארבע פרשיות. ולמנהג אשכנזים מקיימים את יום הזיכרון באדר הראשון, כדי שלא לדחות את המצווה, ואדר השני הוא עיקרי רק לעניין פורים וארבע פרשיות ולא לשאר העניינים. ועוד, שהואיל וחודש אדר השני יותר שמח, שמקיימים בו את שמחת הפורים, יש מקום לזכור את המתים באדר הראשון. ויש מהאשכנזים שמחמירים לקיימו פעמיים, בשני החודשים (שו"ע רמ"א תקסח, ז, מ"ב מא). אשכנזי שהתחיל לנהוג לצום ביום הזיכרון שבשני האדרים, ימשיך במנהגו. וכן מי שקיבל על עצמו בנדר מפורש להתענות ביום היורצייט, כתבו מ"א ומ"ב שיתענה בשניהם (מ"ב מב). ואם יום הפטירה היה בשנה מעוברת, יקיימו את היורצייט בשנה מעוברת באדר שבו אירעה הפטירה.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ד – שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

שלוש מצוות בתורה עוסקות בעמלק. הראשונה, מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שנאמר (דברים כה, יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". השנייה, מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו, שנאמר (שם יט): "לֹא תִּשְׁכָּח". השלישית, מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם, שנאמר (שם): "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

עמלק מבטא את שורש הרע בעולם, והוא התחיל את שנאת ישראל בעולם. לעם ישראל יש התמודדות קשה. המסר האידיאלי והאמוני שהועיד ה' לישראל, מעורר את כל הרשעים שבעולם לצאת ולהילחם בעם ישראל. לא היתה אומה בעולם שנרדפה כפי שהאומה הישראלית נרדפה, מחורבן הבית, עבור דרך מסעות הצלב, האינקוויזיציה, מאורעות ת"ח ות"ט ועד השואה הנוראה שפקדה את עמנו. את כל זה התחיל עמלק.

מיד לאחר צאתנו ממצרים, עוד לפני שהצלחנו להתגבש ולהתארגן, ללא שום התגרות וסיבה, בא עמלק ותקף. ואת מי? את העבדים היוצאים לחרות מתוך עבדות ארוכה. עמלק הוא עם המבטא בעצם קיומו את שנאת ישראל, וממילא גם את שנאת התורה ושנאת הרעיון האלוקי של תיקון עולם בחסד ואמת. וזהו שנאמר (שמות יז, טז): "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". פירש רש"י: "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו".

יהודי הוא רחמן ובעל חסד מטבעו, ואף מצוות רבות בתורה מחנכות אותו לכך. מטבעו היה נוטה לסלוח לעמלק, אך התורה צוותה אותנו לזכור את מעשיו של עמלק ולמחותו. ומתוך כך נזכור שיש רוע בעולם, ושצריך להילחם בו מלחמת חרמה ללא פשרות. רק לאחר מכן נוכל לתקן את העולם.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ה – מצוות מחיית עמלק

עיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על כלל ישראל, וכן אמרו חכמים, שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: תחילה להעמיד להם מלך, לאחר מכן להכרית את זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות להם את בית הבחירה (סנהדרין כ, ב).

ואכן לאחר שישראל התגבשו בארצם, והעמידו להם מלך את שאול, ומלכותו התבססה, בא שמואל הנביא אל שאול ויאמר לו (שמואל א' טו, א-ג): "אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר".

אך שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, וחמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. בעקבות זאת העביר ממנו ה' את המלכות ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בגלל חולשת רחמנותו נותרו רבים מבני עמלק בחיים, והם המשיכו לעשות צרות לישראל. שנים ספורות לאחר מכן, גדוד עמלקים פשט על צקלג, העיר שבה חיו בני משפחות דוד ואנשיו, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל הנשים והילדים. בחסדי ה', הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים, ולהכות את אותו הגדוד. אולם כיוון שדוד עוד לא היה מלך, וצבא ישראל לא עמד לרשותו, לא הצליח לכלותם, ונותרו מאותו הגדוד ארבע מאות נערים אשר רכבו על גמלים וברחו (שמואל א, ל). ומסתבר שנותרו עוד קבוצות של עמלקים במקומות אחרים. ולאחר שדוד נעשה מלך, למרות שנלחם נגדם, כיוון שהיו מפוזרים, כבר לא היה ניתן ללחום נגד כולם ולכלותם. עוד מספרים חז"ל, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג, נמשך זרעו של אגג, ומזה נולד אח"כ המן האגגי שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל ישראל (מגילה יג, א).

