ארכיון הקטגוריה: ליקוטים א

פתח דבר

אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. במיוחד גבר עלי חסדו, שלמרות המתח והייסורים המקיפים אותנו מהתנכלויות שונאינו מסביב, נתן לי כוח לעמוד על משמרתי בלימוד התורה הקדושה והרבצתה לרבים וכתיבת הלכותיה.

תחילת סדרת "פניני הלכה" בשכתוב ההלכות שנאמרו ב"פינת ההלכה" ששודרה מידי יום, בבוקר ובערב, ב"ערוץ שבע". עיקר מגמתה של "פינת ההלכה" היתה, להבהיר בקצרה הלכות עם טעמיהן לקהל השומעים. הפינות שודרו ברצף של סדרות בנושאים שונים, כל סדרה הוקדש לנושא אחד, בלא קשר לסדרות האחרות.

תנא דבי אליהו: "כל השונה הלכות בכל יום – מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר: הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות" (נדה עג, א). לימוד ההלכות בכל יום מורה על כי מהלך החיים על כל מרכיביו וכל זמניו קשור לאידיאלים האלוקיים המוגדרים בהלכה. ולכן השונה הלכות בכל יום, מקשר את הליכותיו הזמניות בעולם הזה – לעולם האמת והנצח, והוא בן עולם הבא. אלא שפעמים דברי ההלכה נראים ממבט ראשון כצווים יבשים המגבילים ועוצרים את זרימת החיים הטבעית. ובמיוחד בתקופה שעליה אמרו חז"ל: "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו". וכדי שדברי ההלכה לא יישמעו כך, השתדלתי להאיר מפעם לפעם את דברי ההלכה ברעיונות עמוקים ובהירים מטעמי המצוות, ולהראות איך דווקא ההלכה על כל דייקנותה נותנת את הביטוי המושלם ביותר לכל האידיאלים הגדולים שכל אדם בריא נכסף אליהם. ובעז"ה הדברים פעלו, ומעת לעת אני זוכה להיפגש עם אנשים שהתקרבו לתורה ומצוות דרך שידורי "פינת ההלכה".

שלושה עקרונות הנחוני בעת הכנת "פינת ההלכה". העיקרון הראשון, להתחיל בכל נושא בהגדרת הכללים היסודיים ולבארם היטב. רק לאחר הדגשתם של הכללים לרדת אל הפרטים המעשיים. התורה מורכבת מכללים ופרטים ופרטי פרטים, ואחד מן הדברים שחשוב ללמוד הוא, לדעת להבדיל בין עיקר לטפל, ובין פרט לכלל. טשטוש התחומים מעוות את דמותה הרעיונית של התורה, ו"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן וגדול" (שבת קיט, ב). העיקרון השני היה לגעת בשאלות מעניינות מהחיים, כדי לתת דוגמא מוחשית להשפעת הרעיונות הכלליים על פרטי החיים המעשיים. והעיקרון השלישי, להטעים את יסודות ההלכה ברעיונות אמוניים, ממקורות ספרי האמונה והסוד, ולהגיש את הרעיונות בשפה ברורה והגיונית, כשהרעיונות האמוניים מובלעים בתוך הסברת יסודות ההלכה.

על פי הסדרות שנאמרו ברדיו נדפסו שני הכרכים הראשונים של "פניני הלכה", הראשון בתשנ"ג, והשני בתשנ"ד. כאשר נעשו שינויים קלים בהעברת הדברים מסגנון דיבור לסגנון כתיבה. אך כיוון שהדגש היה על "פינת ההלכה" ברדיו, כשכל הלכה הושמעה ביום אחר, לא היה הכרח להקיף כל נושא הלכתי מכל צדדיו, ולכן בכל נושא ישנן הלכות חשובות ויסודיות, אבל יתכן שיהיו הלכות יסודיות או מעשיות שלא הוזכרו כלל.

לאחר שהתרבו הלומדים בספרים, התברר שיש רצון גדול ללמוד הלכה בדרך זו של הדגשת הכללים, וחיבורם אח"כ למעשה, והסברת היסודות שבהם בדרך ההיגיון ההלכתי כשהוא משולב עם הרעיון האמוני. והדבר בא לידי ביטוי בכרך ג' שנדפס בתשנ"ה, וכרך ד' שנדפס בתשנ"ח, שכבר בעת הכנת ההלכות ל"פינת ההלכה" ברדיו הושם דגש על כך שההלכות יודפסו בספר, ומתחילה נכתבו הדברים בלשון כתב, ויש בהם נושאים שלובנו באופן מקיף, כמו ברכות הראייה, אמירת אמת, הצלת נפשות, הפסקת הריון, תלמוד תורה, קדושת ס"ת ושמות קדושים, צער בעלי חיים, בל תשחית ועוד.

עם ההכרה בחשיבות לימוד ההלכה בדרך זו, הספר כבר הפך לעיקר, וכך יצא לאור בשנת תש"ס כרך א' של הלכות "שבת", תוך תקווה שבמשך השנים יצא לאור כרך ב', ובו יושלמו הלכות שבת. בשנת תשס"א הודפס הספר על הלכות "פסח", הוא הספר הראשון שנכתב מתחילה כספר שמקיף באופן שיטתי נושא שלם. וכשנוכחתי בחשיבותו לתועלת הלומדים (כבר בשנה הראשונה נדפסו ממנו יותר מחמשת אלפים ספרים) התחזקתי בעבודת כתיבת ההלכות. בשלהי תשס"ג, יצא הספר על הלכות "תפילה", ובתחילת תשס"ה "תפילת נשים". ובאביב "זמנים".

לאחר שנדפסו הלכות תפילה, נעשו כל הלכות תפילה שהובאו בכרכים א' וב' מיותרים, והיה צורך להשמיטם. כיוון שכבר ניגשתי לההדיר מחדש את הכרכים הללו, סידרתים מחדש תוך הכנסת שיפורים רבים. ראשית, צירפתי נושאים ששייכים זה לזה. כגון, הלכות שבין אדם לחבירו שבשלושת הכרכים הראשונים לכרך אחד. ועוד הוספתי נושאים רבים, שלא הצטרפו לכלל נושא שלם, כמו מקצת הלכות ברכת הנהנין, מעט הלכות כשרות, עוד הלכות שבין אדם לחבירו. ופעמים שהוספתי עוד הלכות ספורות לנושאים שכבר נדפסו, כמו בהלכות ציצית ותפילין. ואמנם בעז"ה אני מקווה לכתוב ולהדפיס את כל ההלכות הללו במסגרת שלימה, כמו למשל, כל הלכות שבין אדם לחבירו, כל ההלכות הנוגעות ללימוד תורה, חינוך ותשמישי קדושה, וכן הלכות כשרות, הלכות ברכות הנהנין, ואזי הספרים הללו יהפכו למיותרים. אלא שעד שאזכה לכך עוד יעברו שנים, וחבל שבינתיים לא יהיה ניתן ללמוד את הנושאים הללו, ועל כן בעצת חברים ותלמידים החלטתי להדפיסם תוך ציון שמם "ליקוטים", כדי להדגיש שאין כאן נושא שלם, אלא רק ליקוטי נושאים, שנדפסו באופן זמני, כדי לסייע לרוצים ללומדם עתה.

יש לציין כי בתוך ההלכות שבליקוטים הללו, ישנם נושאים שלובנו יותר בהרחבה, כמו הנושאים שבכרכים האחרונים, ויש שבקיצור, כמו אלה שבראשונים. וגם בין הנוספים עתה, יש שלובנו בהרחבה, כמו ברכת הפירות, ויש בקיצור, כמו הלכות תולעים.

במסגרת זו כבר יצא הספר ליקוטים בענייני "העם והארץ", שבו התוספות מרובות על מה שכבר היה קיים.

עוד אציין כי לפי התוכנית, יעברו עוד שנים רבות עד שאזכה להוציא בשלמות את הנושאים שבשלושת כרכי הליקוטים. אולם בעז"ה בשנים הקרובות אעסוק בהלכות משפחה, ולכן הפרדתי את הכרך הרביעי לעצמו, בעטיפה נפרדת, כדי שיובלט כי הוא עוד שייך לספרים הקודמים ובמהרה יחסית יוחלף בספר מקיף יותר, ורק לרוצה ללומדו עתה כדאי לקנותו.

 

שלמי תודה

שלמי תודה לאבי מורי ואמי מורתי היקרים, ולאשתי שסייעה רבות בהוצאת הספרים.

תודה מיוחדת לתלמידי הישיבה ותושבי הישוב הר ברכה, שבשיעורים שלמדתי עמהם נתלבנו כל ההלכות שמופיעות בספרי "פניני הלכה". שאלותיהם והערותיהם המחכימות הם אבני הבניין של "פניני הלכה". במיוחד עלי להודות לרב שלומי בדש, ולרב יונדב זר, שבמשך כל השנים מלווים את הוצאת הספרים בהערות מחכימות והגהות. כמו כן עלי להזכיר בתודה את חברי הוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ', על עצותיו והערותיו המחכימות. וכן אודה לרב מאור קיים, דוד ברלינר, יואל ברגר ונתן לוין על עזרתם המסורה להוצאת ספרים אלו.

כאן המקום להוקיר תודה לר' יעקב כץ (כצלה), מנהל "ערוץ שבע",  ולאבי מורי יוזם הקמתו, ולאמי מורתי שניהלה את התוכניות בו, ור' יואל צור ור' יאיר מאיר, האחראים על האוניה והשידורים, שבמסירות נפשם על קיומו של "ערוץ שבע", למרות הקיטרוגים הקשים והרדיפות מצד שליטים ושופטים, זכו להרבות תורה בישראל, לקרב רחוקים לתורה ואהבת הארץ. ישלם ה' את משכורתם כפולה. יהי רצון שמהרה תעמוד לישראל ממשלה טובה שתדע להעריך את תרומתם הכבירה של מנהלי "ערוץ שבע" לכלל ישראל, ותחזיר את שידוריו.

כמו כן אודה לר' דוד סעדה מנהל ישיבת הר ברכה, ועמו ישראל סעדיה, שמואל אביטל ויעקב וינברגר שסייעו בהוצאת הספרים לאור.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שנזכה כולנו יחד ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה מתוך שמחה והרווחה, ועם ישראל ישכון לבטח שקט ושאנן בכל מרחבי ארצנו הקדושה.

 

אליעזר מלמד

כסלו תשס"ו

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – ערך לימוד התורה

המצווה החשובה ביותר בתורה היא מצוות תלמוד תורה. אמרו חז"ל, ששקולה מצוות תלמוד תורה כנגד כל שאר המצוות. וכן אמרו ששכרה של מצוות תלמוד תורה שקול כנגד שכרן של כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם, ובבלי מו"ק ט, ב).

שתי סיבות עיקריות ישנן למעמדה העליון של מצוות תלמוד תורה. ראשית, בלא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות. שנית, מעלתה הרוחנית למעלה מכל שאר המצוות. ונבאר יותר:

דבר ברור הוא, שללא ידיעה ברורה בכללי המצוות ופרטיהן, לא ניתן לקיים את מצוות התורה. על כן ישנו הכרח, שכל יהודי ידע את כל יסודות המצוות. וזהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

בנוסף לכך, לימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, ועל כן מעלתה למעלה מכל שאר המצוות. האדם מורכב מגוף ונשמה, וכל המצוות המעשיות שבתורה מתקיימות על ידי הגוף וקשורות לדברים שבעולם הזה, הגשמי. ואילו מצוות תלמוד תורה נעשית על ידי המחשבה, ועל כן היא המצווה הרוחנית ביותר, ועל ידה באה הנשמה לידי ביטוי מלא. על ידי הלימוד אנו מתעלים ומתקשרים אל מה שמעבר לעולם, אל עולם הנצח. ובזכות שישראל לומדים תורה יומם ולילה, ומקשרים את העולם הזה עם עולם הנצח, מתקיים העולם כולו. ואילו ח"ו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

וכן אמרו חז"ל שבסדר הבריאה – התורה קדמה לעולם, ולאחר שהקב"ה ברא את התורה הכוללת בתוכה את כל האידיאלים והערכים שבעולם, המשיך הקב"ה וברא את העולם כדי להגשים את אותם אידיאלים אלוקיים שבתורה. נמצא אם כן שעל ידי לימוד התורה אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי. וככל שאנו עוסקים יותר בתורה בשקידה ובהעמקה, כך אנו מתקשרים יותר אל שורש החיים, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם הזה, והוא מתפתח ומתעלה.

לפי שני היסודות הללו אפשר להבין את שני המרכיבים שבמצוות לימוד התורה. הראשון, לדעת את התורה, היינו לדעת את כל מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכן את כל הרעיונות האמוניים והמוסריים שבתורה, וזאת כדי לדעת לחיות נכון. והחלק השני, לעסוק בתורה. כלומר, גם אדם שכבר זכה לדעת את כל יסודות התורה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה, שלימוד התורה הוא העיסוק המתאים לנשמה, ועל ידו האדם מתקשר אל שורשו הרוחני של העולם.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ב – גדרי המצווה

מלכתחילה, הדרך הראויה ללמוד תורה היא, שכל אב ילמד את בנו את כל יסודות התורה, עד שהבן יוכל להמשיך וללמוד בעצמו. כפי שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ואם האב אינו יודע ללמד בעצמו, עליו לדאוג לכך שבנו ילמד אצל רבנים ומורים עד שידע את כל יסודות התורה.

בנוסף למצווה של ההורים ישנה מצווה מיוחדת לחכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". דרשו חז"ל בספרי, שגם התלמידים נקראים בנים, מכאן שמצווה על תלמידי החכמים שבישראל ללמד את התלמידים תורה.

אדם שאביו לא לימדו תורה, חייב כשיגדל לילך אצל חכמי ישראל וללמוד מהם תורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".

ויש לדעת שאין די בכך שיהודי יעסוק בלימוד התורה, אלא המצווה היא לדעת את התורה. לשם כך צריך ללמוד היטב ולחזור על הלימוד פעמים רבות, כדי שלא לשכוח. שכן נאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם", ולמדו מזה חכמים שצריך שהלימוד יהיה מחודד ומשונן היטב, עד שאם ישאלוהו על דבר שלמד, ידע מיד לענות תשובה כהלכה (קידושין ל, א).

ומי שאינו חוזר על מה שלמד ושכח תלמודו, עובר על האיסור: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד, ט).[1]

בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטווינו שלא לאבד זמן לבטלה, שמי שאינו עובד ואינו עוסק בישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל זמנו לריק ויעסוק בדברי הבל, אלא מצווה עליו לעסוק בתורה. שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חז"ל (יומא יט, ב): "בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". ואמנם מותר להינפש מעט או לטייל כדי לאגור כוחות להמשך הלימוד ולעשיית מעשים טובים, אבל אסור לאבד זמן לריק בדברי הבל, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".


[1]. לדעת הסמ"ג והסמ"ק זהו איסור מן התורה, ולדעת הרמב"ם זהו איסור מדברי חכמים שסמכוהו על הפסוק. עיין בהל' ת"ת לשו"ע הרב, בקונטרס אחרון על פרק ג' ע' תתמ"ב. וכתב הגר"ז שרק כאשר שכח מחמת עצלות עובר באיסור, אבל אם לא חזר מחמת אונס אינו עובר בלאו זה. ועיין בהמשך הערה 4 שיש אומרים שכיום שהותר לכתוב תורה שבע"פ בספרים, אין חומרת החיוב לזכור כפי שהיתה בעבר.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ג – מצוות ידיעת התורה

מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת את כל יסודות התורה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואמנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים. וכמו שנאמר (איוב יא, ט): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". שכן שורש התורה בנצח, וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם.

בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג כיום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק בישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים – לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה. ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו את כל יסודות התורה (שו"ע הרב הל' ת"ת א, ה-ז).

נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצוּוֶה ללמוד ולדעת.

ברור שהתורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה (אבות ה, כא).

לאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה. הספר הבסיסי ללימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה. לפיכך יש ללמוד את רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות תפילה, ציצית ותפילין, וכן הלכות סעודה וברכות. לאחר מכן הלכות שבת וחגים. ובחלק 'יורה דעה' יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים, מזוזה, מילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים 'חושן משפט' ו'אבן העזר', שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה, יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד.

המקור לכך שיש להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, הוא מן הפסוק (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חז"ל (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה (עיין להלן בהערה 2).

בנוסף לכך, צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר. בלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו, לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים. אחד מן הספרים החשובים הוא ספר הכוזרי, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו. וכן ראוי ללמוד בספרי המהר"ל שהם מעמיקים את המחשבה בהבנת מדרשי חז"ל בכל תחומי האמונה והמוסר, ובספרי הרב קוק שהרחיב והעמיק בכל תחומי האמונה תוך התייחסות לשאלות הדור. וכן צריך ללמוד עוד ספרי מוסר כגון מסילת ישרים לרמח"ל וחובות הלבבות לרבנו בחיי. בנוסף לכך, כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל, ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים. יש שחשוב שילמדו ספרי חסידות, ויש שמתקשרים למורה נבוכים וכיוצא בו.

לסיכום: העיקר שכל יהודי ידע היטב את כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה, ואת יסודות האמונה והמוסר. ורק לאחר שילמד את כל מה שמנינו יקיים את המצווה ללמוד ולדעת את התורה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ד – המשך בעניין לימוד התלמוד וההלכה

למדנו שמצוות לימוד התורה מחייבת אותנו לדעת את כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה עד ההלכה למעשה. כאשר את ההלכות המעשיות צריך ללמוד באופן מפורט ויסודי, ואילו את ההלכות שאינן מעשיות יש להקיף בלא להיכנס לפרטים. אלא שצריך לעמוד כאן על בעייה מרכזית בהגשמת המטרה של ידיעת יסודות התורה. במשך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ. כבר בתקופת הראשונים החלו להתחבר פירושים רבים לתלמוד, אבל היה מקובל שכל תלמיד לומד את התלמוד בתוספת פירוש אחד או שניים לכל היותר, וכך היה יכול להקיף את כל התלמוד בזמן סביר עם פסקי ההלכה היוצאים ממנו. אולם בתקופת האחרונים נתרבו הספרים מאוד, ועל כל סוגיה ישנם פירושים שונים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שבתקופת הראשונים עסקו בהגדרת הכללים, ואילו האחרונים הרבו להתעמק בפרטים הנובעים מדברי הראשונים, ובאותם הפרטים נאמרו סברות רבות ודעות שונות. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. וכיוון שכך, רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה.

ולכן, כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה ברמה סבירה.

יש שהמליצו לשם כך ללמוד את מסכתות התלמוד הנוגעות למעשה עם פירוש הרא"ש, שמסכם את כל דברי הראשונים שקדמוהו להלכה. והיו שהמליצו ללמוד את ספר ההלכה המקיף 'ארבעה-טורים' לרבי יעקב בן הרא"ש, עם פירוש 'בית-יוסף' לרבי יוסף קארו, שכולל בתוכו את כל ההלכות ממקורותיהן בתלמוד ובדברי הראשונים. וכיום גם ה'בית-יוסף' אינו מקיף את כל ספרות ההלכה, משום שכל החידושים, הפסקים והתשובות שכתבו גדולי האחרונים במשך ארבע מאות שנה – אינם כלולים בספרו. לצערנו אין בידינו עדיין ספר מסוים שעונה על כל הדרישות, שמסכם באופן תמציתי את המקורות מהמקרא והתלמוד, ולאחר מכן מביא את עיקרי סברות הראשונים והאחרונים ואת ההלכות היוצאות מן הסוגיות למעשה. ואע"פ כן ניתן לתכנן תוכנית שעיקרה סביב המסכתות העוסקות בהלכות המעשיות, וסביב ה'שולחן-ערוך' בתוספת ספרי הלכה שנכתבו לאחר כתיבת ה'שולחן-ערוך'. באופן כזה שאת ההלכות המעשיות ילמדו יותר בפירוט, ואילו את ההלכות הפחות מעשיות ילמדו בקיצור. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה, ולצאת לחיי המעשה כשהם מצוידים בידיעה טובה של כל ההלכות המעשיות.

וכמובן שאין התלמידים שווים, ישנם מוכשרים יותר וישנם פחות, וכל אחד צריך ללמוד לפי יכולתו. יש שילמדו את כל יסודות ההלכה בקיצור ובמעט ביאורים, ויש שילמדו את כל פרטי ההלכה בהרחבה, בביאורים עמוקים ומפורטים. העיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל תרי"ג המצוות, ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה. [2]


[2]. לפני שנצטט מקורות לשתי ההלכות האחרונות, יש לציין שבפועל רבים מלומדי התורה מעיינים בכל סוגיה בעשרות מפרשים, ודנים בכל פרטי הסברות, ובאופן כזה לא ניתן להקיף אפילו מקצת מיסודות ההלכה. וכך רבים מבוגרי הישיבות יוצאים בלא לדעת כראוי הלכה למעשה. יתר על כן, הואיל והעיון והפלפול בסוגיות ובדברי המפרשים הפך לעיקר, מירב תשומת הלב הופנתה דווקא למסכתות שבהם הצד הסברתי העיוני בולט יותר, כגון דיני נזיקין וממונות, ואילו המסכתות שבהן מתלבנים עיקרי ההלכות המעשיות פחות נלמדות.

אבל להלכה גדולי הראשונים והאחרונים כתבו במפורש שהמטרה הראשונה היא לדעת את הדרכת התורה לחיים, ולשם כך צריך ללמוד היטב את הסוגיות הנוגעות להלכה ואת יסודות האמונה והמוסר. שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", ומפסוק זה למדו בקידושין כט, ב, שמצווה על האדם ללמוד תורה, כשהמטרה לשמור ולעשות. וכן למדו מפסוק זה ביבמות קט, ב. וכן כתב המאיר לעולם ח"ב סימן יב: "עיקר מה שציוותה התורה על לימוד אינו אלא בשביל שיכול לקיים המצוות, דבלא לימוד לא ידע לקיים, וכן כתוב: 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם', מבואר מזה שזהו עיקר הטעם של ציווי תלמוד תורה, וכן כתיב בפירוש ביהושע א': 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וגו', לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ'".

וכן משמע מדברי הגמ' קידושין מ, ב, שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ואף שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש כוונתם ז"ל, מכל מקום ברור שהמטרה הראשונה של הלימוד היא לדעת מה לעשות. וכן כתב הרמב"ם הל' ת"ת א, ג, והכסף משנה שם. וכ"כ השל"ה במסכת שבועות נר מצווה. וכן כתב רבנו בחיי בחובות הלבבות בהקדמה ובשער חשבון הנפש פרק ה'. וכן כתב בשערי קדושה לר"ח ויטאל ע' מב: "מנהגם של הקדמונים שהשתדלותם היתה להבין את עיקרי הדינים ולברר את הלכות האיסור וההיתר, ואח"כ היו עוסקים ומשתדלים לזכך את מעשיהם ואת חובת לבבם מכל תערובת של פניות". וכן כתב המהר"ל בנתיב התורה פרק ה' שעיקר הלימוד צריך להיות מכוון לידיעת שיטות ההלכה ולא לפלפול. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חוות יאיר קכ"ד שיש להקדים את לימוד הכללים ואת הנושאים הקשורים למעשה. וכיוצא בזה כתב הש"ך יו"ד רמו, ה, בשם הדרישה, שמי שיש לו שלוש שעות ללימוד – "צריך ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן, דזהו שורש ועיקר לתורתנו". וכן כתב בספר ראשון לציון (לבעל האו"ח הקדוש) על יו"ד רמו, א, שתחילה צריך ללמוד ההלכות המעשיות, "ואחר שידע דיני היהדות אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגית בו יומם ולילה". וכן כתב בשו"ע הרב הל' ת"ת פרק ב' הלכה א' וט', וכ"כ במ"ב קנה, ט. וכן נודע בשם הגר"א, שיש להקדים לימוד המסכתות וההלכות הנוגעות למעשה. ובהקדמת ביאור הגר"א לשו"ע, כתב שהעיקר ללמוד הש"ס כדי להגיע להלכה למעשה.

המטרה השנייה היא לדעת את כל התורה, שכן נאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", 'אותם' הכוונה את כל דברי התורה שבכתב ושבעל פה. וצריך לדעת ולזכור את מה שלומדים, שכן נאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", היינו שהדברים יהיו מחודדים ומשוננים, כמבואר בקידושין ל, א. ומי שלא לימדו אביו תורה, צריך ללמוד בעצמו כמבואר בקידושין כט, ב. וכן כתב בשו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ה', שמה שאמרו שאין לתורה קץ, זהו בריבוי הפרטים והסברות, ובפלפולים ודיוקים, אבל ניתן ללמוד ולדעת את כל כללי המצוות וההלכות בדרך קצרה ויסודית, וזהו שאמרו בשבת סג, א, "ליגמר איניש והדר ליסבר".

וכך מתבאר מדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה שצריך ללמוד את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ולשם כך כתב את ספרו "משנה תורה", כדי שהלומדים בו יוכלו לדעת את כל התורה שבעל פה. וכך מבואר בהקדמת הסמ"ג, שצריך ללמוד את כל מצוות התורה. אלא שכוונתם ללמוד את כל התורה בדרך קצרה, תוך התמקדות בכללים, בלא להרחיב בקושיות ותירוצים, כפי שכתבו את ספריהם. ובאופן זה ניתן להקיף את כל התורה. וכן מצינו פוסקים רבים שהמליצו ללמוד ספרים יסודיים הכוללים בתוכם את יסודות ההלכה בדרך קצרה ויסודית. המהר"ל בנתיב התורה פרק ה' כתב ללמוד את הש"ס עם פירוש רא"ש. וכן כתב בחוות יאיר קכ"ד. וכן נמסר בשם הגר"א במעשה רב, שהמליץ לחזור על הרא"ש פעמים רבות, וכן על הרי"ף, שבהם סיכומי סוגיות הש"ס להלכה. וכן עודד ללמוד שולחן ערוך. ורבים המליצו ללמוד את היד החזקה לרמב"ם שבו כלולות כל ההלכות שבתורה. כלל העניין שצריך לדעת את יסודות התורה כולה, ולהדגיש תחילה את המסכתות וההלכות הנוגעות למעשה, ובזה מקיימים את מצוות ידיעת התורה. וחינוך הנערים צריך להיות מכוון לכך שבסוף חוק לימודם, בסביבות גיל עשרים, ידעו את יסודות התורה כולה וביתר פירוט ודקדוק את הסוגיות וההלכות המעשיות, ושורשי האמונה והמוסר, וכך התורה תדריך את חייהם. לאחר שלב זה יחליט כל אדם מהו תפקידו, אם להקדיש את עיקר זמנו לתורה ולהוראה, או לעסוק בישובו של עולם, כפי שיתבאר בהלכה ט.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ה – חלוקת הלימוד למקרא משנה ותלמוד

התורה כידוע כוללת בתוכה תחומים רבים ושונים, ושאלה יסודית בהלכות תלמוד תורה היא, כיצד הוא סדר הלימוד הנכון.

בתלמוד מסכת קידושין (ל, א), מובאת הדרכה יסודית לזה, וכך לשונה: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד".

החלק הראשון הוא המקרא שכולל את כל ספרי התנ"ך. החלק השני נקרא משנה, ובו נכללות המשניות, הברייתות וההלכות הפסוקות, וכן פירושי חז"ל ודרשותיהם על הפסוקים. בעבר לימוד המשניות והברייתות אכן היה כולל בתוכו את כל פסקי ההלכות, אבל כיום עיקר לימוד ההלכה יכול להילמד מספרים שנתחברו לאחר חתימת התלמוד אשר כוללים בהם את בירורי ההלכה של האמוראים וגדולי הראשונים, כגון 'שולחן- ערוך' וספרי הלכה אחרים שמסכמים בקיצור את ההלכות, ולכן עיקר לימוד החלק הנקרא משנה צריך להיעשות כיום בספרי הלכה למעשה.

החלק השלישי נקרא תלמוד, ומשמעותו הבנת הטעמים והסברות של ההלכות הפסוקות המבוארות במשנה ובספרי ההלכה, כפי שהם מבוארים בתלמוד ובספרי הראשונים והאחרונים. ב'שולחן-ערוך-הרב' (הל' ת"ת פ"ב ה"א) מבואר שהדרך הטובה ללימוד זה היא על ידי לימוד גמרא עם פירוש הרא"ש, או 'טור' עם פירוש ה'בית-יוסף'. שבפירוש הרא"ש וב'בית-יוסף' מובאים טעמי ההלכה באופן מספיק, וכך יוכל הלומד להקיף בנקל את כל ההלכות המעשיות שבתורה עם טעמיהן. עוד חשוב להוסיף שגם העיון בסוגיות האמונה וסתרי תורה כלול בחלק התלמוד.

לאחר שביררנו מהם שלושת החלקים נחזור לחלוקת שעות הלימוד.

הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' פסקו, שיש לחלק את שעות הלימוד היומיות לשלושה חלקים שווים, שליש למקרא, שליש למשנה והלכה, ושליש ללימוד טעמי ההלכה וסברותיה. ואע"פ שמשך הזמן שצריך ללימוד תנ"ך מועט מהזמן הנצרך ללימוד המשנה וההלכה, ותחום ההלכה קטן בהרבה מתחום התלמוד והעיון, מכל מקום בתחילת הלימוד צריך אדם לחלק את זמנו לשלושת תחומי הלימוד בחלוקה שווה. אבל לאחר שידע את התנ"ך יוכל להקדיש לו פחות זמן, וכן לאחר שידע את ההלכה למעשה, יוכל להקדיש לה פחות זמן, ואז עיקר לימודו יופנה לתלמוד שהוא העיון בטעמי ההלכה והאגדה.

ולדעת הר"ן, אין כוונת חז"ל לומר לנו שצריך לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים, אלא כבר מתחילת הלימוד יש להקדיש להלכה יותר זמן מאשר לתנ"ך, ולתלמוד שהוא טעמי ההלכה יותר זמן מאשר ללימוד פסקי ההלכה. ועיקר הדרכת חז"ל באה לומר שבכל יום צריכים לעסוק בכל שלושת התחומים, אלא שלכל תחום יש להקדיש זמן ראוי לפי גודלו וכמותו.

ולדעת רבנו תם, הלומד כיום תלמוד בבלי יוצא ידי חובת לימוד שלושת התחומים, שהתלמוד הבבלי כולל הכל, שמובאים בו פסוקים מן התנ"ך, משניות והלכות, וכמובן טעמים וסברות.

הנוהגים כדעת רבנו תם יש להם על מה לסמוך (רמ"א וש"ך יו"ד רמו, ה). אבל רוב הפוסקים סוברים שיש להקדיש זמן מיוחד הן לתנ"ך והן להלכה, וכן פסקו הרמב"ם (הל' ת"ת א, יא) וה'שולחן- ערוך' (יו"ד רמו, ד) והב"ח ו'שולחן-ערוך-הרב' (הל' ת"ת פ"ב ה"ב).

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ו – לימוד תורה מול מצוות אחרות

שאלה עקרונית שפעמים רבות מתעוררת – כאשר עומדות לפני האדם האפשרות ללמוד תורה או לקיים מצווה אחרת, מה עדיף שיעשה.

מצד אחד ידוע שמצוות תלמוד תורה היא המצווה החשובה שבכל המצוות, אולם מן הצד השני כל מגמתה של התורה להדריך את חיינו בעולם הזה, ולשם כך ניתנו כל המצוות. ואמרו חז"ל שתכלית החכמה והלימוד היא תשובה ומעשים טובים, ואם אינו מתכוון לקיים את המצוות הכתובות בתורה, לשם מה כל הלימוד? וכן אמרו חז"ל, שהלומד ואינו מקיים את המצוות מוטב היה לו שלא ילמד כלל, והתורה נהפכת לו לסם המוות, ועונשו גדול יותר מעונשו של מי שלא למד ולא מקיים מצוות (ברכות יז, א. יומא עב, ב).

ולכן הכלל היסודי בעניין זה הוא, שמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה, ומצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה (מו"ק ט, א). ונבאר יותר:

כל מצווה שעל פי התורה ישנו חיוב אישי על כל יהודי לקיימה, גם מי שעוסק בלימוד תורה מחויב להפסיק מלימודו כדי לקיימה. למשל, כל לומדי התורה מחויבים להפסיק מלימודם כדי לקיים את מצוות הנחת תפילין, קריאת שמע, נטילת לולב וכדומה. וכן כאשר ההורים זקוקים לעזרה אישית מבנם, עליו להפסיק מלימודו ולעזור להם.

אבל ישנן מצוות שאינן מוטלות על כל אדם באופן אישי, ולגביהן הדין תלוי בשאלה האם יש מישהו אחר שיכול לקיימן או אין. למשל, כשצריך לתת הלוואה לחבר, ואין שם אדם אחר שיכול להלוות לו, צריך הלומד להפסיק מלימודו ולתת לו הלוואה. וכן כשצריך להשתתף בלוויית המת, ואין שם מספיק אנשים שישתתפו בהלוויה ויכבדו את המת כראוי, עליו להפסיק את לימודו וללוות את המת. אבל אם יש שם מספיק אנשים, מוטב שימשיך ללמוד.

וכן הדין לגבי מי שצריך לבקש עזרה מחבירו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, כדי שלא לגרום לביטול הלימוד, ורק אם לא מצא, יפנה אל לומדי התורה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ז – מצוות ידיעת התורה מול מצוות אחרות

על גבי הכלל המפורסם, שכל מצווה שאין בידי אחרים לקיימה דוחה לימוד תורה, יש להוסיף יסוד חשוב ביותר. כידוע מצוות לימוד תורה מחולקת לשני חלקים, האחד המצווה לדעת את כל יסודות התורה, והשני שגם מי שכבר יודע את כל היסודות מצווה עליו להמשיך ולעסוק בתורה ולהתעמק בה. את מצוות ידיעת התורה מקיימים בעיקר נערים צעירים שלומדים את יסודות התורה, וכן בעלי תשובה שלא זכו ללמוד תורה בנערותם.

וכל מה שאמרו שדוחים לימוד תורה כדי לקיים את המצוות הוא בתנאי שמצוות ידיעת התורה לא תיפגע, אבל כאשר ברור שקיום מצווה מסוימת יגרום לביטולה של מצוות ידיעת התורה, שעל ידי קיומה אותו יהודי לא ידע את יסודות התורה, אזי מצוות הלימוד גוברת, והמצווה האחרת תידחה מפניה.

לכן, כאשר באים אנשים רבים לישיבות ומבקשים מהנערים להתנדב לכל מיני צרכי מצווה, למשל פונים אליהם מבתי חולים וממשפחות שיש בביתם קשיש הזקוק לעזרה, וכן פונים מהמשמר האזרחי וממגן דוד אדום בבקשה שהבחורים יתנדבו, וגם משפחות אבלות מבקשות בחורים שישלימו להם מניין וילכו עם המשפחות ביום השלושים וביום השנה לקבר יקירם. על ראשי הישיבות והמורים לבחון היטב את המצב, אם הם רואים שבעקבות כל ההתנדבויות הללו בסופו של דבר לא ידעו הבחורים את יסודות התורה, עליהם להורות לתלמידים להמשיך בלימודם ולא להתנדב, וזאת למרות שלא יימצאו אנשים אחרים שיתנדבו במקומם.

וכל זה אמור לגבי מצוות התנדבותיות, שאינן מוטלות באופן אישי על כל אחד ואחד מישראל. אבל המצוות המוטלות על כל אדם מישראל דוחות תלמוד תורה. ולכן מבטלים תורה כדי להניח תפילין בימות החול, ולברך ברכת המזון לאחר האכילה, ולשמוע שופר בראש השנה, וליטול לולב בסוכות, ולאכול מצה בפסח. והטעם לכך, משום שקיומן של המצוות המוטלות על כל אדם מישראל אינו לוקח זמן רב כל כך, ואין כל בעייה לקיים אותן ועם זאת ללמוד את התורה ולדעתה (עפ"י שו"ע הרב הל' ת"ת ג, א, ובקונ"א שם).

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ח – תלמוד תורה ונישואין

בהלכה הקודמת למדנו כלל יסודי: אף שקיום המצוות דוחה את מצוות תלמוד תורה, מכל מקום כאשר קיום המצווה יגרום לאדם שלא לדעת את יסודות התורה, אזי מצוות הלימוד גוברת, שזהו חיוב גדול על כל יהודי לדעת את יסודות התורה.

זאת הסיבה לדחיית גיל הנישואין. לולי כן היה צריך להינשא בגיל שלוש עשרה, שהרי בגיל שלוש עשרה הבן מתחייב במצוות, ויש מצווה להינשא. אולם מאחר שבגילאים הללו צריך הנער ללמוד את יסודות התורה, ועל ידי כך לבנות את אישיותו, נדחה גיל הנישואין.

כדי להגיע לרמה הבסיסית של ידיעת התורה, הדריכו אותנו חכמים במסכת אבות (ה, כא) ללמוד תורה עד גיל עשרים. עד גיל עשר היו מסיימים את לימוד המקרא, עד לגיל חמש עשרה סיימו את לימוד המשנה, ההלכות ומדרשי חז"ל, ועד לגיל עשרים סיימו את לימוד טעמי ההלכה ורעיונות האמונה והמוסר. ולכן הורו חז"ל שבין גיל שמונה עשרה לעשרים ראוי להינשא, שאז הבחור כבר קרוב לידיעת כל יסודות התורה, והוא יכול לצאת מבית המדרש ולקבל על עצמו את עול המשפחה. ואף זה שיקדים ויתחתן מיד בגיל שמונה עשרה, יוכל לסיים את חוק לימודיו, שכן עול המשפחה בשנתיים הראשונות אינו מכביד כל כך.

ולאחר שלמד את כל יסודות התורה, מצווה עליו להינשא, ולא יאמר ברצוני להמשיך ולהתעלות בתורה, שכן רק מצוות ידיעת יסודות התורה דוחה את הנישואין ולא מצוות לימוד תורה.

כיום עקב כמה גורמים גיל הנישואין התאחר בכמה שנים. אחת הסיבות לכך היא, שבעקבות חיבורי הראשונים והאחרונים, סוגיות ההלכה התרבו והתפרטו, ובפועל לוקח כיום זמן רב יותר ללמוד את יסודות התורה. ולכן ההמלצה לרוב הבחורים לאחר את הנישואין לאחר גיל עשרים.[3]

אבל מי שמרגיש בעצמו שיצרו גובר עליו, ומחשבות זרות מטרידות את דעתו, מוטב שיקדים את גיל הנישואין ולאחר נישואיו ימשיך ללמוד תורה. ומסתבר שלאותו אדם הלימוד יארך יותר שנים, שכן יצטרך להקדיש כמה שעות למשפחתו ולפרנסתה, ולא יוכל להפנות את כל שעותיו ללימוד. מכל מקום במשך כמה שנים נוספות יוכל להשלים את חוק לימודיו עד שידע את כל יסודות התורה וההלכה.

וכן מי שיודע שהנישואין לא יפריעו לו להשיג את הרמה היסודית של ידיעת התורה, כגון שהוא ממשפחה עשירה, או שבשעות ספורות יכול להתפרנס כראוי, מוטב שיינשא בתוך שנות לימודיו, שכן לכתחילה עדיף להתחתן מוקדם יותר, ורק כדי ללמוד ולדעת את התורה המליצו לדחות את הנישואין (עיין קידושין כט, ב; שו"ע יו"ד רמו, ב; ועיין שו"ע הרב הל' ת"ת פ"ג ה"א וקונטרס אחרון שם).


[3]. סיבה נוספת לדחיית גיל הנישואין הוא הצורך להתכונן לעול הפרנסה, וכפי שכתב הרמב"ם בהל' דעות ה, יא: "דרך בעלי דעה – שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…" ומקור דבריו בסוטה מד, א. כיום ההכנה המקצועית לפרנסה מכובדת אורכת זמן רב, כל אחד לפי המקצוע המתאים לו, וברור שאין לדחות את הנישואין עד לאחר סיום הלימודים המקצועיים, במיוחד אלה שאורכים זמן רב (תואר שני ושלישי), כי לא על דחייה ארוכה שכזו דיבר הרמב"ם. מ"מ גם לא ניתן להקדים את גיל הנישואין כבזמן חז"ל, מפני שנישואין מוקדמים עלולים למנוע מהצעירים לרכוש מקצוע מתאים, ולפרנס אח"כ את משפחתם בכבוד. לצערנו, גם הלימוד התורני בתקופת הנעורים עדיין לא נעשה ביעילות הנדרשת. כל זה גורם לעיכוב הנישואין אל מעבר לגיל עשרים אצל רוב רובם של הבחורים. סיבה נוספת לדחיית גיל הנישואין, המצווה לשרת בצבא להגן על העם והארץ.