ואף שעיקר מצוות מחיית עמלק מוטלת על הציבור, מכל מקום גם על כל יחיד ויחיד מישראל מוטלת מצווה זו, ואם הזדמן לפניו עמלקי ויש בכוחו להורגו, ולא הרגו, ביטל את המצווה (חינוך תרד). וכיום נאבד זרעו של עמלק. אולם אם התברר על אדם שהוא עמלקי ואוחז בדרכם, תהיה מצווה להורגו.[5]


[5]. בשו"ת קול מבשר ב, מב, למד מהרמב"ם והרמב"ן שמות יז, טז, והחינוך תר"ד, שעיקר מצוות המחייה היא על המלך והציבור, אבל גם יחיד שיכול להרוג חייב להרוג.

ומה שכתבתי שעוד נותרו אח"כ עמלקים, כך מתבאר מהגמ' בב"ב כא, א, שיואב שר צבא דוד טעה בגלל שיבוש רבו, והרג רק זכרים ולא נקבות. וזה היה במלחמה המוזכרת במלכים א, יא, טו-טז. ואף שעיקר המלחמה היתה אז באדום, היינו זרעו של עשו, ואילו עמלק הוא רק חלק קטן מזרעו. משמע שהיו שם קבוצות של עמלקים, ובהם טעה. וכך מבואר בקול מבשר ב, מב.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ו – פרשת זכור

תקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, לזכור את מעשיו הרעים של עמלק ולא לשוכחם, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. ובזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את מצוות התורה, כי רק אם תעבור שנה שלימה בלא זכירת עמלק, הרי שעניינו נעשה שכוח, אבל בזכירה של פעם אחת בשנה מקיימים את הזכירה. ותקנו לקרוא את פרשת 'זכור' בשבת שלפני פורים, כדי לסמוך את זכירת עמלק למחיית המן שהיה מזרעו.

מן התורה צריך לבטא את הזכירה בפה, אבל אין צורך שכל אחד יקרא את פרשת 'זכור' בעצמו, אלא בשמיעת הקריאה מפי הקורא בתורה – יוצאים השומעים ידי מצוות הזכירה.

לדעת כמה מגדולי הראשונים, המצווה מהתורה היא לקרוא את פרשת 'זכור' מתוך ספר התורה עצמו. לפיכך ראוי לקרוא את פרשת 'זכור' מספר תורה מהודר, והקורא צריך להשתדל לדקדק עד כמה שאפשר בקריאת 'זכור'.

לכתחילה ראוי שכל אחד ישמע את הקריאה בטעמים ובמבטא המקובלים במשפחתו. אולם מצד הדין, בני כל העדות יכולים לצאת ידי חובתם בכל הנוסחים המקובלים בישראל, בין ספרדי בין אשכנזי בין תימני.[6]

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, אם הוא במקום שיש בו ספר תורה, יקרא בו את פרשת 'זכור'. ואם אין שם ספר תורה, יקרא את פרשת 'זכור' מתוך חומש או סידור.[7]

מצוות צריכות כוונה, ולכן צריכים לכוון בקריאת פרשת 'זכור' לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק. וטוב שלפני הקריאה יכריזו על כך הגבאי או הקורא.[8]


[6]. אף שברור שנפלו שיבושים בהגיית חלק מהמסורות, שכן לפני שיצאנו לגלות היתה הגייה אחת מקובלת בכל ישראל. מכל מקום גם בהגייה משובשת יוצאים ידי חובה, שכל זמן שהיא מקובלת ומוסכמת על ידי קבוצה גדולה מישראל, יש לה תוקף. ואפילו לעניין מצוות חליצה, שהאמירה של האשה והאיש מעכבת, ועליהם לדבר בלשון הקודש, אין מצריכים שיאמרו את נוסח החליצה בכל ההגיות, ומתירים בכך לאשה להינשא (אג"מ או"ח ג, ה), קל וחומר שאין חובה לקרוא את פרשת 'זכור' בכל ההגיות. וכך מובא מרשז"א בהליכות שלמה יח, א, ולמד זאת מדיני נדרים שגם שיבוש לשון נחשב כלשון גמור. אלא שרבים נהגו לדקדק בזה. ואצלנו נוהגים שבתחילה קוראים פרשת 'זכור' במבטא המקובל בכל השנה, ורק אחר הברכה האחרונה, הרוצים לקרוא בהגיות שונות באים וקוראים, אולם בזה שקראו את ההגיות השונות אחר הברכה, מראים שכבר יצאו ידי חובה בקריאה המקובלת.

[7]. צריך לזכור בפה, שכן למדו חכמים (מגילה יח, א), שבציווי לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק כבר נצטווינו לזכור את עניינו בלב, ואם כן כאשר נצטוונו לזכור, הכוונה לבטא זכירה זו בפה. ונחלקו הפוסקים בשאלה, מה בדיוק חיוב המצווה מהתורה. מהרמב"ם ורמב"ן משמע שהקריאה בס"ת היא תקנה מדברי חכמים, ומהתורה אפשר לקיים את המצווה בקריאה בחומש או בזיכרון אחר (כתב במרחשת א, כב, עפ"י רמב"ן מסוף כי תצא, שגם בקריאת המגילה בפורים יש משום מצוות זכירת עמלק). אולם לתוס' ולרשב"א ברכות יג, א, לרא"ש ולאשכול, חובה מהתורה לשמוע את הפרשה מס"ת, וכך נפסק בשו"ע או"ח קמו, ב. ולכן, מוליכים ס"ת לחולה או לאסור בבית האסורים, כדי לקרוא לו פרשת 'זכור', מה שאין עושים לצורך שאר הקריאות (מ"ב קלה, מו, ועי' באו"ה שם).

ואם לאחר זמן נמצא שהספר שקראו בו 'זכור' פסול, אין צריך לחזור ולקרוא בס"ת אחר (הליכות שלמה יח, ד). כי לדעת כמה פוסקים יוצאים ידי המצווה בלא ס"ת, וי"א שצריך ס"ת אלא שיוצאים גם בס"ת פסול. ונראה שאם נמצאה הטעות באותה שבת, כיוון שתקנת חכמים שיקראו באותה שבת את פרשת 'זכור' – יחזרו לקרוא.

בתה"ד קח, למד מדברי הרא"ש, שמצוות 'זכור' צריכה להתקיים מהתורה בקריאה מס"ת בפני עשרה. וביארו כמה אחרונים שהטעם לכך, כי הזיכרון צריך לעורר למלחמה, והמלחמה מוטלת על הציבור, ולכן צריך לקוראה בציבור (קרן אורה, מהר"ם שיק). ונראה שגם לדעתו כשאין ציבור מצווה לקוראה ביחיד. ובשעה"צ תרפה, ה, תמה עליו, וסובר שדעת שאר הראשונים שהקריאה במניין מדרבנן בלבד. למעשה, מי שנמצא במקום שאין בו מניין, יקרא בתורה ביחיד. ואם אין לו ס"ת, יקרא מהחומש, שכבר למדנו שיש פוסקים שסוברים שמהתורה יוצאים ידי המצווה גם בלא ס"ת (עי' שו"ת בנין שלמה נד, כה"ח תרפה, לה).

לדעת מ"א, מי שלא שמע בשבת את פרשת 'זכור', יכול לצאת בדיעבד בשמיעת הקריאה של פורים – 'ויבוא עמלק'. ובמ"ב תרפה, טז, פקפק על כך, כיוון שנזכר בה רק מעשה המלחמה בעמלק ולא המצווה לזוכרו ולמחותו. ויש שהציעו שכאשר יגיעו בקריאה השבועית לפרשת 'כי תצא' שבספר דברים, שבסופה כתובה פרשת 'זכור', יבקש מהקורא לכוון להוציאו ידי מצוות הזכירה, וצריך שהקורא והשומע יכוונו לשם המצווה (מקראי קודש פרנק פורים ו). אולם מתוך חשש לשכחה, נלענ"ד שהטוב הוא שאותו יחיד יזדרז לקרוא ביחידות מס"ת את פרשת 'זכור', ובזה יצא ידי חובתו לדעת רוב ככל הפוסקים. ואם יזכור, יהדר אח"כ לצאת בקריאה שבפורים ובפרשת 'כי תצא'.