מה שכתבתי שמי שכבר יודע את יסודות התורה מצווה שיינשא ולא ידחה יותר, זוהי ההדרכה הכללית. ואמנם נפסק בשו"ע אה"ע א, ב, שמי שמתיירא שמא הנישואין יגרמו לו ביטול תורה, ולכן אינו מתחתן – אין בידו עוון, וכך נהג בן עזאי. באר בשו"ע הרב הל' ת"ת פ"ג תחילת הערה א' בקונ"א, שבן עזאי חשש שמא ישכח את התורה, היינו שהנישואין יפגעו במצוות ידיעת התורה, ועל סמך זה הורה לעצמו היתר שלא להינשא. אבל דעת חכמים היא, שאין לחוש לכך וצריך להתחתן ולהמשיך לקבוע כמה שעות לחזרה על לימודו. ואף אם מחמת אונס פרנסתו לא יוכל לחזור כראוי, אין בידו עוון, הואיל ושכח באונס.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

ט – כמה שעות ביום צריך להקדיש ללימוד?

עד כה עסקנו בלימוד שכל יהודי צריך ללמוד בילדותו ונערותו, לימוד שנמשך על פי הדרכת חז"ל עד גיל עשרים בערך. השאלה הגדולה היא, כמה שעות צריך אדם מבוגר להקדיש ללימוד תורה.

לכאורה ישנן הדרכות שונות וסותרות בדברי חז"ל, מצד אחד ישנן הדרכות הקובעות שעיקר היום צריך להיות מופנה ללימוד, כמו שאמרו: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי". וכן אמר רבי ישמעאל שיש לעשות את התורה קבע, דהיינו רוב היום ללמוד, ורק מעט מן היום לעסוק בעבודה ופרנסה (ברכות לה, ב).

ומצד שני מצינו בדברי חז"ל מקורות רבים, מהם נראה בעליל שרוב היום מוקדש לעבודה. למשל במסכת נדה (ע, ב) הועלתה שאלה: מה יעשה אדם ויתעשר, והתשובה: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו. משמע שרוב היום מוקדש לעבודה. וכן במסכת ברכות (ד, ב) מתוארים חייו של יהודי שבא מן השדה בערב, ואז הוא לומד זמן מה.

ההסבר לכך הוא, שמי שמתאים להיות תלמיד חכם, הן מצד כשרונו והן מצד אופיו ורצונו, עליו מוטלת אחריות לעשות את תורתו קבע ומלאכתו ארעי. אולם מי שאינו מוצא עצמו מתאים לכך, מוטב שיקדיש יותר זמן לעבודה, ויוכל לעבוד רוב יומו ולהתפרנס בכבוד. ויקפיד לקבוע עיתים לתורה, כדי שיחזור תמיד על יסודות התורה שלמד, ואף ירחיב ויעמיק מעט בתורה (אורות התורה ט, ו, עפ"י תוספות ישנים יומא פה, ב). ואדם כזה, אם היה טרוד מאוד ביום אחד, ישתדל מאוד ללמוד לכל הפחות פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב. ואם גם לזה אין לו זמן, יצא ידי חובתו בשעת הדחק בקריאת שמע שחרית וערבית (מנחות צט, ב, רמ"א וש"ך יו"ד רמו, א). ואדרבה, אדם כזה ראוי שירוויח הרבה, כדי שיוכל לפרנס עניים ולהחזיק לומדי תורה (שו"ע הרב הל' ת"ת פ"ג ה"ד).

אלא שגם מי שמוצא עצמו מתאים מצד כשרונותיו לאחד מתחומי העבודה השונים, צריך להקפיד על שני עקרונות. הראשון שלא לשכוח את מה שלמד, לשם כך עליו לייחד שעות קבועות לחזרות. השני, שלא לבטל את זמנו לריק בבילויים מרובים מידי. שכל זמן שהוא עובד ועוסק בישובו של עולם אין זה ביטול תורה, אבל אם הוא מאבד את זמנו לבטלה מעבר למה שכל אדם צריך לנוח ולהינפש, הרי הוא עובר על איסור ביטול תורה. וכפי שאמרו חכמים (יומא יט, ב): "וְדִבַּרְתָּ בָּם- בם ולא בדברים אחרים".

עוד חשוב להזכיר, שכתבו הפוסקים שמי שיכול להקדיש רק שעות ספורות ביום ללימוד, לא ילמד בהן גמרא בלבד, אלא העיקר שילמד בהן הלכה בטעמיה ובמקורותיה, וכן רעיונות מחשבתיים שיסודם במדרשי חז"ל (דרישה, ש"ך, ט"ז על יו"ד רמו, ושו"ע הרב הל' ת"ת פ"ב ה"ט).

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

י – המצווה לזכור את הלימוד

יסוד חשוב במצוות תלמוד תורה הוא, שהמטרה היא לדעת ולזכור את כל מה שלומדים. יש טועים החושבים שהעיקר הוא להבין את מה שלומדים בעת הלימוד אבל אח"כ אין צורך לחזור על הלימוד כדי לדעתו. אבל האמת היא, שהעיקר הוא לדעת את התורה.

וכן אמרו חכמים (קידושין ל, א): "וְשִׁנַּנְתָּם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". כלומר, המצווה היא לדעת ולזכור היטב את דברי התורה. על ידי כך יוכל כל אדם לקיים כראוי את מצוות התורה. בנוסף לכך, ישנו ערך גדול שדברי תורה, שהם דברי אלקים חיים, יהיו מונחים בזכרונו, שעל ידי כך הוא דבק בתורה ובנותן התורה, וכל חייו מתרוממים ומתקדשים יותר.

וכל מי שמתרשל ואינו חוזר כראוי על תלמודו ושוכח דברים שלמד, עובר בלאו, שנאמר (דברים ד, ט): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (מנחות צט, ב). ועוד אמרו חכמים: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". שכן הוא מאבד ביודעין דברי אלקים חיים. אבל אם שכח מחמת אונס, שהיה טרוד במלאכתו ולא התפנה ללימודו, אינו מתחייב בנפשו. אבל צריך מיד כשיוכל לחזור על תלמודו (אבות ג, ח).

וכן מובא במסכת סנהדרין (צט, א): "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת".[4]

החזרות המרובות על הלימוד מבטאות את הדבקות של הלומד בדברי התורה. וידוע שהגר"א היה בודק את תלמידיו לפי יחסם לחזרות. שכל תלמיד שראה שהחזרות משעממות אותו – ידע שלא יצליח בלימודו. וכל מי שהחשק והשמחה שלו בלימוד היו גוברים עם כל חזרה נוספת – ידע שהוא מסוגל להגיע להשגות גבוהות בלימוד.


[4]. לדעת שו"ע הרב הל' ת"ת ב, ד, גם בזמן הזה שהספרים מצויים ועל ידם אפשר להיזכר במה שנשכח, האיסור לשכוח נשאר במלא תוקפו. אולם לדעת ר' חיים מוואלוז'ין הדברים אמורים על הראשונים שלמדו בעל פה (כתר ראש סי' סז). וכ"כ רא"ד מבוטשאטש בדברי דוד לאבות ג, ח. ועיין בס' בתורתו יהגה פרק י'. אולם נראה שלכל הדעות יש חובה לחזור הרבה כדי להתקשר לדברי התורה ולדעת לקיים את מצוותיה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יא – מצווה תמידית

ייחודה של מצוות תלמוד תורה שהיא מצווה תמידית, ולעולם אין אדם יכול לומר: גמרתי ללמוד תורה, שהרי אין סוף לרעיונות שגנוזים בתורה. בנוסף לכך, תכלית הלימוד אינה רק כדי לדעת כיצד לנהוג וכיצד להתבונן בעולם, אלא הלימוד עצמו נחשב למצווה הנעלה ביותר, שכן בלימוד התורה אנו עוסקים בדבר ה' שמופיע בעולם, ואין מצווה שמקשרת את האדם אל אלוקיו יותר מאשר מצוות תלמוד תורה.

ההבדל היסודי שבין מצוות תלמוד תורה לשאר המצוות, שהתורה קשורה לעולם הרוח הנצחי ולכן מצוות הלימוד נמשכת תמיד, ואילו המצוות המעשיות קשורות לעולם הגשמי המוגבל, ולכן קיומם תלוי בזמן, במקום ובאדם. למשל מצוות החגים והתפילות תלויות בזמנים. לא ניתן לחוג את הפסח באמצע החורף, ולא ניתן להניח תפילין בשבת או בלילה. וכן ישנן מצוות שתלויות במקום, כמו למשל מצוות תרומות ומעשרות שמתקיימת בארץ ישראל בלבד, ועל ידי אדם שמגדל תבואה או פירות. וכן מצוות רבות שבין אדם לחברו תלויות באדם, שלא כל אחד זוכה להיפגש עם אדם הזקוק לחסד בכל יום. וכן אדם עני אינו יכול לקיים את מצוות הצדקה כראוי. ויש מצוות המיוחדות דווקא לכהנים, ויש המיוחדות לישראלים.

אבל מצוות תלמוד תורה, דווקא מפני שהיא מייצגת את עולם הנצח, מצוותה נמשכת כל הזמן, ביום ובלילה, בעת שאדם צעיר ועד יומו האחרון, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וכמו שכתב הרמב"ם (הל' ת"ת א, י): "עד אימתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט): 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ'. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח".

עוד כתב הרמב"ם (הל' ת"ת א, ח): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יב – מעלת כתר תורה

אמרו חז"ל: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל". הכתר הוא סמל לכבוד, ושלושה סוגים של אנשים נכבדים ישנם בעם ישראל. מתוך שלושת הכתרים – שניים עוברים בירושה, וכתר אחד נקנה על ידי השתדלותו של האדם, ודווקא כתר זה הוא החשוב מכל. ואלו הם שלושת הכתרים: "כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר (במדבר כה, יג): 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם'. כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר (תהלים פט, לז): 'זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי'. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר (דברים לג, ד): 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב', כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר (משלי ח, טו-טז): 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ', הא למדת שכתר תורה גדול משניהם" (רמב"ם הל' ת"ת ג, א, עפ"י יומא עב, א).

ויש משמעות הלכתית לכך שכתר תורה חשוב משאר הכתרים. למשל, כאשר פונים כמה עניים לקבלת צדקה, ואין בקופה כדי לפרנס את כולם, נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנא, ט), שיש להקדים כהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לממזר. במה דברים אמורים, בזמן שהם שווים בחכמה, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם.

ואכן עובדה מפליאה היא בישראל, שאין מעמד נכבד ממעמדם של גדולי התורה, ולמעמד זה שייכים כל ישראל, ופעמים רבות בנים של עניים זכו להתעלות בתורה עד שנעשו גדולי ישראל. הנה רבי עקיבא שהיה עני ובן גרים, זכה להיות מגדולי ישראל שבכל הדורות. וכן הלל הזקן שהיה עני מרוד ולמד תורה במסירות – נתעלה ונתמנה לנשיא ישראל.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יג – הכנות לקליטת התורה

אין התורה כחכמות הטבע, שאותן אפשר ללמוד ולהבין ללא הכנות נפשיות מיוחדות, אלא התורה היא דבר אלוקים, ועל כן ללא הכנות מתאימות אי אפשר לקולטה כראוי במוח ובלב. ההכנות הן המידות הטובות. אדם שאינו מתוקן במידותיו לא יוכל להבין כראוי את תורת ה'. אגב, אחד ההסברים לכך שמכל האומות, דווקא עם ישראל נבחר לקבלת התורה, הוא העובדה המובאת בתלמוד (יבמות עט, א): "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, הביישנין וגומלי חסדים". המידות הללו הן התשתית לקבלת התורה.

ומכל המידות הרעות, אשר כולן מעכבות ופוגעות בלימוד, אין מידה מזיקה כמידת הגאווה. ודברי תורה נמשלו למים, שנאמר (ישעיה נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", ללמדנו שהיא נותנת חיים לעולם כמים, ולומר לנו, שכשם שהמים נוזלים וזוחלים למקום נמוך, כך התורה אינה נקלטת במוחם של גסי הרוח וגאוותנים. אלא רק מי שהוא עניו וצנוע יכול לקלוט את התורה האלוקית (תענית ז, א).

וכל מי שהוא דבוק לצד הגשמי של העולם, אינו יכול להתעלות ולהתקשר כראוי לתורה האלוקית. לכן הרוצה להתגדל בתורה ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. אלא עליו להקדיש את חייו ללימוד התורה, ואפילו אם יצטרך לשם כך לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולישון על הארץ, ימשיך לעמול בתורה. שרק מי שמוכן להתמסר בכל כוחו ללימוד התורה יכול לזכות בה (עי' רמב"ם הל' ת"ת ג, ו).

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יד – יחס ההלכה ללימודי חול

שאלה מרכזית היא, מה יחס התורה ללימודי חול. ברור מאליו שהלימוד החשוב ביותר לאדם הוא לימוד התורה, שעל ידו האדם מגלה את נשמתו האלוקית ומתקן את מידותיו ומבין את ייעודו. השאלה היא מה מקומם של לימודי החול.

ההבדל היסודי שבין לימוד התורה ללימוד החכמות החיצוניות, שלימוד החכמות החיצוניות נועד בעיקר כאמצעי למטרה אחרת. למשל, לומדים פיזיקה או אלקטרוניקה כדי להשתמש בפירות המדע לשיפור תנאי חייו של האדם. ולכן אין צורך שכל בני האדם יתמחו בכל תחום ותחום מן המדע, אלא די בכך שיהיו מספיק מדענים שיוכלו לשכלל ולפתח את המדע. אבל לימוד התורה הוא תכלית בפני עצמה. על ידי התורה האדם מתקן את עצמו. על ידי לימוד התורה והדרכתה האדם מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שבאופיו, ולכוון את הצדדים החיוביים שבו אל המגמה הגבוהה ביותר של תיקון עולם במלכות שד-י. יתר על כן, לימוד התורה מגלה את הנשמה האלוקית הגנוזה באדם. ועל כן כל יהודי חייב לעסוק בתורה בכל יום.

עם זאת, לאחר הדגשת ערך לימוד התורה שהוא נעלה מכל החכמות, צריך לדעת שגם בידיעה הכללית של מדעי החול יש ערך עצמי. המהר"ל מפראג בנתיב התורה (פרק יד) מבאר שהחכמה ככלל היא הגילוי האלוקי הנעלה ביותר שישנו בעולם, כמו שנאמר (משלי ב, ו): "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה", וגם מדעי הטבע והחכמה האנושית שורשם בחכמה האלוקית. שהרי הקב"ה ברא את העולם בחכמה, והמדע עומד על מקצת החכמה האלוקית הגנוזה בעולם.

וכן תקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת בעת שרואים חכם גדול מחכמי אומות העולם, "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם", הרי שבנוסח הברכה אנו אומרים "שנתן מחכמתו", כלומר גם מדעי החול נחשבים חכמתו. ואמנם ברור שהתורה מקודשת ונעלה על כל החכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, אבל מכל מקום מצינו שגם חכמות החול הן ענף מן החכמה האלוקית.

וכן מצינו במסכת שבת (עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". חישוב תקופות ומזלות הוא חישוב מהלך הכוכבים בשמיים. ומבארים הרמב"ם והמהר"ל ורבים מגדולי ישראל, שאין הכוונה כאן לומר שרק חכמת האסטרונומיה חשובה וראויה ללימוד, אלא הכוונה לומר שכל מי שיכול להבין בחכמה את סדרי הטבע הנברא ואינו מבין, הרי הוא מתעלם ממעשה ה'. ועוד מתבאר שם בגמרא, שעל ידי שישראל בקיאים בחכמות החיצוניות נעשה קידוש ה' בעיני העמים, וכמו שנאמר (דברים ד, ו): "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים".

ולכאורה יש לשאול, הלא נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, אם כן, בכל עת שאנו מפסיקים מלימוד התורה ועוסקים בחכמות חיצוניות, יש בזה לכאורה משום איסור ביטול תורה? אלא שהעיסוק בחכמות אינו נחשב ביטול תורה. והביא לכך המהר"ל ראייה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו שלא ביטל תורה מימיו, והוא עסק בלימוד אסטרונומיה (סוכה כח, א). נמצא אם כן שאין בלימוד חכמות חיצוניות ביטול תורה. ומה ששמואל אמר שלא היה לומד אסטרולוגיה אלא בשעה שהיה בבית הכסא שאז אסור ללמוד תורה (דברים רבה ח, ו), הכוונה לחכמת חיזוי העתידות על פי הכוכבים, שאינה נחשבת לחכמה הבוחנת בדייקנות את סדרי הטבע אלא כמין סוג של אינטואיציה וסגולה. ומה שאמרו בגמרא (ב"ק פב, ב) שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל, שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, ולא אסרו ללמוד חכמות חיצוניות.

וכן מפורסם בשם הגאון מווילנא שעודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, וציווה לתלמידו ר' ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד. וכן הרב ישראל משקלוב בהקדמתו לספרו 'פאת-השולחן' כתב בשם הגר"א, שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר"א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, וחכמת המוזיקה וכל שאר החכמות. רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד, כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות אם ילמדנה.

נמצא אם כן, שיש ערך רב בלימוד החכמות, ושזו היתה עמדת חז"ל. אלא שבעייה אחת התעוררה, האם יש לחשוש שמא מתוך לימודים אלו יתקלקלו התלמידים ויזנחו את לימוד התורה. ועל כך בהלכה הבאה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

טו – הבעייתיות שבלימודי חול בתקופת הגלות

בתקופת הראשונים (לפני כשמונה מאות שנה) החלה להתעורר בעייה קשה סביב לימודי החכמות החיצוניות. רוב ספרי המדע היו מבוססים על דעותיהם של אריסטו וחכמי יון העתיקה, ויחד עם דברי המדע היו מובלעים דברי כפירה בבריאת העולם ובהשגחה הפרטית ובשכר ועונש. והיו מבני הנוער היהודי שבעקבות הלימוד בספרי החול השונים, נגררו גם אחרי השקפות מחבריהם, עד שעזבו את דתם ואת עמם והתבוללו.

ועל כן, למרות הערך הרב שבלימוד החכמות השונות, רבים מגדולי ישראל הרחיקו את הבחורים מלימודן. למשל, הרשב"א שהיה הגדול שבדורו, הטיל יחד עם בית דינו חרם ואיסור על כל מי שילמד בספרי המדע היווניים לפני גיל עשרים וחמש, וכן על המורים שילמדו את התלמידים הצעירים שעדיין לא הגיעו לגיל עשרים וחמש (שו"ת הרשב"א ח"א תיד).

והיו רבנים שכתבו שראוי שלא ללמוד ספרי אריסטו כלל, שכן עם כל החשיבות של החכמות החיצוניות, אם לימודן עלול לגרום להתרחקות מהאמונה בה' ומדברי התורה האלוקית שקבלנו מסיני, כל ערכן בטל ומבוטל, ועדיף שלא ללומדן כלל (שו"ת הריב"ש מה).

וכן כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה יד), שלמרות שיש ערך גדול בלימוד החכמות והמדעים, אסור ללומדם מתוך ספרים שמובלעים בהם דברי כפירה. ורק אם הלומד מתכוון ללומדם כדי לדעת מה להשיב לאפיקורסים, מותר לו ללומדם.

לפני כמאתיים שנה הלכה בעייה זו והחריפה. מצד אחד ספרי המדע כבר לא היו מבוססים על תפיסתו הפילוסופית של אריסטו, אולם מן הצד השני ההשכלה שהתפתחה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שחשבו לעצמם, הנה יבוא המדע ויפתור את כל בעיות האנושות ואין עוד צורך בתורה ובמצוות. וכך קרה שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך ישראל סבא והמירו את דתם.

תגובת הנגד של כמה מגדולי ישראל היתה לאסור ביתר תוקף לימודי חול. אולם גם איסור זה לא עמד בפרץ ורוב הציבור היהודי נמשך אחר ההשכלה וזנח את לימוד התורה ונחלש בקיום המצוות.

אולם הגאון מווילנא סבר שיש לעודד את תלמידי החכמים שבישראל ללמוד לימודי חול, ואדרבה דווקא על ידי כך אפשר יהיה להתגדל בתורה ולקדש שם ה' בעיני העמים, ולמנוע מבחורי ישראל להיגרר אחר תרבויות זרות. וכך כתב רבי הלל משקלוב על הגר"א: "נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש ה' בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והרבה לבקש. גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל על פי חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו', ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל ה'תוספות-יום-טוב' ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגוים על ידי חכמתם במחקרי ארץ" (קול התור ה, ב).