נחלקו האחרונים בטעם המצווה, ל'קרן אורה' היא כדי למחותו, ולאחר שיימחה אין עוד מצווה. ולמלאכת שלמה גם לאחר שיימחה, תשאר המצווה לזוכרו, מפני יסודות האמונה שבה (ועי' באנציקלופדיה תלמודית זכירת מעשה עמלק הערות 33-34).

[8]. נחלקו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה, ונפסק בשו"ע ס, ד, שצריכות כוונה. אמנם בדיעבד גם כשלא היתה כוונה מפורשת, כל היודע שקריאת 'זכור' נועדה לקיים את מצוות זכירת עמלק, היתה בידו כוונה עלומה, ויצא ידי חובה. אבל מי שלא ידע לשם מה קוראים פרשת 'זכור', לדעת המצריכים כוונה – לא יצא (ח"א, מ"ב ס, י). מי שלא שמע את כל המילים, אם שמע את עיקר עניין זכירת עמלק – יצא (הליכות שלמה יח, א).

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ז – האם נשים חייבות לשמוע פרשת 'זכור'

לדעת רוב הפוסקים נשים אינן חייבות במצוות זכירת עמלק, מפני שמצוות הזכירה קשורה למצווה למחותו, וכיוון שנשים אינן מצוּוֹת להילחם, גם אינן צריכות לזכור את מעשה עמלק (החינוך תרג). ויש אומרים שנשים שייכות למצוות המלחמה, שהן צריכות לסייע ללוחמים, ולכן גם עליהן מוטלת המצווה לזכור את עמלק. ואף שקבעו חכמים זמן לקריאת פרשת 'זכור', בשבת שלפני פורים, מכל מקום מהתורה אין לה זמן, והרי היא מצווה שאין הזמן גרמה ונשים חייבות בה (מנחת חינוך שם).

למעשה, נשים פטורות משמיעת פרשת 'זכור', אולם לכתחילה טוב שתשמענה את פרשת 'זכור', וכך נוהגות נשים רבות. ומי שקשה לה לבוא לבית הכנסת ובכל זאת רוצה לקיים את המצווה, תקרא בעצמה את הפרשה מתוך חומש, שלדעת רבים, גם באופן זה היא יוצאת ידי חובת הזכירה מהתורה. ובמקום שמקיימים בבית הכנסת שיעור לנשים, אפשר להוציא להן ספר תורה ולקרוא בפניהן פרשת 'זכור'. ואף שאין שם מניין, יש בזה הידור, שתשמענה את הפרשה מספר תורה כשר.[9]


[9]. אין זו מצווה שהזמן גרמה, מפני שמהתורה אפשר לצאת ידי המצווה בזכירה פעם אחת, ואין לה זמן קבוע. אלא שלדעת רבים כיוון שנשים אינן נלחמות אינן מחויבות לזכור מחיית עמלק (החינוך תרג). ובתורת חסד לז, כתב שלדעה שמהתורה אין צריך לקרוא 'זכור' אחת לשנה, אלא אפשר לצאת בכל צורת זיכרון כל כמה שנים, ממילא מצוות הקריאה מדברי חכמים ולגברים בלבד. וגם לאבנ"ז או"ח תקט, ומרחשת א, כב, נשים פטורות. ויש אומרים שנשים חייבות, שכן במלחמת מצווה גם נשים חייבות (מנחת חינוך), והרדב"ז פירש (על הרמב"ם מלכים ז, ד) שהן חייבות לספק מים ומזון. ובשו"ת בנין ציון ב, ח, הוסיף שמתוך הזכירה תצמח תועלת, וכמו יעל שהרגה את סיסרא, אסתר את המן ויהודית את השר היווני.