גם בקרב הרבנים בגרמניה, שראו מקרוב את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה, נתגבשה שיטת חינוך שנקראת "תורה עם דרך ארץ". במקום להחרים את לימודי החול, עודדו את תלמידי הישיבות ללמוד לימודי חול באופן מבוקר, ועל ידי כך רצו לחסנם מפני התפיסה המוטעית, כאילו ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה.

ואף שמוסכם על כל גדולי ישראל שיש ערך בידיעת חכמות חיצוניות, בפועל הוויכוח נמשך, ישנם הסוברים שלימודי חול עלולים לגרום לעזיבת הדת, ויש הסוברים שאדרבה הכנסת לימודי חול לסדר הלימוד בישיבות בגיל התיכון ימנע את הבחורים מלהיסחף אחר ההשכלה החילונית, וירחיב את דעתם בהבנת התורה כדברי הגאון מווילנא.[5]

בפועל למרבה הצער, אם נסקור את מאה השנים האחרונות, נמצא שרבים עזבו את המצוות בקרב שני הזרמים, וקשה לקבוע מהיכן עזבו יותר.

מכל מקום לא אמנע מלומר את דעתי. דווקא השיטה שכוללת בתוכה את לימודי החול היא הראויה יותר לרבים. ראשית, מפני שעל פי האמת ישנו ערך בלימוד חכמות חיצוניות, הן מצד ההכרה בגדולת ה', כמבואר בגמרא מסכת שבת (עה, א) ובדברי הרמב"ם והמהר"ל והגר"א ועוד רבים, והן מצד קידוש ה' לעיני העמים, והן מן הצד הכלכלי, שבוגרי הישיבות התיכוניות, בזכות השכלתם הכללית, יכולים לרכוש מקצוע יוקרתי, ולפרנס בכבוד את משפחתם, ולזכות למעמד מכובד בעיני הבריות.

בנוסף לכך, נדמה לי ששיטה זו היא המוצלחת יותר לשמירת היהדות. ואף שלא מעט מקרב בוגרי הישיבות התיכוניות עזבו את שמירת המצוות, אין זה מפני שלמדו לימודי חול, אלא בדרך כלל משום שגם בית הוריהם היה רחוק משמירת מצוות ברמה נאותה. לעומת זאת, מאותן הישיבות התיכוניות שמחנכים בהן כראוי ליראת שמיים ואמונה תוך הדגשת העליונות המוחלטת של לימודי הקודש, וזאת בגיבוי בית ההורים, מספר הבוגרים שעזבו את התורה היה מועט ביחס לכל שאר הישיבות האחרות.

כמובן יש להוסיף שסוגיית עזיבת שמירת המצוות או החזרה לשמירת המצוות אינה יכולה להיבחן רק בקנה מידה של לימודי חול או אי לימודם. כל הרוצה לעסוק בסוגיה זו ברצינות חייב לקחת בחשבון גורמים רבים, ובהם: תהליכים היסטוריים וחברתיים, משברים ותמורות שעברו על העם היהודי בתקופה המודרנית, ועוד.


[5]. מה שכתבתי שמוסכם על הכל שיש ערך ללימודי המדעים, הכוונה למה שכתבו גדולי הראשונים והאחרונים. אמנם בדורות האחרונים היו בין גדולי ישראל שהורו שעדיף ללמוד בישיבה שאין משלבים בה לימודי חול, מטעם שרצוי להקדיש את כל הזמן לתורה ולא לדברים בעלי ערך נמוך מתורה. וכ"כ באגרות משה יו"ד ח"ג פא-פב. וכ"כ ביחוה דעת ח"ג עה, וח"ה נו. אמנם יתכן שלדעת השוללים לימודי חול נצטרף גם החשש שמא יגררו יותר מידי אחר לימודי חול. אך לעומת זאת הרב קוק באורות התורה ט, ד, כתב שיש עניין שכל ת"ח יהיה מצוי במידה מסוימת במדע הכללי, וכ"כ בעקבי הצאן ע' קכט, וכפי שציטטנו לעיל מקורו בקדוש ישראל הגאון החסיד מווילנא. אמנם יש לציין שקצת משמע מדברי הרב קוק שלת"ח שתורתו אומנותו עדיף שימלא תחילה כרסו בש"ס ופוסקים ורק אח"כ ירחיב לימודו בחכמות החיצוניות.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

טז – לימוד תורה לנשים

הבדל יסודי ישנו במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. המצווה המוטלת על הגברים היא ללמוד תורה, ואילו המצווה המוטלת על הנשים היא לדעת את מה שהתורה אומרת על החיים. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר ברמה ובעומק המשביעים את רצונה ומספקים את צימאונה, אין עליה מצווה להמשיך ללמוד. אולם גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה.

במילים אחרות, יש בלימוד שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, כדי לחיות חיים שלמים, והוא החלק שבו מחויבים הגברים והנשים בשווה. החלק השני, הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו מחויבים הגברים ולא הנשים. לכן יש שוני בין הישיבות שבהן לומדים הבנים ובין האולפנות שבהן לומדות הבנות. בישיבות מרבים לעסוק בלימוד הגמרא והמפרשים, שבולט בהם הצד העיוני. ובאולפנות מלמדים הלכה, תנ"ך ומחשבה, שהם הלימודים השייכים יותר להדרכת החיים.

ואף שאין מצווה שאשה תעסוק בלימוד התלמוד בעיון עם המפרשים הראשונים והאחרונים, מכל מקום ברור שמותר לכל אשה המעוניינת ללמוד תורה לשם שמיים – ללמוד גמרא בעיון תוך התעמקות בשיטות השונות ובחילופי הגירסאות. ואף אמרו חז"ל שאם עשתה כן יש לה זכות, למרות שאין היא מצווה על זה. וכן היו נשים מפורסמות בישראל שנודעו כתלמידות חכמות בעלות שיעור קומה.

אבל לכל שאר הנשים שאין להן חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חז"ל היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר.

אמנם היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט מאוד של הלכות הקשורות לבית ולמשפחה, ומעט דברי מוסר, ולימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שהנשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. הן מצד ההתעניינות בשאלות הכלליות, והן מצד האחריות המוטלת על הנשים.

ואכן על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות אלה, נוצרו מוסדות חינוך ולימוד תורניים ברמה גבוהה המיוחדים לבנות ולנשים. כמו מוסדות "בית-יעקב" שנוסדו על ידי הגברת שרה שנירר בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין לפני מלחמת העולם השנייה.

שינוי זה אינו מבטל את ההבדל ההלכתי העקרוני שבין הגברים שמצווים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן מצוות בכך. הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לבין הרגש הטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (עיין בפרק שלישי בפניני הלכה תפילת נשים, על השווה, השונה והמפרה בין גברים לנשים. ועיין בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מו).[6]


[6]. סוטה כ, א, לדעת בן עזאי מצווה על האב ללמד את ביתו תורה. ואילו לדעת רבי אליעזר אסור ללמד, שכל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. וגם רבי יהושע מסכים עימו. ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד מבואר שלדעת ר' אלעזר בן עזריה יש אמנם מצווה שהנשים ישמעו את התורה אבל אין מצווה שילמדוה בעיון. למעשה פסק הרמב"ם בהל' ת"ת א, יג, כרבי אליעזר, שאין ללמד את הבת תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת לכך, ואם מלמדה תושבע"פ כאילו מלמדה תיפלות. וגם תורה שבכתב אין ללמד, מ"מ אם לימדה אינו נחשב כמלמדה תיפלות. וכ"כ הטור והשו"ע יו"ד רמו, ו. ההבדל בין תושב"כ לתושבע"פ, שלמדנו שתושב"כ מצווה שתישמע ב'הקהל', ומכאן שאין זה נחשב כתיפלות.

ומי שרוצה ללמוד מעצמה ואין הוריה או מסגרת אחרת מחייבים אותה לכך, רשאית ללמוד ויש לה בזה זכות, כמבואר ברמב"ם שם: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו". נמצא שכל האיסור הוא, שהאב ילמד את ביתו ביוזמתו, אבל אם היא עצמה מעוניינת בכך אין כל איסור, ולהיפך יש לה בזה זכות. וכן מבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה ד, יד, שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו בשלמות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה בהוויות אביי ורבא בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן במעשי בראשית ומרכבה. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". (וכ"כ הרב רבינוביץ בפירושו לרמב"ם 'יד-פשוטה'). נמצא שהאידיאל הוא שכל הנשים ילמדו מרצונן את התורה בעיון, ויגיעו לאהבת ה' ויראתו בשלמות. וכן ידוע שהיו נביאות ותלמידות חכמות. הרי שמי שחשקה נפשה בלימוד עיוני רשאית ויש לה בזה מעלה וזכות. אמנם למדנו, שכל זמן שאין להן רצון כן ללימוד זה, אין ללמדן. וכפי הנראה הכוונה בזה, שהשוני בין גברים לנשים, שנשים צריכות לעסוק בתורה מתוך חופש ורצון גמור, כמבואר בהרחבה בפניני הלכה תפילת נשים פרק ג.

וכל זה אמור לגבי לימוד לשם עיון בלבד. אבל אשה חייבת ללמוד את המצוות שהיא צריכה לקיים, וכ"כ הרמ"א יו"ד רמו, ו, עפ"י האגור בשם הסמ"ג. וכן בשו"ע או"ח מז, יד, נפסק שנשים מברכות ברכת התורה, והטעם שהן צריכות ללמוד את מה שנחוץ להן כדי לחיות על פי התורה. וכיום עינינו רואות שנשים צריכות ללמוד היטב את ההלכה בטעמיה, ואת יסודות האמונה, וללא כן חיי התורה שלהן ודאי לא יהיו ברמה הנאותה, ועל כן חובה ללמד הבנות כפי הנצרך לקיום התורה וביסוס האמונה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יז – פרנסת תלמידי חכמים

אחת השאלות הקשות בהלכות תלמוד תורה, היא שאלת היחס בין התורה לעבודה אצל לומדי התורה. האם נכון הוא שהציבור ידאג לפרנסתם של לומדי התורה, או שראוי יותר שלומדי התורה יתפרנסו בכוחות עצמם?

ראשית יש להקדים יסוד חשוב, והוא שלימוד התורה צריך להיות לשמה, היינו כדי לדעת את דבר ה' לעולם, ולא כדי לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת. וכל הלומד תורה כדי להתפרנס הרי הוא עושה את התורה כקרדום לחפור בו, ומועל בקדושתה, ונוטל חייו מן העולם (אבות ד, ה, פירוש הרמב"ם והברטנורא).

ולכן מלכתחילה רצוי שלא תהיה כל זיקה בין לימוד תורה לבין כל תשלום שכר גשמי, וכל לומד תורה יתפרנס מעמל כפיו. עוד אמרו חז"ל, שכל תלמיד חכם הנהנה מיגיע כפיו – אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ומעלתו יתירה על מעלת ירא שמיים שאינו מתפרנס מיגיע כפיו (ברכות ח, א). וכן עשו רבים מגדולי ישראל שהיו מתפרנסים ממלאכתם, לדוגמא: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, ורבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים. רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים וכן רבים (מובא בתשב"ץ קמ"ז). ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך היו יכולים להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.

אלא שבמשך הדורות התעוררה בעייה קשה, הדורות הלכו ופחתו, ונתמעטו הרבנים שהיו מסוגלים מצד אחד להקיף את כל התורה בבקיאות ובעיון, ומאידך להתפרנס מיגיע כפיהם. בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על ההבנה המעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות לא היתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מתרכז בניתוח המעמיק של יסודות ההלכה. ומלאכת הפרנסה כפי הנראה לא הפריעה לתנאים ולאמוראים להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, וכדי להגיע לדרגה של תלמיד חכם המקיף את כל התורה, היה הכרח להקדיש את כל שעות היום ללימוד דברי התלמוד, הגאונים והראשונים, לחזור עליהם ולשננם. ועל כן רוב הרבנים התפרנסו מקופת הקהל.

וכך אנו מוצאים שבסוף תקופת הראשונים אמרו, שמי שיכול לגדול בתורה ולהתפרנס מעמל כפיו, זוהי מידת חסידות ומתת אלקים, אך אין זו מידת כל אדם (תשב"ץ, והביאוהו הב"י והרמ"א יו"ד רמו, כא).

ולכן הורו הפוסקים, שתלמידי חכמים יקבלו את פרנסתם מהציבור, שאם לא כן, תתבטל התורה מישראל. יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שכל הרבנים שהם מרביצי תורה וראשי ישיבות, אף אם יש ביכולתם להתפרנס מיגיע כפיהם, עוון הוא בידם אם לא יקבלו פרנסתם מן הציבור, מפני שאם יפנו מקצת משעותיהם לצורך פרנסה, נמצא העולם חסר מתורתם, ולימוד התלמידים ייפגע (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל והב"ח).

ואמנם ידוע שהרמב"ם יצא בחריפות כנגד לומדי התורה המקבלים פרנסתם מהציבור (הל' ת"ת ג, י, עיין להלן בהלכה הבאה). אע"פ כן ברור שעל פי ההלכה אין שום איסור בזה שהרבנים מקבלים פרנסתם מן הציבור, שכן מה שהציבור נותן לרבנים ולמורים הוא שכר בטלה, כלומר, שכר עבור זה שהם מתפנים ממלאכתם ומלמדים תורה בישראל. שאם לא היו משלמים להם שכר, היו צריכים לעבוד בעבודה אחרת ולא היתה בידם אפשרות ללמד תורה. ואף שחלק מן הזמן הם לומדים בעצמם, מכל מקום גם לימוד זה הוא לתועלת הציבור, שעל ידו יוכלו לשמור על רמתם התורנית, ומתוך כך יוכלו ללמד תורה ולפסוק הלכות. שכן כיום לא ניתן לשמור על רמה נאותה של תלמיד חכם בלא להקדיש לכך את כל היום. לפיכך, הציבור מבקש מאותם המסוגלים לשמש ברבנות, לפנות את כל זמנם כדי ללמוד וללמד, ועבור כך משלמים להם שכר בטלה. ואף בזמן חז"ל היו משלמים מקופת הציבור שכר לרבנים ולדיינים (כתובות קה, א).

עוד צריך לדעת, שגם בדורות הראשונים, שבהם רוב תלמידי החכמים היו מתפרנסים מעמל כפיהם, מדובר היה על תלמידי חכמים שלא נשאו בתפקיד מנהיגותי. אבל מי שהיה מתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו, וזאת מפני שכבודו של הציבור הוא שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים. וכך מסופר בתלמוד שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר (סוטה מ, א).[7]


[7]. וכן מבואר בהוריות י, א, שרבן גמליאל מינה את רבי אלעזר חסמא ורבי אלעזר בן גדגדה לתפקידים מנהיגותיים כדי שיפרנסום הציבור ולא יהיו עניים מרודים. וכן מסופר על רבי אמי שהתעשר מהציבור, מפני שתלמידי החכמים המנהיגים את הציבור צריכים להיות עשירים ומכובדים, כמבואר בחולין קלד, ב.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יח – מלגות לאברכים לומדי תורה

כל מה שנתבאר בהלכה הקודמת, שעל פי דין צריך הציבור לשלם שכר בטלה לרבניו ומוריו, אמור לגבי אלו שמרביצים תורה. ועדיין נותרה שאלה גדולה מה יחס ההלכה לגבי הבחורים והאברכים הלומדים בישיבות, האם ראוי שיתפרנסו מעמל כפיהם וילמדו תורה, או שראוי יותר שהציבור יתרום כספים לקיום הישיבות והכוללים?

הרמב"ם יצא בחריפות רבה כנגד זה שלומדי תורה מתפרנסים מכספי ציבור משתי סיבות: א' אין לעשות את התורה כקרדום המשמש לפרנסה, ב' יש בזה חילול ה'. וכך כתב בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

ולמרות שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה, וכך נהגו ישראל בזמן התנאים והאמוראים, שלומדי התורה היו עוסקים במלאכתם ומתפרנסים בכוחות עצמם, והציבור היה מסייע להם במלאכתם ובמסחרם, אבל לא היה משלם להם את כל מזונם. מכל מקום למעשה ההוראה כיום היא שמותר לתלמידי הישיבות והכוללים להתפרנס מכספי הציבור. זאת משום שהדורות התמעטו, ובנוסף לכך חומר הלימוד התרבה מאוד, וכיום אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שתלמידי הישיבות יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, תורמים כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו התשב"ץ (ח"א קמב – קמח), וה'כסף-משנה' (על הרמב"ם שם), והמהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).

חשוב להדגיש שלפי הנראה מדברי הפוסקים שנזכרו, אין בזה היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור. משום שכל ההיתר הוא אך ורק כדי להצמיח תלמידי חכמים ומורים, אבל מי שלומד שלא על מנת ללמד, עדיף שיתפרנס מעמל כפיו ולא מלימוד התורה.

ואמנם בדורנו התעוררה בעייה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה, ואנו רוצים שכל יהודי ויהודי יחיה חיי תורה ואמונה, לכן ישנו הכרח שכל בחור ילמד כמה שנים בישיבה, ורק לאחר מכן יצא לחיי המעשה. וכן ישנם בדורנו בעלי תשובה רבים המעוניינים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע זמן מסוים בלימוד התורה. וגם להם עוד אפשר להתיר ללמוד בכולל ולקבל מלגה עד אשר ילמדו את ההלכות המעשיות ויסודות האמונה.

אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבלו את הבסיס הנדרש, אסור להם להתפרנס מלימוד תורה, כדברי הרמב"ם והסכמת הפוסקים. ועליהם ללמוד מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו, ויקבעו עיתים לתורה. שכן מעבר לקניית הבסיס לשמירת תורה ומצוות, רק מי שמתאים להיות מורה או רב, רשאי להתפרנס מכספי הציבור או הצדקה, כדי שיוכל למלא את תפקידו כמורה או רב לטובת הציבור.[8]


[8]. אם ישנו אדם עשיר החפץ לפרנס תלמידים שישבו וילמדו תורה, כיוון שהיוזמה לכך באה מן העשיר, אין הלומדים נחשבים כמתפרנסים מן הצדקה, ומותר להם לקבל פרנסתם ממנו וללמוד תורה למרות שאינם לומדים על מנת ללמד. ואמנם אין זה מנהג חסידות אליבא דהרמב"ם הל' ת"ת ג, יא, שכתב: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". משמע מדבריו שאם אינו מתפרנס מיגיע כפיו, כל זמן שאינו מתפרנס מן הצדקה ואינו מטיל עצמו על קופת הציבור, אף שאין זה מידת חסידים הראשונים, אין בזה איסור.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

יט – מעלת המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם

מצווה גדולה להחזיק ביד לומדי תורה ולסייע להם בפרנסתם.[9] וכל כך גדולה מצווה זו עד שאפילו עמי הארצות יקומו לתחייה בזכותה בתחיית המתים. שכן אותם עמי הארצות שאינם קשורים לתורה הנצחית, אין להם שום קשר עם החיים הנצחיים, ואיך יקומו בתחיית המתים? אבל אם הם מפרנסים תלמידי חכמים, הרי שהם קשורים לעולם הנצח, ויקומו לתחייה (כתובות קיא, ב). ועוד אמרו: שכרם של המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, שבעולם הנשמות, יזכו לשבת בישיבה של מעלה (פסחים נג, ב). עוד אמרו במדרש תנחומא (פרשת ראה): המפריש מעשר מרווחיו ונותנו ללומדי תורה זוכה לעושר.

וכל זה אמרו לגבי מי שמסייע לתלמיד חכם בפרנסתו. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם, מעלתו גדולה יותר, שבזכותו יכול תלמיד חכם ללמוד ללא דאגות פרנסה, ועל כן הוא נעשה שותף ממש בלימוד התורה של אותו תלמיד חכם, ולכן אמרו חז"ל ששכרו שווה לשכרו של אותו תלמיד חכם שלומד בזכותו.

עוד חשוב לציין, שאף כי אמרו חכמים שאין לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מרווחיו, זהו דווקא בצדקה רגילה. אבל אם לקח על עצמו לספק את כל פרנסתו של תלמיד חכם, ועל ידי כך להיעשות שותף מלא בלימוד התורה שלו, מותר לו לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח"ב פרק כ' עפ"י שיטה מקובצת כתובות מט).

וכן אמרו חז"ל: "מאתיים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר, משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צורכו כדי שיעסוק בתורה… לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר (דברים לג, יח): 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ', ועל זבולון נאמר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).

נמצא שהמפרנס תלמיד חכם ודואג לכל מחסורו, נעשה שותף ממש בלימודו, מפני שללא עזרתו לא היה יכול ללמוד, ועל כן שכרו גדול כשכר אותו תלמיד חכם. אבל אם לאחר שאותו תלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי להיות שותף בשכר לימודו, כיוון שהלימוד כבר התקיים ללא עזרתו, אינו יכול להיעשות שותף. וכך מסופר על שבנא אחיו של הלל, שכל אותו זמן שהלל למד תורה מתוך עוני מרוד, עשה שבנא עסקים מוצלחים ונעשה עשיר גדול ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל, הבה ונשתתף ביחד, אני אתן לך חצי ממוני, ואתה תיתן לי חצי משכר לימודך. יצתה בת קול ואמרה: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (סוטה כא, א).


[9]. בדורות התנאים והאמוראים, רוב תלמידי החכמים היו עובדים לפרנסתם, והמצווה היתה לסייע להם במלאכתם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, למשל להקדים את מסחרו של תלמיד חכם למסחרם של שאר בני אדם, וכן היו מסייעים להם בעבודתם. ומי שלא יכל לעבוד, היו נותנים לו פרנסה מלאה. וכיום, שכדי להצמיח תלמידי חכמים, ישנו צורך שיקדישו את כל יומם ללימוד, המצווה להחזיק בלומדים כדי שיוכלו לגדול בתורה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

כ – תנאי זבולון ויששכר

שתי גישות עיקריות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם.

ישנם הסוברים שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו שווה בשווה בשכר הלימוד, אכן יזכה העשיר להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו של אותו תלמיד חכם, אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על כך שהוא מסייע לתלמיד חכם בלימודו, מכל מקום אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר לימודו.

אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו. מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר מפרנס תלמיד חכם ומאפשר לו ללמוד, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, אין התנאי מוסיף כלום, ולהיפך יכול להזיק, מפני שמראה בעצמו שלא לימוד התורה לשמה חשוב בעיניו, אלא העיקר עבורו הוא השכר, וגדול העושה לשמה מהעושה שלא לשמה. וכן כתב מהר"ם אלשקר (ק"א). אלא מה היתה מעלתם של בני זבולון? שנטלו על עצמם את האחריות לפרנס את לומדי התורה מבני יששכר, ואזי יש להם זכות שווה בכל הלימוד שלהם. אולם מי שנותן תרומות גדולות ללומדי תורה, אבל אינו מקבל על עצמו אחריות מלאה לפרנסתם, אע"פ שזכותו גדולה מאוד, אינו נעשה שותף מלא בתלמודם.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

כא – דיונים בתנאי זבולון ויששכר

לפי הסוברים שיש משמעות מיוחדת לקביעת ההסכם שבין העשיר לתלמיד חכם, שרק לאחר הסכם מפורש זוכה העשיר במחצית שכרו של אותו תלמיד חכם בעולם הבא, התעוררה שאלה גדולה: האם בעקבות זאת נחסר שכרו של התלמיד חכם בעולם הבא או לא?

לכאורה, אם העשיר מקבל מחצית משכרו, נשאר לתלמיד חכם רק מחצית. ואכן כך כתב מהר"ם גלאנטי. וכן מתבאר מדברי הנצי"ב (משיב דבר ח"ג יד), שאם אותו תלמיד חכם מקבל פרנסתו מהעשיר, ועושה עמו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר. ואף על פי כן כתב הנצי"ב, שאם אותו תלמיד חכם אינו רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב לו לעשות הסכם כזה עם עשיר מאשר לילך ולהתפרנס בכוחות עצמו ולמעט בלימודו. וכן כתב רבי חיים מוואלוז'ין, שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, מכל מקום החשוב ביותר הוא כבוד שמיים. לכן אם על ידי שיתפרנס מהעשיר יוכל ללמוד יותר תורה ולהרבות קידוש ה' בעולם, מוטב שימסור את נפשו, ויחסיר משכרו בעולם הבא לטובת העשיר, ובלבד שיתרבה כבוד שמיים על ידי לימודו בתורה (מעשה רב שאילתות נ).

אולם רבי חיים בן עטר כתב, שאין שכרו של תלמיד החכם נפגם כלל, וגם העשיר מקבל שכר שלם (או"ח שמות ל, יג). וכך כתב החיד"א. גם רבי פנחס בעל 'ההפלאה' כתב בהקדמתו (פתחא זעירא מג), שחלילה לחשוב שעל ידי שהעשיר מחזיק בתלמיד חכם הוא קונה חצי משכרו, כדרך שאר משא ומתן, וכי יעלה על הדעת שימכור תלמיד החכם אפילו שעה אחת מחיי העולם הבא שהיא חשובה יותר מכל חיי העולם הזה? אלא העניין הוא, שכל אחד משניהם מקבל שכר שלם, משל למי שמדליק נר מנר, שאין הנר הראשון נחסר כלום.

עוד נשאלה שאלה: אם בא עשיר למנהל ישיבה, והסכים לתת לו סכום גדול בתנאי שכל מה שילמדו התלמידים בישיבה, חצי משכר לימודם יהיה שייך לו, האם ראוי שראשי הישיבה יקבלו תנאי זה? השיב בעל תשובות 'מנחת-יצחק' (ח, פא), שאסור למנהל הישיבה להסכים לעסק כזה בלא להודיע על כך לתלמידים. עוד כתב בשו"ת 'מנחת-יצחק' (ו, ק), שאף שמותר לקבל צדקה לישיבות ממחללי שבתות, מכל מקום אין ראוי לתלמיד חכם לעשות עסק של זבולון ויששכר עם עשיר שמחלל שבת.

עוד כתב החיד"א בעניין זה, שאם המפרנס העשיר הוא עם הארץ, שכרו בעולם הבא שילמדוהו תורה כדי שיוכל ליהנות משכרו (ראש דוד דף ס"ב ע"ד).

עוד כתב החיד"א, שנחלקו הראשונים בשאלה, מה יהיה מצבו של מי שפרנס תלמיד חכם, ואותו תלמיד חכם למד שלא לשמה. יש אומרים שכיוון שתלמיד החכם לא למד כראוי ממילא שכרו מועט, וגם שכר העשיר שהתחלק עמו מועט. ויש אומרים שכיוון שהעשיר התכוון לטוב, שכרו שלם לעולם הבא (ראש דוד פרשת קדושים).

לפי זה יוצא שיש צד מסוים של מעלה לתמוך בכמה תלמידי חכמים, שבזה ודאי כמה מהם לומדים לשמה ועל ידי כך יזכה בוודאי לשכר. ולעומת זאת יש צד של מעלה לתמוך באחד ולמלא כל מחסורו, שבזה הוא נעשה שותף שלם בלימודו (שם).[10]


[10]. נראה להסביר שאין הכרח לומר שהאחרונים חולקים על רב האי גאון. אלא הכל מודים שגם אם לא עשו כל עסק ביניהם, העשיר נעשה שותף מלא בשכר לימודו של תלמיד החכם, וכל אחד מהם מקבל שכר שלם עבור הלימוד, כדברי 'אור החיים'. אבל אם העשיר אינו שלם באמונתו, ורוצה להתמקח על ענייני עוה"ב ממש כמו שהוא מתמקח על עסקי עוה"ז, ועל כן רוצה לעשות עיסקה מפורשת של חלוקת השכר בשווה כזבולון ויששכר. כיוון שבחר בדרך זו של מעין מקח וממכר בענייני עוה"ב, גם משמיים דנים בו כפי שרצה, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וממילא שכר שניהם מתקטן לחצי, וממילא יש מקום לכל הדיונים שנידונו באחרונים. אבל הטוב ביותר הוא, שמי שיכול, יפרנס תלמידי חכמים בלא להתמקח ולהתחשבן בזה, מפני שהעיקר הוא להחזיק לומדי תורה ולא החשבון המפורט של השכר. ושכרו לא יפחת עקב זאת, אלא להיפך מתוך שיכוון לשמה שכרו יגדל, וכל אחד מהם יקבל שכר שלם עבור הלימוד.

בפועל ישנם עשירים שמעדיפים לעשות עסק ממשי ולכתוב על כך שטר, ורק כך הם בטוחים שאכן יקבלו שכר. אך נלענ"ד שראוי ללמדם שמוטב לסייע ללומדי תורה כפי שעשו בני זבולון בשעתו בלא לכתוב שטר, ועל ידי כך יזכו לשכר שלם ללא ספק ופקפוק. ואם בלא השטר יתרמו פחות והרגשת שותפותם בלימוד התורה תפחת – אפשר לערוך עימם שטר הסכם זבולון יששכר, וכפי שהורו ר' חיים מוואלוז'ין והנצי"ב, שאף שעל ידי שטר זה השכר פוחת, מכל מקום כבוד שמיים עדיף, ולכן בדיעבד מוטב לערוך שטר שכזה מאשר למעט בלימוד התורה.

פורסם בקטגוריה א - הלכות תלמוד תורה | כתיבת תגובה

א – חינוך הילדים

כידוע, כל המצוות שבתורה זמן חיובן מתחיל מעת שהילד הגיע לגיל מצוות, אבל לפני כן הוא עדיין קטן והתורה לא חייבתו במצוות. אבל קבעו חכמים מצווה מדבריהם, שההורים יחנכו את ילדיהם לשמור מצוות מעת שהילד הגיע לגיל חינוך, היינו מעת שהוא מסוגל להבין את המצווה ואת דרכי קיומה. ורק מצווה אחת נתייחדה מכל המצוות, והיא המצווה ללמד את הבן תורה, שמקור חיובה בתורה שבכתב, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", ועמה גם המצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, שנאמר (שמות יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". ברור אם כן שהיסוד החשוב ביותר בחינוך הישראלי הוא ללמד את הילדים תורה (שו"ע הרב ת"ת א, א).

עובדה מעניינת היא, שמלכתחילה מצווה התורה שכל אב ילמד את בנו תורה. שלא כמו בתרבויות אחרות שהחכמה שייכת לחוג סגור של אינטלקטואלים, בישראל התורה שייכת לכל, שנאמר (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", כל צאצאי יעקב אבינו שייכים לתורה. ולכן כל אב צריך לדעת תורה כדי להיות ראוי ללמד את בנו, וכל בן ישראל צריך ללמוד תורה מאביו.

לימוד התורה אינו לימוד של חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא היא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו. לכן היא נקראת "תורה" מלשון הוראה. לפיכך ראוי שההורים שהעניקו לבנם את החיים במובן הגשמי, שהם הולידוהו ונתנו לו מזון, לבוש ואהבה, הם גם יעניקו לו את המשמעות הרוחנית והמוסרית של החיים, וימסרו לו את התורה האלוקית, שהיא המתנה הטובה שנתן הקב"ה לישראל.

בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, רוב ההורים מקיימים את עיקר המצווה על ידי שהם שולחים את הבנים לבתי ספר ותלמודי תורה, ומשלמים עבורם שכר לימוד. ואף על פי כן צריך כל אב להשתדל ללמד את בנו תורה בעצמו. כל אב לפי יכולתו ומדרגתו בהבנת התורה. מי שיכול ילמד עם בנו מקרא, גמרא והלכה, ומי שלא הגיע לכך, ילמד עמו לכל הפחות פרשת שבוע. ובזה יזכה להיות שותף בעצמו בהעברת מסורת התורה לבנו.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ב – עד היכן צריך האב ללמד את הבן

במצוות תלמוד תורה נאמרו שני ציוויים, האחד להורים שילמדו את בניהם תורה, והשני לכל אחד מישראל שילמד תורה.

והעניין הוא, שעל ההורים לדאוג שילדם ילמד תורה מעת שהוא מסוגל ללמוד. חשוב להדגיש, שאין המצווה מתקיימת בזה שדואגים שהבן ילמד כמה פרשיות וכמה הלכות, אלא המצווה היא ללמדו את כל יסודות התורה, היינו את התורה שבכתב, ואת מדרשי חז"ל על הפסוקים, ואת כל ההלכות המעשיות בטעמיהן, ואת יסודות האמונה והמוסר.

ומשעה שהבן הגיע לגיל בר מצווה, אף עליו מוטלת המצווה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". כלומר, מעת שהבן הגיע לגיל חיוב במצוות ועדיין לא הספיק ללמוד את כל יסודות התורה – מוטלת על ההורים ועל הבן מצווה משותפת: לדאוג שהבן ידע את כל יסודות התורה. הבן מצידו צריך לשקוד על לימודיו, וההורים מצווים לעודדו ולסייע לו ככל יכולתם בלימודיו. וכל זמן שבנם אינו יודע את כל יסודות התורה – עדיין לא קיימו את המצווה כהלכתה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", ודרשו חז"ל שהכוונה לשנן להם עד אשר תהיה התורה מבוררת ומחודדת בפיהם, שאם ישאלם אדם ידעו לענות לו (קידושין ל, א, שו"ע הרב הל' ת"ת א, ד).

ומשעה שהבן הגיע לידיעת כל יסודות התורה – קיימו ההורים את מצוותם. ומאז עוברת האחריות כולה אל כתפי הבן, ועליו להמשיך ולחזור על תלמודו כדי שלא ישכח את מה שלמד. ואם שכח, לא על ההורים האשם אלא על הבן. ומכל מקום, אם יש להורים השפעה על בנם, מצווה שיעודדוהו לעסוק בתורה ולחזור על לימודו גם בהיותו מבוגר ובעל משפחה (עיין שם א, ו).

לפי הדרכת חכמים, ניתן להגיע לידיעת יסודות התורה עד גיל עשרים. וכן מבואר במסכת אבות (ה, כא), שמגיל חמש עד עשר היו לומדים מקרא, ומגיל עשר עד חמש עשרה למדו משנה, כלומר את כל ההלכות הפסוקות. ומגיל חמש עשרה ועד עשרים למדו תלמוד שהוא פירוש טעמי ההלכות. ולאחר שהגיעו לגיל עשרים היו מסיימים את חוק לימודיהם ויוצאים לדאוג לצרכי משפחותיהם. ומכאן ואילך היו קובעים כמה שעות בכל יום ללימוד תורה, ובאותן שעות חזרו על תלמודם והמשיכו להתעמק בו (עיין בשו"ע הרב שם פ"א, א, ופ"ג, ד).

ואמנם השתנו הזמנים, בזמן המשנה לא היו כותבים את התורה שבעל פה, וגם בתורה שבכתב לא היה ניקוד וטעמים, ועל כן היו מקדישים זמן רב מאוד לשינון הפסוקים בקריאתם הנכונה בניקוד וטעמים, ולשם כך הוקדשו חמש שנים. ואחר כך חמש שנים היו לומדים ומשננים את המשניות שהן ההלכות הפסוקות עד שהיו יודעים אותן על פה. אח"כ הקדישו חמש שנים נוספות ללימוד טעמי ההלכות בגמרא ולחזרות מרובות עליהם עד שזכרום היטב. אבל כיום הותר להדפיס את התורה עם ניקוד וטעמים, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה. לכן מצד אחד אין צורך להקדיש זמן רב כל כך לשינון בעל פה, אולם מן הצד השני, במשך הזמן נתרבו הדעות והפרטים, ולוקח זמן רב ללומדם, להבינם ולזוכרם. אך בסיכומו של דבר, גם היום, אילו הלימודים היו נערכים כראוי, היה אפשר ללמוד היטב את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה בטעמיה עד לגיל עשרים בערך. ועד שיגיע הבן לרמה תורנית של ידיעת יסודות התורה, עדיין מצווה על אביו לדאוג שילמד תורה (עיין שם א, ו).

בפועל כיום, ברוב המקרים בוגרי הישיבות הקטנות והתיכוניות אינם יודעים כראוי את יסודות התורה. לפיכך, כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה כהלכתה, יש להמשיך וללמוד בישיבה. ואף ההורים מצווים לעודד את בניהם לכך ולסייע להם כפי יכולתם. שכל זמן שבנם אינו יודע את כל יסודות התורה להלכה ולמעשה, עדיין לא קיימו את המצווה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם".

בנוסף לכך צריך לדעת, כי היו תקופות שגם מי שלא למד את כל יסודות התורה היה ממשיך במסורת אבות, ואף שהוא והוריו לא קיימו את מצוות הלימוד כהלכתה, מכל מקום המסורת היהודית נשמרה. אבל בדורות האחרונים ברור לכל, שאם ההורים לא ידאגו שבנם ילמד את כל יסודות התורה, הן מהצד ההלכתי והן מהצד האמוני – ישנו סיכון גדול שהבן לא יבין כראוי את ערכן של התורה והמצוות ויתרחק חלילה מהתורה והאמונה.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ג – האם האב חייב לשלם עבור תלמוד תורה של בנו?

כפי שלמדנו, המצווה החשובה ביותר המוטלת על האב ביחס לבנו היא ללמדו את כל התורה, כלומר: את התורה שבכתב, את כל יסודות ההלכה בטעמיה ואת כל יסודות האמונה והמוסר. מי שיכול ללמד את בנו בעצמו הרי זה משובח. אבל בפועל מפאת קשיי הפרנסה וטרדות החיים, רוב רובם של ההורים אינם יכולים ללמד את בנם בעצמם, ועל כן הם צריכים לדאוג שמורה ילמד את בנם. השאלה המתעוררת היא, האם על פי התורה האב חייב לשלם עבור לימוד התורה של בנו או לא?

תשובה: שלוש מדרגות בחיוב זה. לימוד תורה שבכתב, לימוד תורה שבעל פה, ודאגה לסיפוק צרכיו של הבן בעת שהוא לומד תורה. ונפרט יותר:

מדרגה ראשונה: מימון המורה שילמדו תורה שבכתב. מימון זה הוא חובה גמורה המוטלת על האב. ואם מצבו הכלכלי של האב דחוק ואין לו כסף לשלם עבור הבן, מצווה על ראשי הציבור לסדר אפשרות לבן ללמוד בחינם. ואם הציבור אינו מאורגן כראוי ואינו מסוגל לעזור לעניים, חובה על האב למכור את כסותו או לקבץ נדבות ובלבד שבנו ילמד את התורה שבכתב.

המדרגה השנייה: מימון המורים שילמדו את בנו תורה שבעל פה. והדין הוא, שאם יש לאב כסף לשלם עבור בנו, חובה עליו לשלם. ואם אינו רוצה לשלם, בית הדין כופה אותו עד שיוציא ממנו את התשלום עבור בנו. אבל אם אין לו כסף לשלם, אזי אין כופים את האב לקבץ נדבות עבור לימוד תורה שבעל פה של בנו, והאחריות לכך עוברת לכלל הציבור ולחכמי ישראל, שמצווים ללמד את בנו של העני את כל התורה שבעל פה בלא תשלום.

המדרגה השלישית: סיפוק צרכי הבן בעת שהוא לומד. למשל, נער שכדי להשלים את לימודיו צריך ללמוד בישיבה הנמצאת בעיר אחרת, חובה על אביו לשלם עבור המורים שילמדו את בנו תורה, כפי שלמדנו במדרגה הראשונה והשנייה. ויש לו אף מצווה לשלם עבור מזונו ודיורו. וזאת עד אשר יגיע בנו לידיעת התורה שבכתב והתורה שבעל פה. ואף שהתשלום עבור מזונו ודיורו בעת הלימוד כלול במצווה ללמד את הבן, מכל מקום על פי ההלכה אין בית הדין כופה את ההורים לשלם עבור הוצאות הפנימייה של הבן. שרק עבור תשלום המורים בית הדין היה מתערב וכופה את ההורים לשלם אבל לא עבור הצרכים הנלווים ללימוד.[1]

עוד צריך לדעת, שמה שההורים משלמים עבור לימוד התורה עצמו, אינם יכולים לשלם ממעשר הכספים, שכן זהו חיוב על האב ללמד את בנו תורה, ואין אדם יכול לפרוע את חובו מכספי המעשר. אבל מה שהוא משלם עבור צורכי מזונו, דיורו, ובגדיו של בנו הגדול בעת שהוא לומד תורה, כיוון שאין הוא מחויב לפרנסו – בשעת הצורך יכול לשלם מכספי המעשר (שו"ע הרב שם א, ז).[2]


[1]. המקור לחיוב לשלם, עבור לימוד תושבע"פ למי שאפשר לו, הוא בדברי הרמ"ה המובאים בטור יו"ד רמה, ו, והביאם השו"ע שם, ושו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ד' והלכה ז'. ושם בהלכה ז' מבוארת המדרגה השלישית.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נובע מכך שכעקרון ניתן לגבות כסף עבור לימוד תושב"כ ולא עבור תושבע"פ, וכיוון שכך, מובן שהחיוב לשלם עבור הלימוד הוא רק בתושב"כ ולא בתושבע"פ. וכיוון שהוא חיוב גמור, מחויב האב לעשות הכל כדי לדאוג שבנו ילמד תושב"כ. בפועל גם עבור לימוד תושבע"פ משלמים למורים שכר בטלה, שאם לא ישלמו – לא יהיה למורים ממה להתקיים ויאלצו לחפש פרנסה ולא ילמדו את נערי ישראל. ולכן מי שיש בידו יכולת לשלם עבור תושבע"פ מחייבים אותו לשלם, ומי שאין לו, פטור מלקבץ נדבות או למכור כסותו וכדומה.