לפיכך, לכתחילה תשמענה במניין, ואם לא – טוב שיקראו להן בספר בלא מניין, ואם לא – טוב שיקראו את הפרשה מחומש. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו שאין מוציאים ס"ת עבור נשים, וכ"כ בשו"ת קנין תורה ז, נג, והליכות ביתה ט, ח. אולם לא מובן מה הבעיה בהוצאת ס"ת, שהרי מעיקר הדין מותר להוציאו כדי ללמוד בו. וכן נהגו בכמה קהילות להוציאו עבור קריאת נשים, כמובא במנחת יצחק ט, סח, ותורת המועדים ב, יג.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ח – האם עמלקי היה יכול להציל עצמו או להתגייר

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם עמלקי יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, פקע ממנו דין עמלק ואין להורגו. ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת איבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

ולא זו בלבד, אלא גם כאשר לא קיבלו על עצמם מרצונם החופשי לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, ולהיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם. וגם אם ירצו אח"כ לחזור בהם ולבקש שלום, אין מקבלים אותם, שהואיל וכבר התחילה המלחמה – נלחמים בהם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כס"מ שם).

ואם יבוא עמלקי וירצה להתגייר, נחלקו הפוסקים בשאלה אם יקבלוהו. לדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הל' איסורי ביאה יב, יז). וכן אמרו חז"ל, שבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב), הרי שקיבלו גרים מזרעו של עמלק.

ויש אומרים, שאין מקבלים גר מעמלק. וכך היא דעת רבי אליעזר במכילתא (סוף פרשת בשלח), שנשבע המקום בכסא הכבוד שלו, שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו. ומה שאמרו חז"ל, שמבני בניו של המן הרשע לימדו תורה בבני ברק, ארע מתוך טעות, שבית הדין לא ידע שהבא לפניו הוא מזרע עמלק, וכך קיבלוהו. או שהיה מקרה שעמלקי מצאצאי המן הרשע אנס אשה יהודיה, ובנה שנולד לה ממנו נחשב ליהודי, וממנו יצאו אותם מלמדי תורה בבני ברק (רסיסי לילה לח, ה).[10]

לסיכום, הדרך הטובה לקיום מצוות מחיית עמלק – בחזרתם בתשובה. אם לא חזרו בתשובה, היתה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה. בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגוים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה.


[10]. לרמב"ם אפשר לקבל גר מעמלק, ולדעתו אין הלכה כר' אליעזר במכילתא סוף פרשת בשלח, מפני שיש שם דעה נוספת של ר' אלעזר המודעי, וכן הגמ' על בני בניו של המן אינה כדעתו. וכ"כ החיד"א בספר יעיר אוזן (מע' ג' אות א'). והחזו"א יו"ד קנז, ה, פירש, שדברי ר' אליעזר שאין מקבלים גר מעמלק הם רק בשעת מלחמה. ולאבנ"ז או"ח תקח, מקבלים עמלק להיות גר תושב כפוף לישראל, ולא להיות גר רגיל.

הסוברים שאין מקבלים גרים מעמלק, פירשו שבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק בכמה אופנים. י"א שביחוס הגוים הולכים אחר האב, והם היו מצאצאי המן דרך בת (מהר"י ענגיל בגליוני הש"ס לגיטין שם, מהרש"ם ג, סו"ס רעב). וי"א שלכתחילה אין מקבלים, אבל אם טעו וקיבלו קבלתם קבלה (ישועות מלכו בליקוטים טו). וי"א שרק אם עברו כמה דורות עד שנתגלה שהיה מזרע עמלק – גיורו תקף, אבל אם מיד התברר שהוא מזרע עמלק – גיורו בטל (שבות יהודה על המכילתא). וי"א שהם היו מצאצאי עמלק שהתערב באומות ואחר זמן בא להתגייר, שאין דרך לידע שהוא מזרע עמלק ומקבלים אותו, ואח"כ התברר ברוח הקודש שמלמדי התינוקות הללו הם מצאצאי המן הרשע, וגיורם גיור (ר"ח פלאג'י ב'עיני כל חי' לסנהדרין שם). ואפשר שעמלק יכול להפקיע ממנו דין עמלק בקבלת שבע מצוות, ואח"כ בשלב שני יכול להתגייר (סברה שכתב החיד"א בפתח עינים לסנהדרין שם). ולקול מבשר ב, מב, מותר לקבל גר עמלק אבל כוונת המכילתא שאסור לו לבוא בקהל. ועי' בצי"א יג, עא, ובחזו"ע לפורים עמ' יא-טו.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