[2]2. אמנם כתבו כמה אחרונים, שגם פרנסת בנים גדולים, כל זמן שאין דרך נערים ובחורים בגילם להתפרנס בעצמם, האב צריך לזונם, וממילא אין לשלם את מזונם ודיורם ממעשר כספים, וכיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמט, ז, ואג"מ יו"ד א, קמג, ועיין בצדקה ומשפט ו, ב. אבל בשעת הדחק אפשר להחשיב את התשלום לצרכי הפנימייה של תלמידים מעל גיל שמונה עשרה מחשבון מעשר כספים. וכשעוד יותר דחוקים, ניתן להחשיב גם את צרכי הפנימייה של מי שעבר את גיל בר המצווה ממעשר כספים.

בעלי תשובה שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את כל יסודות התורה, והמצב הכלכלי מאפשר לאב לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, מצד אחד מצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את כל יסודות התורה, ומצד שני האב צריך לדאוג ללימודו עצמו, שכן מי שלא לימדו אביו צריך ללמוד בעצמו. ההלכה היא, שהאב צריך לממן קודם את לימודיו הוא, מפני שמצווה שבנפשו קודמת ורק אח"כ יממן את לימודי הבן. אבל אם הבן חריף יותר בהבנתו, עדיף שיממן את לימודי הבן, שעל ידי כך תירבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב, ושו"ע יו"ד רמה, ב).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ד – תקנת יהושע בן גמלא לייסוד בתי ספר

אחת התקנות החשובות שניתקנו בישראל היא תקנתו של יהושע בן גמלא, שעל ידה נתבסס החינוך הציבורי בישראל. כדי לבאר את תקנתו יש לבאר תחילה שהתורה ציוותה אותנו שלושה ציוויים בקשר ללימוד התורה.

א. כל אב מצוּוה ללמד את בנו או למצוא לבנו מורה שילמדנו את כל התורה. ב. אם האב לא לימד את הבן, כשיגדל הבן מצווה עליו ללמוד בעצמו. ג. מצווה על תלמידי החכמים שילמדו תורה לתלמידים.

אלא שכמו בכל המצוות, התורה שבכתב מציבה לפנינו את העקרונות, ועל חכמי ישראל הוטלה המצווה למצוא את הדרך הטובה ביותר להגשים את אותם העקרונות. וכן בעניין תלמוד תורה, העיקרון היוצא משלוש המצוות הוא, שכל ישראל צריכים לדעת את התורה, ושההורים והרבנים מצווים לפעול למען זה. אלא שעקרונות אלו זקוקים למסגרות שעל ידם יוכלו להגשים את האידיאל הגדול הזה. זכה יהושע בן גמלא, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד, ותיקן וייסד את מערכת החינוך הראשונה בעולם.

וכך מסופר בתלמוד (ב"ב כא, א): "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל; שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן שש-עשרה כבן שבע-עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

אחת המשמעויות המרכזיות של התקנה היא, שהאחריות על לימודם של כל ילדי ישראל מוטלת על כלל הציבור, בין אלו שיש להם ילדים ובין אלו שאין להם ילדים, על כולם לדאוג שכל הילדים, כולל היתומים וילדי המשפחות העניות שאין ביכולתם לשלם שכר לימודים – יגיעו לבית הספר וילמדו תורה. לשם כך היו גובים מיסים מכל חברי הקהילה, כל אחד לפי עושרו, וממיסי הקהילה היו מממנים את צרכי הציבור ובכללם גם את לימודי הילדים העניים.

וכל כך חשוב עניין זה של יסוד בתי ספר, עד שאמרו חז"ל, שכל עיר שאין בה סידור לימודים לילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותה עד אשר יתקינו בה בית ספר. ואם עמדו בעיקשותם ולא הקימו בית ספר, מחריבין את אותה העיר ומפזרים את יושביה בקהילות אחרות, ובלבד שלא יהיה מקום בישראל שלא מלמדים בו את הילדים תורה (שבת קיט, ב. טור ב"י יו"ד רמה, ז).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ה – מהו גיל תחילת הלימוד?

תחילת החינוך ללימוד התורה הוא משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז מלמדו אביו פסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). ואח"כ פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). ואח"כ ילמדו אותו לקרוא אותיות כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים עד שיגיע לגיל שש או שבע (סוכה מב, ב, רמ"א יו"ד רמה, ח).

ומשיגיע לגיל שש או שבע יתחיל ללמוד בבית הספר, שכך נקבע בתקנת יהושע בן גמלא, שבגיל שש ושבע יתחילו את הלימודים המסודרים (ב"ב כא, א). והפירוש הוא, שילד רגיל יתחיל את לימודיו בגיל שש, ואם הוא חלש וכחוש, ימתינו שיתחזק ויכניסוהו לבית הספר כשיהיה בן שבע (תוספות שם ד"ה 'כבן').

ומה שאמרו חכמים במסכת אבות (ה, כא) שבן חמש מתחיל ללמוד מקרא, הכוונה שבגיל חמש מתחילים ללמד אותו לקרוא מעט פסוקים בביתו, אבל רק בגיל שש יכנס לסדר לימודים מלא (שו"ע הרב הל' ת"ת א, א). בזמנינו, שגם הפעוטות הולכים לגנים, צריך לדאוג שבגנים ילמדו את הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקרוא מעט פסוקים, ואח"כ כשיגיעו לגיל שש יכנסו לבית הספר ויתחילו ללמוד יום מלא.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ו – אורך יום הלימודים

לפי התקנה היו הילדים לומדים יום מלא כל השנה. וכבר בגיל צעיר היו מרגילים אותם ללמוד כל היום ומעט בלילה, כדי שהרגלי הלימוד ייקבעו בנפשם (שו"ע יו"ד רמה, יא, שו"ע הרב ת"ת א, א). וברור שהיו הפסקות למשחקים וכדומה, אבל כעיקרון רובו הגדול של היום היה מנוצל ללימוד. וכך נהגו בישראל מתקופת הבית השני ועד קרוב לימינו.

ולא רק שהיו לומדים כל היום, אלא הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ורק בערבי שבתות וחגים היו מקצרים את יום הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג.

על ידי לימודים מוגברים אלו היו היהודים ידועים בכל העולם כעם חכם ונבון המוציא מקרבו גאונים בעלי שם.

עלינו לערוך כיום חשבון נפש עמוק, כיצד התדרדר החינוך היהודי במדינת ישראל, עד שרוב ילדי ישראל לומדים בסך הכל כארבע עד חמש שעות ביום, ובנוסף לכך קרוב לשלושה חודשים וחצי בשנה הם נמצאים בחופשה. לא פלא שבמצב כזה מתרבה הבערות, ואיננו מצליחים לטפח כשרונות מצויינים הן בחכמת התורה והן במדעים השונים.

עובדה היא שהישגי המדענים היהודים בתפוצות טובים מהישגי המדענים שלמדו בארץ. גם האוניברסיטאות בארץ, למרות הצלחתן היחסית, עוד לא זכו להגיע לרמה הגבוהה של האוניברסיטאות הטובות בעולם, ששם יהודים מובילים את המחקרים החדשים. אין זאת אלא מפני שהלימוד אינו תופש אצלנו את המקום הראוי לו.

על כולנו מוטלת האחריות להחזיר עטרה ליושנה, ולהעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום. בכשרון הלימוד היהודי טמון פוטנציאל אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח כאן תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכשרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד, ב).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ז – מספר הילדים בכיתה

שאלה מרכזית בנושא החינוך היא, כמה תלמידים ראוי שיהיו בכל כיתה. בשאלה זו מתנגשים שני צרכים שונים. מבחינת הלימוד ברור שעדיף לתת לכל מורה כיתה קטנה שבה כל תלמיד יקבל את היחס והטיפוח המתאים. אבל מן הצד הכלכלי, ככל שמספר התלמידים בכיתה יהיה רב יותר, כך הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על הקופה הציבורית לממן את שכר המורים. למשל, במקום שבו כל בני המחזור מונים מאה ועשרים תלמידים, אם נקצה מורה לכל ארבעים תלמידים, נוכל להסתפק בשלושה מורים. ואם נקבע שכל כיתה לא תמנה יותר מעשרים וחמישה תלמידים, אזי נצטרך חמישה מורים, שלכל אחד נצטרך לשלם משכורת מלאה, דבר שייקר את עלויות החינוך.

בכלל התקנה העקרונית, שניתקנה לפני כאלפיים שנה, ניתנה תשובה לכך, ונפסקה הלכה, שכל מורה ילמד לכל היותר עשרים וחמישה תלמידים. אמנם אין הכרח לחלק את קבוצות התלמידים לפי שנתון אחד, אלא אפשר שבכיתה אחת יהיו בני שני שנתונים, ולעיתים נהגו להכניס לכיתה אחת אף בני שלושה שנתונים, העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם ביחד.

ואם קבוצת התלמידים מונה עשרים וששה תלמידים ומעלה, אזי יוסיפו עוזר, כדי שיסייע למורה, וכך יוכלו ביחד ללמד היטב את כל הילדים. ואף אם הכיתה תגדל, יוכלו המורה ועוזרו ללמדם עד אשר תגיע הכיתה לגודל של ארבעים תלמידים.

ואם נמצאו באותה כיתה ארבעים ואחד ילדים, אזי יחלקו אותם לשתי כיתות ולכל כיתה יהיה מורה מיוחד. כך היא דעת הרמב"ם וכך נפסק ב'שולחן-ערוך', אמנם לדעת הרא"ש אפשר שיהיו יותר ילדים בכיתה, כפי שמבואר בהערה.[3]

עוד התעוררה שאלה, מה יעשו בני הישובים הקטנים, שבהם עשרה ילדים בכל כיתה?

תשובה: עליהם לשלוח את הילדים לישוב סמוך, ושם ילמדו בכיתות רגילות. ואף שבתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, זהו דווקא כאשר ניתן להקים באותו מקום כיתה רגילה, אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד בישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועיין אמונת שמואל כו).

ואם הדבר בלתי אפשרי, משום שגם הישוב הסמוך רחוק מדאי, או מפני סכנת הדרכים. אזי חובה על בני אותו המקום להקים ביישובם בית ספר. שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. על פי תקנת חז"ל, האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור. בתקופת הגלות היו היהודים מאורגנים במסגרת של קהילה, שלקופתה היו משלמים את מיסיהם, וממילא אחריות התשלום עבור שכר המורים היתה מוטלת על קופת הקהילה. כיום כל אזרחי ישראל משלמים מיסים לממשלה, וממילא מוטלת על הממשלה האחריות לכך שלא יהיה בישראל מקום שבו הילדים לא יוכלו ללמוד תורה במסגרת מסודרת (רמ"א חו"מ קסג, סו"ס ג'. שו"ע הרב הל' ת"ת א, ג).


[3]3. המקור בדברי רבא בב"ב כא, א, וכפירוש הרמב"ם ונימוקי יוסף, וכן פסק השו"ע יו"ד רמה, טו. ואמנם הרא"ש פירש שהמספר עשרים וחמישה בא לסמן את המספר המיזערי לכיתה. ואם כן מורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה תלמידים לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש בה ארבעים עד ארבעים ותשעה – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בה חמישים – צריכים שני מורים. אבל כאמור השו"ע פסק כרמב"ם, וגם הרמ"א לא חלק עליו. ואמנם הש"ך הזכיר את דעת הרא"ש אבל כתב "שנראה שהולכים בזה אחר המלמד ואחר הנערים, אם הם לומדים מעט או הרבה, והכל לפי העניין". ובעינינו אנו רואים שלרוב המורים והתלמידים קשה מאוד ללמוד בכיתה שגודלה למעלה מעשרים וחמישה תלמידים. וכן כתב בתשובות אמונת שמואל כו, ולכן כתבתי כדעת הרמב"ם. ורק במקום שהמורה מצויין והתלמידים טובים, וקשה לממן שני מורים, ניתן להקל כדעת הרא"ש. אמנם יש לדון בשינוי שעות הלימוד, בעבר המורה היה מלמד את תלמידיו כל היום, ולכן היה קשה שילמד קבוצה גדולה, ואולי כיום, שהמורים מלמדים פחות שעות, ביכולתם להשקיע יותר מאמץ באותן השעות וללמד כיתה גדולה יותר.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ח – המורה

אחריות גדולה מוטלת על מורי ישראל, עתידו הרוחני של עם ישראל תלוי בהם, ובעצם עתיד העולם כולו, שהרי ישראל בעמים כמו הלב באיברים. ועל כן צריכים המורים לעשות את מלאכתם נאמנה, ולא לצאת לענייניהם באמצע השיעור, וקל וחומר שלא לבטל אף שיעור. וכל מורה שמתרשל בתפקידו, עליו הכתוב אומר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיה מח, י; ב"ב כא, ב). לפיכך אין למנות מורה אלא אם כן הוא ירא שמים, מוכשר בלימודו ומלמד את התלמידים במהירות ובדייקנות (שו"ע יו"ד רמה, יז).

ואם לא נמצא מורה שהוא גם מהיר וגם דייקן, ועומדים בפנינו שני מורים, האחד מלמד בדייקנות אך בקצב איטי, והשני מלמד במהירות אך לפעמים טועה בדבריו. יש להעדיף את המורה האיטי והדייקן על פני המהיר שאינו מדייק (ב"ב כא, א; שו"ע שם יט).

וצריך המורה להיזהר שלא להישאר ער שעות מרובות בלילה, כדי שלא יהיה עייף בעת שהוא צריך ללמד את תלמידיו. וכן יקפיד לאכול באופן מסודר, לא הרבה מדאי ולא מעט מדאי, כדי שלא יהיה עייף או חלש ויוכל ללמד היטב. ואם המורה נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה או שהוא מסגף את גופו ומתוך כך אינו מלמד כראוי, יש לפטרו ולמצוא מורה אחר שעושה את מלאכתו נאמנה (רמ"א יו"ד רמה, יז).

עוד צריך לדעת, שעל פי ההלכה חובה למצוא לילדים את המורה הטוב ביותר, ולכן אם למדו אצל מורה בינוני, ובמשך הזמן התאפשר לשכור מורה טוב ממנו, יש להחליף את המורה הבינוני וליקח תחתיו את הטוב (שו"ע שם יח).

ואמנם כל זה היה אפשרי בתקופות בהן לכל מורה היתה אפשרות לעבוד במקומות אחרים, ורק מפני שנתבקש ללמד תלמידים עזב את עבודתו, וממילא כאשר נמצא מורה טוב ממנו, הפסיק ללמדם וחזר לעבודתו. אבל כיום שההכשרה המקצועית אורכת זמן רב, ואדם אינו יכול להחליף פתאום את פרנסתו, וישנם הסכמי עבודה, על פי ההלכה לא ניתן לפטר פתאום מורה ולהשליכו לרחוב ללא פרנסה.

ולכן מן הראוי היה שמשעה שהתברר שמורה מסוים אינו טוב מספיק וניתן למצוא טובים ממנו, יפסיק אותו אדם ללמד, וכיוון שעבד על סמך חוזה, יש להמשיך לשלם לו במשך זמן מסוים משכורת ובתוך כך לאפשר לו לימודים להסבה מקצועית, כך שמחד זכויותיו לא ייפגעו, ומאידך הילדים יקבלו את המורים הטובים ביותר. (עוד עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ו, יב-יג, האם מותר למורים ללימודי קודש וחול לשבות).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

א – מצוות כתיבת ספר תורה

מצוות עשה מן התורה שכל יהודי יכתוב לעצמו ספר תורה, שנאמר (דברים לא, יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", וכוונת התורה לצוות כל אחד ואחד מישראל שיכתוב לעצמו את כל התורה שכלולה בה שירת האזינו. ואפילו אדם שירש מאבותיו ספר תורה כשר, אינו יוצא בזה, אלא מצווה עליו לכתוב את התורה בעצמו (סנהדרין כא, ב). וכל המקיים מצווה זו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל את התורה מהר סיני (מנחות ל, א).

מצווה מן המובחר שיכתוב בעצמו את התורה בדיו על קלף. אבל אם אינו יודע לכתוב, או שהוא טרוד במלאכתו ואין לו פנאי לכתוב את התורה, יכול לקיים את המצווה על ידי שישכור סופר שיכתוב עבורו את התורה וגם בזה יוצא ידי המצווה מן המובחר. אבל אם יקנה ספר תורה שכבר נשלמה כתיבתו, אע"פ שקיים את המצווה, לא קיים מצווה מן המובחר, שכן הספר נכתב שלא בשליחותו, ואמרו חכמים שהרי הוא כחוטף מצווה מן השוק. ולכן גם מי שאינו רוצה לטרוח בחיפוש הסופר אלא רוצה לקנות ספר מוכן, יקנה ספר שעדיין חסרות בו כמה אותיות, והסופר יכתבן בשליחותו ובזה יהיה שותף בהשלמת כתיבת התורה (מנחות ל, א; רש"י ונמוק"י, באור הגר"א ער, ג, ערוה"ש ער, ב; וע' רמ"א יו"ד ער, א).

שני טעמים עיקריים נאמרו למצווה זו. הראשון, בכתיבת התורה על הקלף בדיו, כמסורת המקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני, יש משום המשכת התורה, וכפי שאמרו חז"ל שכל המקיים מצווה זו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל את התורה מהר סיני (מנחות ל, א).

הטעם השני, כדי שיהיו ספרי התורה מצויים אצל כל אחד מישראל, ויוכלו ללמוד בהם תמיד, למען יזכו לדעת את ה' ולקיים את מצוותיו. ואף אם ירש אדם ספר מהוריו, מכל מקום יתכן ויקשה עליו הלימוד בספר הישן, ועל כן ציוותה התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר שבו ילמד כל ימי חייו. וכן כתב בספר החינוך (מצווה תריג).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ב – האם גם נשים מצוות בזה?

בספר החינוך (מצווה תריג) מבואר שמצווה זו נוהגת בזכרים בלבד, שעיקר חיוב מצוות תלמוד תורה חל עליהם, אבל נשים פטורות מכתיבת ספר תורה.

אולם בספר 'שאגת-אריה' (ל"ה) כתב, שגם נשים מצוות שיהיה להן ספר תורה. ואף שידוע שהנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, זה דווקא לגבי הלימוד העיוני, התיאורטי, שאינו שייך באופן ישיר לחיים ולאמונה, אבל בלימוד ההלכות ויסודות האמונה והמוסר ברור שגם הנשים מצוּות, ולכן הן מברכות בכל בוקר את ברכות התורה. ועוד, שמצוות כתיבת ספר תורה אינה תלויה במצוות תלמוד תורה, אלא היא מצווה בפני עצמה, שכל יהודי יכתוב לעצמו את התורה, שנאמר (דברים לא, יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", וכיוון שהמצווה מופנית כלפי כל ישראל – גם הנשים מצוּות בה.

ואמנם ספר תורה כשר חייב להיכתב על ידי גברים דווקא, כיוון שהוקשה כתיבת התורה לקשירת התפילין, שרק מי שקושר תפילין יכול לכתוב ספר תורה, וכיוון שנשים פטורות ממצוות התפילין, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה, אינן שייכות לכתיבת התורה (גיטין מה, ב; שו"ע יו"ד רפא, ג). מכל מקום כבר מצינו כיוצא בזה במצוות מזוזה, שנשים פסולות לכתוב מזוזה, וחייבות לקבוע מזוזה בביתן, וכך אפשר לומר שהן חייבות במצוות כתיבת ספר תורה, למרות שאינן כותבות אותו, אלא ישכרו סופר שיכתוב עבורן.