ט – תענית אסתר

מנהג כל ישראל, עוד מתקופת הגאונים, להתענות בי"ג באדר, זכר לתעניות שהתענתה אסתר לפני שנכנסה אל המלך כדי לבטל את הגזירה (אסתר ד, טז), וזכר לתענית שהתענו ישראל בי"ג באדר באותה שנה. שגזירת המן הרשע היתה, כי ביום שלושה עשר לחודש אדר, ישמידו, יהרגו ויאבדו את כל היהודים, נער וזקן, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז. ועל ידי נס הפורים, תליית המן ועלייתם של מרדכי ואסתר, נשלחה אגרת נוספת מאת המלך אחשוורוש, המתירה ליהודים לעמוד על נפשם ביום י"ג באדר ולהרוג בשונאיהם. אך עדיין הגזירה הראשונה לא נתבטלה, משום שכל אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אינו מתבטל, וממילא גם לשונאי ישראל היה מותר להרוג ביהודים. כלומר, יום י"ג לחודש אדר נקבע על ידי המלכות ליום שבו הותר לשונאי ישראל להשמיד להרוג ולאבד בישראל, ולעומתם הותר לישראל לעמוד על נפשם ולהרוג בשונאיהם. ואף על פי שכבר היה מרדכי משנה למלך, מכל מקום עדיין הסכנה היתה גדולה, ועדיין היו צריכים לרחמי שמים, כדי שיצליחו להתגבר על שונאיהם ולהורגם. על כן היהודים שלא היו צריכים להילחם, התעוררו לתשובה והתענו באותו יום, כפי שידוע ומקובל בישראל, שבעת צרה מתעוררים לתשובה. ואין תשובה גדולה יותר מאשר התשובה שעל ידי התענית, אשר מזככת את חומריותו של האדם ומחזירה את רוחניותו למקומה הטבעי והמרכזי.

על כן נהגו ישראל, להתענות בכל שנה בי"ג באדר, זכר לאותה תענית. ועדיין יש שונאים שרוצים להשמידנו, ועדיין אנו זקוקים לתענית ותשובה כל שנה מחדש.[11]

ככלל, דין תענית אסתר קל מדין שאר הצומות הקלים, מפני שהצומות הקלים נתקנו על ידי חכמים, ואילו תענית אסתר נקבעה על פי מנהגם של ישראל. אלא שלמעשה כמעט שאין הבדל בדיניהם (בהערה מבוארים ההבדלים שבין הצומות).[12]

דיני התפילות והקריאה בתורה בתענית אסתר בשחרית ובמנחה כדין הצומות הקלים, אולם כיוון שהוא ערב פורים, אין נופלים אפיים במנחה (מ"ב קלא, לג). למנהג אשכנזים שרגילים לומר 'אבינו-מלכנו' בשחרית ומנחה של תענית, אין אומרים 'אבינו-מלכנו' במנחה. וכאשר י"ג באדר חל בשבת, מקדימים את התענית ליום חמישי, ואזי התענית אינה בערב פורים, וממילא מתפללים מנחה כבכל הצומות.


[11]. שאלו הראשונים, היאך תקנו תענית יום לפני פורים, והלא מבואר במגילת תענית שאין מתענים ומספידים בימים שלפני הימים הטובים שקבעו חכמים לישראל. ובאר התוס', שהואיל ובטלה מגילת תענית, גם דין הימים שלפניו בטלו. והרז"ה באר, שדין פורים כדברי תורה שאינם צריכים חיזוק, ומותר להתענות לפניהם. והרא"ש והר"ן כתבו, שהואיל ויש לזה מקור במגילת אסתר – "דברי הצומות וזעקתם", לפיכך מותר להתענות לפניו. ונתבאר בהרחבה בב"י תרפו.

[12]. כיוון שיסוד תענית אסתר ממנהג, במצב של ספק נוטים יותר לקולא. לפיכך יולדת כל עשרים וארבעה חודש פטורה מהצום, ואף שלגבי הצומות הקלים, נחלקו בזה הפוסקים, ורובם מחמירים, כמבואר לעיל ז, ח, בתענית אסתר יש מקום להקל.