להלכה, דעת רוב רובם של הפוסקים שנשים פטורות ממצוות כתיבת ספר תורה (אג"מ יו"ד ח"א קסד, ועיין ערוה"ש ער, ו). ומכל מקום, אשה עשירה הרוצה לקיים את המצווה ולשכור סופר שיכתוב למענה ספר תורה – תבוא עליה ברכה.

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ג – דיונים בקיום המצווה

כפי שלמדנו, מצוות עשה מן התורה לכל אדם מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה או לשכור סופר שיכתוב עבורו את ספר התורה. אך כיוון שמחירו של ספר התורה גבוה ואין יכולת ביד רוב האנשים לממן כתיבת ספר תורה שלם, התעוררה שאלה, האם ניתן לקיים את המצווה בשותפות, באופן שמספר אנשים יתאגדו יחד על מנת שכל אחד יתרום סכום מסוים, וכך יממנו ביחד את כתיבתו.

לדעת הרבה מגדולי האחרונים אין יוצאים ידי המצווה בשותפות, מפני שהמצווה מופנית לכל אחד ואחד מישראל בנפרד שיהיה לו ספר תורה משלו, ואפילו אם ירש ספר תורה מאביו – מצווה שיכתוב בעצמו ספר תורה (פ"ת יו"ד ער, א; ערוה"ש ער, יא)

אמנם יש שכתבו שאם השותפות היא מלאה, היינו שלכל אחד יש חלק מסוים בספר תורה, יוצאים ידי חובה (אג"מ יו"ד א, קסג).

ובשעת הדחק, כאשר אין לאדם יכולת לממן לבדו כתיבת ספר תורה, מוטב שישתתף בתרומה למימון כתיבת ספר תורה, ויתנה, שבעבור תרומתו יהיה שותף בבעלות על ספר התורה.

עוד שאלה יסודית ישנה במצווה זו, האם כדי לקיים את המצווה די לכתוב ספר תורה, אבל אין צורך שאח"כ ספר התורה ישאר ברשות הכותב כל ימיו ויכול ליתנו במתנה לבית כנסת; או שהמצווה שיהיה לו ספר תורה, ולכן, רק בזמן שהספר בבעלותו הוא מקיים את המצווה.

לדעת ה'בית-יהודה' (ח"א יו"ד כ"ג) כל זמן שספר התורה נשאר בבעלותו הוא מקיים את המצווה, אבל אם נתן את הספר במתנה לציבור, אינו מקיים את המצווה. לעומת זאת דעת ה'בני-יונה' שהעיקר הוא לכתוב את התורה, ולכן גם אם הקדיש אח"כ את ספר התורה לציבור, כבר קיים בזה את המצווה. ואף אם הספר אבד או נשרף ח"ו, מסתבר שכבר יצא בו ידי מצוות כתיבת ספר תורה (פתחי תשובה יו"ד ער, ג).

למעשה, כיום, לאחר שהדפוס התפשט בעולם, אין לומדים בספר התורה המקודש הכתוב על קלף, וממילא אין צורך שספר התורה ישאר בבית, ולכן מן הראוי לתורמו לבית הכנסת לתועלת הציבור שיקראו בו. ומכל מקום, כדי לצאת ידי מצוות כתיבת ספר תורה לכל הדעות, מוטב שהספר ישאר בבעלותו, ויתנה עם הגבאים שאף שהם יכולים להשתמש בספר לכל צרכי הציבור, הוא ימשיך להיות בעל הספר כל ימי חייו.

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ד – מחיר הספר וכמה אדם צריך להשקיע במצווה זו?

למדנו שמצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה בדיו על קלף, אלא שלא קל לקיים מצווה זו, מחירו של ספר תורה גבוה מאוד. ספר תורה בכתב ספרדי עולה קרוב למאה אלף שקלים (למעלה מעשרים אלף דולר), וספר תורה בכתב 'בית-יוסף' שהאשכנזים קוראים בו עולה כמאה ושלושים אלף שקלים (קרוב לשלושים אלף דולר). ההבדל במחירים נובע מכך שהכתב האשכנזי מהוקצע יותר וכתיבתו אורכת זמן רב. ברור אם כן שלרוב רובם של האנשים קשה מאוד לגייס סכום כזה. ואדם שירצה ללמוד לכתוב בעצמו את התורה, יצטרך ללמוד תחילה כתיבת סת"ם ולהתאמן בזה, ואח"כ לכתוב את כל התורה, וכל זה יארך לו זמן רב על חשבון פרנסתו והזמן המוקדש ללימוד תורה.

למעשה כתב הרא"ש (הל' ס"ת סי' א) בעניין מצווה זו, שמצוות עשה על איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב ספר תורה, משמע שמי שאין ידו משגת פטור מן המצווה.

אכן בפועל אנו רואים שהרבה צדיקים וחסידים אינם מקיימים מצווה זו, וכנראה מפני שאין בכוחם לגייס את הסכום הנדרש למצווה.

אלא שבכל זאת עדיין אנו צריכים להגדיר יותר, עד כמה אדם צריך להשקיע מכספו כדי לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה. כתב הרב פיינשטיין בספרו 'אגרות-משה' (יו"ד ח"א קסג), שלדעת רוב הפוסקים אין צריכים להוציא על המצווה הון רב, ואפילו עשירית מנכסיו אין חובה להוציא. ומי שרוצה להוציא למען כתיבת ספר תורה עשירית מנכסיו, עדיין רוח חכמים נוחה ממנו, אבל אם יוציא למען הכתיבה יותר מעשירית מנכסיו, אין רוח חכמים נוחה ממנו, שכן לא ישאר לו כסף למצוות אחרות כגון צדקה, תפילין וכיוצא בזה. שכן אמרו חכמים, שאין להוציא עבור המצוות יותר מחמישית מנכסיו, שמא יפשוט את הרגל ויצטרך לבריות.

ולפי זה רק אדם עשיר, שעלות כתיבת ספר התורה היא פחות מעשירית מרכושו הפנוי, מצווה עליו לכתוב ספר תורה, אבל מי שמחיר הספר קרוב לעשירית מרכושו הפנוי, פטור מן המצווה.[1]


[1]. מן הראוי לציין שמשני צדדים התעורר כיום ספק לגבי חיוב מצוות כתיבת ספר תורה. א) לדעת הדרישה והש"ך, דעת הרא"ש (המובאת בהלכה הבאה) שכיום אין מצווה לכתוב ספר תורה, שכן המצווה נועדה לאפשר לכל יהודי לעסוק בתורה, וכיוון שכיום ניתן להדפיס את הספרים, המצווה מתקיימת על ידי קניית ספרים מודפסים. אמנם חשוב לציין שרוב המפרשים (ב"י, ב"ח וט"ז) חלקו על דעתם וסוברים שגם לדעת הרא"ש יש מצווה כיום לכתוב ספרי תורה. ובוודאי שכך היא דעת הרמב"ם והסוברים כמותו. ב) כתב השאגת אריה ל"ו, שכיוון שאין אנו בקיאים כיום בחסרות ויתירות, כמבואר בקידושין ל, א, אין כיום מצווה לכתוב ספר תורה. ואמנם כל שאר הפוסקים חלקו עליו, וסוברים שכמו בכל דבר הולכים על פי הרוב, ואם כן גם כיום יש לילך על פי רוב ספרי התורה או כפי המסורת, ובזה מתקיימת המצווה (עיין בערוה"ש יו"ד ער, יג). מכל מקום הזכרתי שתי דעות אלו, כדי לצרפם לספק, שאדם שמסופק אם יש ביכולתו לממן כתיבת ספר תורה, יכול לצרף את הדעות הללו ולהקל. וישקיע את כספו במצוות אחרות, כגון: צדקה ותלמוד תורה.

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ה – מצוות קניית ספרים בזמן הזה

כדי להגדיר את מצוות כתיבת ספר התורה יש להקדים ולציין ששינוי משמעותי חל במשך הזמן במעמדו של הספר בישראל. מתחילה, רק את התורה שבכתב היה מותר לכתוב, היינו את עשרים וארבעה ספרי התנ"ך. והיו כותבים את התנ"ך בדיו על הקלף על פי כללי הלכה מדוקדקים. ואילו את התורה שבעל פה אסור היה לכתוב, כדי שתהיה חיה בלבבות ושמורה בזיכרון. אולם לאחר שהתמעטו הדורות, והעם החל להתפזר לגלויות השונות, ראו חכמי ישראל כי אין ברירה, וכדי לקיים את התורה יש הכרח להתיר את כתיבת התורה שבעל פה, וכך נכתבה המשנה ואחריה התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, המדרשים, הפירושים ופסקי ההלכות. וכיון שהתירו לכתוב את התורה שבעל פה, התירו לכתוב גם את התנ"ך שלא על הקלף, באופן שמחיר הכתיבה יהיה זול יותר, ויוכלו יותר אנשים לרוכשו. ועדיין היו הספרים יקרים מאוד, מפני שהיו כותבים אותם בכתב יד. לפני כמה מאות שנים נתחדש הדפוס בעולם והספרים נעשו זולים, וכתוצאה מכך, יותר אנשים יכולים כיום להרשות לעצמם לקנות ספרים.

השאלה המרכזית היא, מה המשמעות של הציווי לכתוב את התורה. האם הכוונה לכתוב את הספר המקודש על הקלף בדיו, או שהכוונה לכתוב את התורה כדי שאפשר יהיה לכל יהודי ללמוד בה. נחלקו בזה גדולי הראשונים:

לדעת הרמב"ם, עיקר המצווה שכל יהודי יכתוב לעצמו את הספר המקודש על קלף בדיו, וכך יתקשר באופן אישי אל מעמד הר סיני. ולכן גם כיום שהלימוד מתוך ספרים מודפסים, על פי דעת הרמב"ם, מצוות כתיבת ספר התורה על קלף נשארה במקומה.

אולם לדעת הרא"ש (הל' ס"ת א'), עיקר מגמת המצווה שכל יהודי יוכל ללמוד את התורה. ולכן כיום שמניחים את ספר התורה המקודש בבית הכנסת, ולומדים מתוך ספרים רגילים, מצוות עשה על כל יהודי לקנות חמישה חומשי תורה, משנה, תלמוד ומפרשיהם, כדי שיוכל להגות בהם הוא ובניו. כלומר לדעת הרא"ש, עיקר מגמת מצוות כתיבת ספר תורה – לסייע ללימוד, ואם כן, לאחר שהותר לכתוב את התורה על נייר, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה, המצווה כיום היא לקנות ספרי קודש לצורך הלימוד.

רוב המפרשים ביארו, שלמרות שעיקר המצווה כיום לקנות ספרי קודש ללימוד, מכל מקום מודה הרא"ש שמצווה על כל מי שיכול – לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף (ב"י, ב"ח, ט"ז). ויש מפרשים שביארו, שלדעת הרא"ש אין כיום מצווה על כל יהודי לכתוב לעצמו ספר תורה על קלף, משום שממילא לא ילמד בספר הזה, ובמקום זה מוטלת על כל אחד מישראל מצווה לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים. ורק הציבור צריך לדאוג לכך שיהיו לו ספרי תורה לקריאה בציבור (דרישה וש"ך).

למעשה נפסקה הלכה כשתי השיטות, שיש מצווה על כל יהודי שידו משגת לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף, ועם זאת מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים, כגון תנ"ך, משנה, תלמוד, 'שולחן-ערוך', ועוד ספרי הלכה, מוסר ואמונה. (לעניין מכירת ספר תורה עבור תלמוד תורה ונישואין, עיין פניני הלכה ליקוטים חלק ד' ב, ה).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ו – הקלף

את כל כתבי הקודש, ספרי תורה, תפילין ומזוזות, כותבים על עורות של בעלי חיים, ואם כתבם על נייר או על בד או שאר חומרים – פסולים. ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני (שבת עט, ב). וחומר זה הוא הנעלה ביותר, שכל הניירות עשויים ממיני הצומח, ואילו הקלף של ספר התורה נעשה ממין החי, שהוא במדרגה אחת למעלה מהצומח.

ודווקא על עורות של בעלי חיים טהורים, בהמות, חיות או עופות, אבל על עור של חיות טמאות שאסורות באכילה – אסור לכתוב את כתבי הקודש. שכן נאמר (שמות יג, ט): "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", ולמדו חז"ל, שרק על עורו של מין הכשר לאכילה כותבים כתבי קודש. ואפילו בהמה שלא נשחטה כהלכה ובשרה אינו כשר לאכילה, אם היא ממין טהור – מותר לכתוב על עורה כתבי קודש, שכן הולכים אחר המין ולא אחר כשרותה של אותה בהמה שממנה נטלו את העור. ועל עור של דגים, אפילו אם הם כשרים לאכילה, אין כותבים כתבי קודש, מפני שיש בהם זוהמא (שבת קח, א). לסיכום: מותר לכתוב תורה, תפילין ומזוזות על עור של בהמה או חיה או עוף טהורים, ומטעמי נוחות נוהגים כיום לכתוב על עורות של בהמות.

את העור צריכים לעבד. וכיצד מעבדים? נותנים את העור בסיד או בחומר אחר ששואב מן העור את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך העור יכול להתקיים מאות שנים. בלא העיבוד, העור ירקב תוך זמן קצר.

את העיבוד צריכים לבצע לשם כתיבת התורה, ואם העור לא עובד לשמה, הקלף פסול לכתיבת כתבי קודש. ואפילו אם העור עובד לשם כתיבת תפילין, הרי הוא פסול לכתיבת תורה, מפני שהתורה מקודשת מתפילין. ולכן נוהגים לעבד את כל העורות לשם קדושת תורה, ואז אם ירצו יוכלו לכתוב עליו גם תפילין ומזוזות (שו"ע או"ח לב, ח; מ"ב כו).

אחד הרמזים הטמונים בהלכה זו, שהעור מבטא את החיצוניות, וכן בעלי החיים מבטאים את החומריות הגסה נטולת הדעת. ייעודה של התורה לתקן ולרומם את עולם החומר החיצוני, ועל כן התורה נכתבת על עור של בעלי חיים, ובזה היא מגלה לנו שאין דבר בעולם שמנותק מהאידיאל הגדול של התורה. ואפילו הצדדים הנמוכים והחיצונים של העולם, כדוגמת עורות הבהמות, יתרוממו אל ייעודם על ידי התורה הקדושה.

עוד צריך לדעת, שהעור השלם של הבהמה לאחר עיבודו נקרא גוויל, ומותר לכתוב עליו ספרי תורה ומזוזות, ובתנאי שיכתבו על הצד החיצון שלו, היינו על הצד שעליו היה השער של הבהמה. ואם חולקים את העור השלם הנקרא גוויל לשני חלקים, הצד החיצוני נקרא קלף, והפנימי דוכסוסטוס. הקלף כשר לכתיבת כל כתבי הקודש: תורה, תפילין ומזוזות, ובתנאי שיכתבו על הצד הפנימי שלו. אולם הדוכסוסטוס כשר לכתיבת מזוזות בלבד, וכותבים על הצד שהיה מחובר לקלף בלבד. ואם שינה, כגון שכתב את התפילין על הגוויל, או תורה או תפילין על דוכסוסטוס, או שינה וכתב על הצד השני של הקלף או הגוויל או הדוכסוסטוס – פסול. והלכות אלו נאמרו למשה מסיני (רמב"ם הלכות סת"ם א, ח-ט).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ז – קלף משוח

שאלה גדולה התעוררה בתקופת האחרונים, מה דינם של הקלפים המשוחים. סופרים רבים נהגו למשוח את הקלף במין משיחה לבנה, שהיתה מייפה את הקלף ומקילה על משיכת הקולמוס, וכך הכתב היה יוצא יפה יותר, והכתיבה קלה ומהירה.

אלא שהתעוררה שאלה, שמא המשיחה הזו מהווה חציצה בין הדיו לקלף.

בשו"ת 'פנים-מאירות' (ח"ג לב) כתב שמצווה לכתוב על קלף משוח, משום שעל ידי כך הכתיבה מהודרת יותר, וכל דבר שבא לייפות את הכתיבה אינו חוצץ. אך לעומתו כתב בספר 'בני-יונה', שהמשיחה הזו מהווה חציצה, ועל כן, אם כשיקלפו את המשיחה הדיו יפול – הספר פסול, אבל אם הדיו עובר דרך המשיחה הלבנה ונספג בקלף, כך שגם אם יקלפו את המשיחה ישארו האותיות על הקלף – הספר כשר (פתחי תשובה יו"ד רעא, ג).

בנוסף לכך ישנה עוד בעייה, שאם משחו שכבה עבה, היא נוטה להתפורר במשך הזמן, ועם התפוררותה גם האותיות מתבקעות ונופלות. ולכן כתב ב'שערי-תשובה' (או"ח לב, ו) שיש להעביר מטלית ולקנח היטב את הקלף, שאז מה שאינו מודבק היטב בקלף יסור, ומה שנשאר מהמשיחה הלבנה דבוק על הקלף, נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ. גם המקילים מסכימים כי לכתחילה יש להיזהר שלא למשוח את הקלף בשכבה עבה.

למעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, מן הראוי לכתחילה להחמיר שלא להשתמש בקלפים משוחים (קסת הסופר ב, יב). אמנם במקום שיש ספר תורה משוח – אין להימנע מלקרוא בו ולברך עליו (יחו"ד ח"ו נה, אבל בתפילין נכון להחמיר).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ח – הדיו והכתיבה

הלכה למשה מסיני לכתוב את התורה, התפילין והמזוזות בדיו. והיו עושים את הדיו מעשן שמנים, ומערבים אותו בשרף אילן, ויש שהיו מערבים גם מי עפצים וגומא. ולדעת ר"ת יש להקפיד לעשות את הדיו מחומרים מסוימים (עיין בשו"ע או"ח לב, ג, ובבאור הלכה שם שיש דעות מהם החומרים המעכבים).

אולם דעת הרמב"ם, שאמנם מלכתחילה יש להשתמש בחומרים הנזכרים, אבל מן הדין כל חומר כתיבה שחור – כשר, שזוהי כוונת ההלכה, ללמדנו שהכתיבה צריכה להיות בצבע שחור ולא ירוק או אדום או אפור (הל' סת"ם א, ד-ה).

לעיתים קורה בספרי תורה ישנים, שהצבע השחור שלהם דוהה ונוטה מעט לגוון אפור-אדמדם. לדעת ה'פרי-מגדים' כיוון שהצבע אינו שחור הוא פסול, אך לעומתו ה'חתם-סופר' פסק, שמאחר שהספר נכתב בדיו כשר, וכך היא דרכו של הדיו, שבמשך הזמן הוא מקבל גוון אדמדם – הספר כשר (מ"ב לב, קכח).

הלכה למשה מסיני שצריך לשרטט את השורות על גבי הקלף לפני הכתיבה, וכך יצא הכתב ישר ונאה. נוהגים לשרטט בחרט חריץ דק, ואין משרטטין בעופרת או בצבע. ואם כתב בלא שרטוט, אפילו אם כתב ישר – הספר פסול (רמב"ם הל' סת"ם א, יב; שו"ע יו"ד רעא, ה).

צריך לכתוב ביד ימין, שכך היא דרך כתיבה, וכן למדו לגבי תפילין 'וקשרתם' 'וכתבתם', שקשירת התפילין וכתיבתן תיעשה באותה יד, וכיוון שמניחים תפילין על יד שמאל, ממילא קושרים אותן ביד ימין, וממילא גם כתיבתם כקשירתם ביד ימין. והושווה דין ספר תורה ומזוזה לתפילין. ואם כתב ביד שמאל, ספר התורה פסול. איטר יד, יכתוב ביד שמאל, שזו היד שבה הוא רגיל לכתוב, והיא היד שבה הוא קושר את התפילין (שו"ע יו"ד רעא, ז; או"ח לב, ה).

לפני תחילת הכתיבה צריך הסופר לומר: "ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה", ואמירה זו מספיקה לכל הספר (שו"ע יו"ד רעד, א). וטוב שיוסיף ויאמר: "וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם". ואע"פ שאמר כך בתחילת הכתיבה, בכל פעם שיבוא לכתוב שם השם, צריך לומר בפירוש, שהוא כותב את השם לשם קדושת השם. ואם לא אמר את הכוונה לפני כתיבת כל שם, הספר פסול. וכתב הט"ז (יו"ד רעו, א), שמכל מקום אם חשב בעת כתיבת השם שהוא כותבו לשם קדושה, ובתחילת כתיבת הספר אמר במפורש שכל האזכרות שבו יכתוב לשם קדושת השם, בדיעבד, למרות שלא הוציא מפיו בעת כתיבת השם את הכוונה, הכתיבה כשרה.