חתן וכלה בשבעת ימי המשתה ובעלי הברית, חייבים בצומות הקלים ופטורים מתענית אסתר, וכ"כ בשעה"צ תרפו, טז, וכה"ח תרפו, טז וכח, ויחו"ד ב, עח. (ולגר"א פטורים אף בצומות הקלים). ולרמ"א תרפו, ב, בעלי הברית צריכים לצום. וכן נוהגים רבים, אבל לחתן וכלה מקילים, עי' מקראי קודש הררי ג, ז, ופס"ת תרפו, ד.

כתב הרמ"א תרפו, ב, שכואבי עיניים שמצטערים הרבה לא יתענו, וישלימו את הצום ביום אחר. וכוונתו עפ"י רוב האחרונים, שאף שאינם נחשבים חולים, כיוון שהם מצטערים, מותר להם להשלים את הצום ביום אחר. מה שאין כן בשאר הצומות הקלים, שמצטערים חייבים. למעשה, קשה להבחין בין מצטער לחולה. כיוצא בזה כתב במקראי קודש הררי ג, הערה כה, בשם הרב ישראלי והרב אליהו, שהקילו לכואבי עיניים שלא יצומו ולא ישלימו כדין חולה. לעניין רחצה בחמים ונגינה, אף שנכון להחמיר בצומות הקלים, משום אבל החורבן, כמבואר לעיל ז, ב, 3, בתענית אסתר אין מקום להחמיר.

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה

י – זכר למחצית השקל

נוהגים לתת צדקה בחודש אדר 'זכר-למחצית-השקל' שהיו נותנים באדר לצורך קרבנות הציבור. והזמן הטוב לנתינת הצדקה הוא לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, כדי שהצדקה תצטרף לתענית לכפר (מ"ב תרצד, ד; כה"ח כה).

יש שנהגו לתת מחצית מהמטבע המקובל באותו מקום, ויש שנהגו לתת שלושה חצאים מהמטבע, כנגד שלוש פעמים שנאמר 'תרומה' בפרשת שקלים (רמ"א תרצד, א). בימינו המטבע הנפוץ הוא שקל, ואם כן לפי מנהג זה יש לתת שלושה חצאי שקלים.

ויש נוהגים לתת שווי של מחצית השקל (עי' כה"ח תרצד, כ). היינו שווי כסף טהור במשקל של קרוב ל-10 גרם (למדייקים כ-7.3 גרם). וכל המנהגים כשרים, והמוסיף בצדקה תבוא עליו ברכה.

יש אומרים שמנהג זה שייך לגברים מגיל עשרים ומעלה, שהם היו מחויבים במצוות מחצית השקל (רמ"א). ויש אומרים שגם נערים מגיל שלוש עשרה צריכים לקיים את המנהג (תוספות יו"ט). ויש אומרים שנכון לתת זכר למחצית השקל גם עבור קטנים (א"ר, מ"ב תרצד, ה). ויש אומרים שנכון שגם נשים יתנו זכר למחצית השקל (כה"ח תרצד, כז). וכך נוהגים כיום, לתת לפחות חצי שקל עבור כל אחד מבני הבית, ואפילו עבור עובר שבמעי אמו.

ואין לתת צדקה זו מכספי מעשר כספים, שאין אדם רשאי לקיים מצוות ומנהגים שהוא חייב בהם מכספי מעשר כספים. אבל מי שנהג לתת 'זכר-למחצית-השקל' כמנהג המחמיר, ועתה הוא דחוק וקשה לו לקיים את מנהגו בלא להיעזר בכספי מעשר כספים, רשאי לתת משלו 'זכר-למחצית-השקל' כדעה המקילה, היינו חצי שקל עבור הגברים שמעל גיל עשרים, ואת השאר ישלים מכספי מעשר כספים.


לתרומה להפצת פניני הלכה – לחצו כאן:

לתרומה להפצת פניני הלכה

לתרומה להפצת פניני הלכה

פורסם בקטגוריה יד - חודש אדר | כתיבת תגובה