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

ט – מסורת כתיבת ספר התורה

אחד הפלאים שבתולדות ישראל הוא המסורת המדוייקת של ספר התורה, שלמרות כל השינויים במנהגים ובאורחות החיים בין כל קהילות ישראל, ספרדים, אשכנזים ותימנים, מסורת כתיבת ספר התורה נשארה אחידה. זאת למרות שספרי התורה הועתקו במשך אלפי שנים ספר מספר, במקומות שונים בעולם, תוך כדי נדודים מגלות לגלות, אע"פ כן כל הספרים שווים בסדר המילים והאותיות, ואף במסורת הטעמים והנקודות לא נפלו שינויים. אין זאת אלא מפני החשיבות העצומה שמייחסת ההלכה לדיוק בכתיבת התורה, שכל ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או נוספה בו אות אחת – כולו פסול. ואפילו אם שינוי האות אינו משנה את נוסח הקריאה, כגון שבתורה כתובה מילה בכתיב חסר והסופר כתבה בכתיב מלא – ספר התורה פסול (מנחות כט, ב).

וכן מסופר במסכת עירובין (יג, א) שאמר רבי ישמעאל לרבי מאיר שהיה סופר: "בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו". ומבאר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל סו), שהשורש הרוחני של העולם הוא התורה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א) שהקב"ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם, נמצא שאם ישנה אות אחת יפגע בשורש הרוחני של העולם, ומתוך כך יגרום לחורבן.

וצריך הסופר שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה (שו"ע יו"ד רעד, ב). על ידי שיטת כתיבה כזו, נמנעות טעויות רבות.

וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר שיש בו טעות יותר משלושים יום, אלא יתקן או יגנוז, שנאמר (איוב יא, יד): "וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה" (כתובות יט, ב; שו"ע יו"ד רעט, א).

ואם נמצאו בספר תורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו"ע יו"ד רעט, ג; ועיין עוד בהלכה טו הרחבה בדין זה).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

י – המסורות השונות

כפי שלמדנו, ספר שיש בו טעות באות אחת, כולו פסול. ולמרות הדיוק המופלא שבהעתקת התורה, דיוק שאין דומה לו בשום עם ולשון, בעקבות הגלויות נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות.

בחומש בראשית (ט, כט) בספרי התורה הספרדיים והאשכנזיים כתוב: "וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ", ואילו בספרי התורה התימניים כתוב: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ".

וכן בדברים (כג, ב), בספרים הספרדיים ורוב ספרי תורה האשכנזיים, כתוב: פצוע 'דכה' ב'ה'. ולמסורת תימן, וכן בכמה ספרי תורה ישנים מאשכנז, כתוב: 'דכא' ב'א'.

וכן בספר ויקרא פרשת צו, לפי המסורת הרווחת ברוב ישראל בפרק ז' פסוק כ"ח מתחילה פרשה פתוחה, ולמסורת תימנים ועוד מסורות הפרשה מתחילה לפני כן בפרק ז' פסוק כ"ב (עי' ש"ך יו"ד רעה, ו).

הכלל היסודי הוא שבשאלה זו בעלי המסורה הם הקובעים. בעלי המסורה אלו הסופרים הדייקנים שהיו סופרים את האותיות שבתורה ומדקדקים בלשונה. ולכן אף אם ישנו מדרש שעל פיו משמע שהגירסה שונה מהגירסה שלפנינו, הלכה כבעלי המסורה. אולם עדיין נותרה שאלה, כיצד צריכים הסופרים לנהוג באותם השינויים שבעלי המסורה נחלקו בהם.

הרמב"ם כתב שהספר עליו הוא סומך, הוא הספר הידוע במצרים, שהיה לפני כן בירושלים וממנו הגיהו את הספרים, ועליו היו הכל סומכים, לפי שהגיהו בעל המסורה המפורסם בן אשר, ודקדק בו שנים, והגיהו פעמים רבות (הלכות ס"ת ח, ה). כלומר לדעת הרמב"ם ישנה גירסה אחת שהיא הנכונה ועל פיה צריכים לכתוב את כל הספרים, וכל המשנה ממנה, ספרו פסול.

לפי מסורת הקהילה החלבית, הספר המפורסם שעליו דיבר הרמב"ם, הוא 'כתר-ארם-צובא'. למרבה הצער כיום אין בידינו אלא חלקים מ'כתר-ארם-צובא', אולם ישנם ספרים רבים שהועתקו ממנו, ועל פי השוואת הספרים השונים, נמצא כי ספרי התימנים הם הקרובים ביותר לנוסח המקורי שעליו דיבר הרמב"ם.

אולם צריך לדעת שכמה מגדולי הראשונים חלקו על הרמב"ם, וכבר בזמנו סברו שאין להעדיף את מסורת בן אשר על פני המסורות האחרות, וכל מסורת מוסמכת שכתבו על פיה במשך שנים רבות ספרים רבים, יש לה מקום, והכותב על פיה ספרו כשר (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רלב, המאירי קידושין ל, א, שו"ת מהר"י מינץ פיורדא תקכו).

למעשה, לגבי הקריאה בתורה, מוסכם על הכל, שכל ספר שנכתב על פי אחת מן המסורות המוסמכות, מותר לקרוא בו בתורה בברכה.[2]


[2]. לדעת הרשב"א והמאירי ומהר"י מינץ, פשוט שאפשר לברך על כל ספר, שכן כל מסורת מוסמכת כשרה בעיניהם. וגם לדעת הרמב"ם שרק מסורת אחת של בן אשר היא הנכונה, כתב בנו רבי אברהם (בשו"ת שלו סימן צ"א), שניתן לעלות לתורה ולברך על כל מסורת, שכן אין בידינו ספר שכתב עזרא הסופר שנוכל לפסול על פיו את הספרים האחרים. ועוד יש לצרף, שיתכן והקל בזה, משום שהרמב"ם עצמו כתב תשובה לחכמי נרבונא שמותר לקרוא ולברך על ספר תורה פסול. (ואף שיש דעה חשובה שסוברת כי תשובה זו נכתבה על ידי חכמי נרבונא עצמם ולא ע"י הרמב"ם, מ"מ סוף כל סוף יש דעה כזו בראשונים וניתן לסמוך עליה).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

יא – כללי כתיבת ספר תורה

הסופר צריך לדקדק בכתיבתו שתהיה ברורה ונאה, שצריך לעשות את המצוות באופן נאה ומהודר, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", ודרשו חז"ל: "התנאה לפניו במצוות" (שבת קלג, ב). וכן הדין לגבי כתיבת תפילין ומזוזות. ובכלל צריך לדעת, שדיני כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות שווים (ועיין להלן ט, יד).

לכל הפחות צריך הסופר להיזהר לכתוב כל אות כצורתה, כך שלא תהיה כל אפשרות לטעות בקריאתה. ואם התעורר ספק לגבי אות אחת, כגון שצריך לכתוב 'ו' וכתב אות שנראית מעט כ'ו' ומעט כ'י', ישאלו תינוק שאינו חכם במיוחד ואינו טיפש, שרק עתה למד לקרוא אותיות ועדיין אינו רגיל בקריאת מילים שלימות ומשפטים, וישאלוהו איזו אות הוא רואה. אם יאמר שהיא 'ו' – הספר כשר, ואם יאמר שהיא 'י' – הספר פסול. וסומכים עליו, מפני שהקטן מתבונן באותיות בתמימות ללא הבנת ההקשר, ולכן הוא יכול לקבוע איזו אות היא.

וכן צריך להניח רווח בין מילה למילה בשיעור של אות קטנה, ואם הצמיד שתי מילים זו לזו, עד שיש ספק שמא שתי המילים נראות כמילה אחת, מבקשים מתינוק לקרוא. אם יקראנה כמילה אחת – פסול, ואם כשתי מילים – כשר. וכן להיפך, אם השאיר הסופר רווח באמצע מילה, יבקשו מתינוק לקרוא, ואם יקראנה כשתי מילים – הספר פסול.

עוד צריך הסופר להיזהר שלא תדבק אות לחברתה, שהלכה היא, שכל אות צריכה להיות מוקפת בלובן של הקלף, ואם נדבקה אות אחת לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שאינה מוקפת בלובן של הקלף במקום הדיבוק או במקום שהגיעה לקצה הקלף – הספר פסול.

רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מסמלות לגבינו את כל מה שאנו מכירים ומבינים, את כל מה שאפשר לבטא ולהסביר, ולכן אנו מסוגלים לכתוב ולהביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש גם רעיונות עמוקים עליונים שאי אפשר לבטאם, הם כל כך עמוקים עד ששום מילה ושום אות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת, אנו יודעים שהם קיימים, והם משפיעים על חיינו. הקלף הלבן המקיף כל אות, הוא המבטא את אותם הרעיונות הגבוהים שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן, מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה, מתוך מה שמעל ההכרה, מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזהו יסודה של התורה, מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים היום יומיים שלנו (ע' לקוטי תורה לאדמוה"ז שה"ש מו, ג; דרך מצוותיך לצמח צדק, מצוות תפילין ב).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

יב – הרווחים שבספר התורה

תחילת פרשת סתומה

במסורת כתיבת התורה ישנה חלוקה לפרשיות. הרווח שצריך להיות בין שתי פרשיות הוא כשיעור כתיבת תשע אותיות. יש פרשיות פתוחות ויש סתומות. לפני תחילת פרשה פתוחה הרווח מגיע עד לסוף השורה, והפרשה הפתוחה מתחילה בתחילת השורה הבאה. ובפרשיות סתומות, הרווח נמצא באמצע השורה. כלומר, בתחילת השורה מסיימים את הפרשה הקודמת, ומפסיקים כשיעור כתיבת תשע אותיות, וממשיכים וכותבים את תחילת הפרשה הסתומה.

תחילת פרשה פתוחה

ולפי מה שלמדנו, שהקלף הלבן רומז לעולם הנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, ממילא מובן, שלפני כל פרשה ופרשה יש השראה עליונה מן העולם הנסתר, ומתוך אותה השראה מתגלה אלינו הפרשה הבאה. את ההשראה הזו מבטא הרווח שבין הפרשיות.

ישנו עוד סוג של כתיבה שיש בו רווחים גדולים בין המילים, והוא בכתיבת השירות. וישנם שני סוגים של שירות. בשירת הים הכתיבה היא 'אריח על גבי לבינה', היינו בכל שורה סדר הכתיבה והרווחים שונה, כך שמתחת לכל כתיבה ישנו רווח, ומתחת לכל רווח ישנה כתיבה. והסוג השני הוא כמו בשירת האזינו, 'אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה', ששם כותבים בשני צידי השורה ומשאירים רווח באמצע.

שירת הים שירת האזינו

ושוב על פי מה שלמדנו, הרווח מסמל את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה. וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, ישנו צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, רווחים שיתנו להשראה המקיפה העליונה לבוא לידי ביטוי.

ואם שינה ולא הפסיק בין פרשה לפרשה, או שעשה הפסקה של פתוחה לפני סתומה או להיפך, או שכתב את השירה כשאר כתיבות, או שכתב את שאר התורה כפי שכותבים שירה, הספר פסול (שו"ע יו"ד רע"ה א-ה). והלכות אלו מקורן קדום בהלכה למשה מסיני.

עוד קבעו חכמים כללים בכתיבת התורה שנועדו לעיצוב הכתיבה ביחס לכתיבה עצמה וביחס לקלף.

רוחב כל עמודה צריך להיות כשיעור כתיבת שלושים אותיות, והמרחק בין שורה לשורה כשיעור שורה אחת. בין תחילת הקלף ועד תחילת הכתיבה יהיה מרחק כשיעור ג' אצבעות (ששה ס"מ), ומסוף הכתיבה ועד תחתית הקלף ד' אצבעות (שמונה ס"מ). בין עמודה לעמודה יהיה רווח של שתי אצבעות (ארבעה ס"מ), ובין חומש לחומש יהיה רווח של ארבע שורות ריקות. וכל אלו הדברים מצווה, אך אם שינה – כשר (שו"ע יו"ד רע"ב -רע"ג).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

יג – אותיות, תגים, ניקוד וטעמים

מסורת התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. המרכיב הראשוני והיסודי ביותר הן כמובן אותיות התורה, ואם שינה בכתיבת אות אחת מאותיות התורה, הספר כולו פסול.

המרכיב השני הוא התגים, כמבואר במסכת מנחות (כט, ב), ששבע אותיות צריכות תיוג, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ. והכוונה שמעל גג אותיות שעטנ"ז ג"ץ מציירים שלושה תגים דקים מאוד, אחד נוטה לימין ואחד לשמאל והשלישי באמצע, וצורת כל אחד מהם כצורת אות 'ז' קטנה ודקה מאוד, כזה: שעטנז גץ. אם שכח ולא כתב את התגים באותיות אלו, לדעת כמה פוסקים הספר פסול (ב"ח טור ור"ת), ולדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח לו, ג) בדיעבד הספר כשר. וראוי לחוש לדעת המחמירים (מ"ב או"ח לו, טו).

ישנן עוד אותיות שנוהגים הסופרים לתייג, בתג אחד בלבד, והן בד"ק חי"ה, כזה: בדק חיה, ואם לא תייג בהן, הכל מסכימים שהספר כשר.

שני המרכיבים הנוספים, שהם: הניקוד והטעמים, אינם נכתבים בתורה אלא נמסרו במסורת מדור לדור, והם בכלל התורה שבעל פה.

ואף על פי שהניקוד לא כתוב בתורה, יש לו חשיבות מרובה, שכן פעמים רבות הניקוד עשוי לשנות את משמעות המילה. ואם הקורא בתורה שינה מן הניקוד הנכון עד שמשמעות המילה השתנתה, לא יצא ידי חובת קריאת התורה, ועליו לחזור ולקרוא שוב כראוי.

המרכיב הרביעי הוא הטעמים, הם סימני ההטעמה והניגון של הקריאה בתורה. על פי סימנים אלו יודעים מתי מסתיים הפסוק, ומתי מסתיים עניין. לגבי קריאה בתורה, יש להשתדל מאוד שהקורא בתורה ידע לקרוא היטב בטעמים, ובדיעבד כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, אין הטעמים מעכבים, ויש להשתדל שלכל הפחות הקורא יטעים את קריאתו באופן שיהיה ניכר מתי סוף פסוק, ומתי סוף עניין שבתוך הפסוק שמסומן על ידי הטעם 'אתנחתא' (עיין להלן ד, יג-יד, בדיני קריאה בתורה).

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

יד – הטעמים והאיסור לסמנם בספר התורה

אף שאין כותבים ניקוד וטעמים בתורה, על פי חכמת הקבלה הם רומזים לעניינים גבוהים ועמוקים מאוד. ודווקא מפני ששורשם בעולמות נעלמים ונסתרים – אין כותבים אותם בתורה.

להלכה, אם כתב בספר התורה ניקוד או טעמים – הספר פסול, שאין לנו לכתוב את הספר אלא כפי שניתן למשה מסיני, ולכן האותיות והתגים צריכים להיכתב, ואילו הניקוד והטעמים מכלל המסורת העוברת על פה איש מפי איש ואין לכותבם (שו"ע יו"ד רעד, ז). וכיוון שכך, צריך הקורא בתורה ללמוד על פה את הניקוד הנכון ואת הטעמים.

פעמים שכדי להקל על הקוראים, עשו הסופרים מיני סימנים לסוף הפסוק, והתעוררה שאלה לגבי כשרות הספרים הללו. למשל, היו סופרים שהיו משאירים רווח נוסף בין פסוק לפסוק, שעל פי המסורת הרווח הראוי בין מילה למילה הוא כשיעור אות קטנה, והם הותירו רווח גדול יותר, כדי שידעו הקוראים היכן לנגן את הטעם של סוף פסוק. והועלתה שאלה זו לפני הריב"ש (רפ"ו), ופסק שכיוון שלא עשה בספר סימן בדיו, אין לפסול את הספר בדיעבד.

ויש מקומות שהיו נוהגים לחרוץ סימנים בקלף, ומסמנים בהם כמה טעמים, ונחלקו הפוסקים בשאלה אם חריץ נחשב כסימון בדיו שפוסל, או שהוא כרווח מיותר שאינו פוסל. למעשה, לכתחילה אין לקרוא בספרים אלו, ובדיעבד כשאין ברירה, אפשר לקרוא בהם. ורבים מהתימנים נוהגים לקרוא בהם לכתחילה.[3]


[3]. מנהג זה מקובל בקרב חלק מגולי תימן, ובין המקילים לכתחילה שו"ת רביד הזהב כט, וכ"כ הרב קאפח בפירושו לרמב"ם הל' ס"ת יא, יא. ואף באג"מ יו"ד ח"ג קיז, הסכים שיכולים התימנים לסמוך על מנהגם. בין האוסרים שו"ת כתב סופר יו"ד קמ"ב, מהר"ם שיק יו"ד רע"ח, יחו"ד ח"ו נד.

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | כתיבת תגובה

טו – דין ספר תורה שנמצאה בו טעות

למדנו (בהלכה ט) שאם נמצאו בספר התורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו"ע יו"ד רעט, ג).

שתי מחלוקות עקרוניות נחלקו בזה האחרונים, ובהן תלויה כשרותם של ספרי התורה שקוראים בהם בציבור.

א) האם החובה לבדוק את כל ספר התורה חלה דווקא כאשר נמצאו שלוש הטעויות בפעם אחת, אבל אם בכל עת שנמצאה טעות אחת מיד תקנו את הספר, כיוון שלא היו בו בעת ובעונה אחת שלוש טעויות, לא הורעה חזקתו, ואין חובה לבדוק את כולו. או שמא כיוון שכבר התברר שהיו בו שלוש טעויות, ממילא יש חובה לבדוק את כולו. ב'פתחי-תשובה' (יו"ד רעט, ז) כתב בשם ספר 'בני-יונה' שאכן אם בכל פעם שנמצאה טעות תקנו אותה, אין חובה לבדוק את כל הספר. וכך כתב בעל 'קסת-הסופר' (יט, ב). ורק אם נמצאו בסך הכל פ"ה טעויות חובה לבדוק את כל הספר. אבל ה'אליה-רבה' (או"ח קמג, י) מחמיר שכל שנמצאו בספר התורה שלוש טעויות – חובה לבדוק את כולו. וכך כתבו בשו"ת 'דבר-שמואל' (קיז) ו'ערוך-השולחן' (יו"ד רעט, טו).

ב) עוד נחלקו בזה, לדעת 'קסת-הסופר' (יט, ב), אם ידוע שהספר הוגה על ידי מגיה מומחה, אף שנמצאו בו שלוש טעויות בבת אחת, אין חובה להגיה את כולו, אלא יתקנו את הטעויות והספר כשר לקריאה. אבל לדעת 'דבר-שמואל', כיוון שנמצאו בו שלוש טעויות, אין לסמוך יותר על ההגהה הקודמת, ויש להגיה שוב את כולו.

וכיוון שלדעת הרמב"ם בתשובה מותר בדיעבד לקרוא בספר תורה פסול ולברך עליו, ניתן לצרף את שתי הסברות, ואם הספר הוגה בתחילה כדין, ואח"כ בכל פעם שנמצאה בו טעות מיד תיקנוה, כך שלא היו בו שלוש טעויות בבת אחת, אין צורך להגיה את כולו (וכ"כ בשו"ת יחו"ד ח"ה נח). וכך צריך לנהוג כדי שלא להיכנס בספק לגבי כשרות ספר התורה.

עוד צריך לדעת שאם באמצע הקריאה נמצאה טעות בספר, והוציאו ספר אחר במקומו, לאחר הקריאה צריכים להזדרז מיד לתקן את הספר, שאם ישכחו היכן היתה הטעות, יצטרכו להגיה את כל הספר עד שימצאו את הטעות ויתקנוה. וכל זמן שלא מצאו את הטעות, הספר פסול.

פעמים שספר שהיתה בו טעות התערב בין ספרים אחרים, ולא ידעו איזה ספר הוא זה שיש בו טעות. ופסק ה'חתם-סופר' (יו"ד רעז, עפ"י 'בית-לחם-יהודה'), שצריך לחפש היטב בכל הספרים כדי למצוא את הטעות, ואם לא מצאוה, בדיעבד יכולים לקרוא בכל הספרים, מפני שיש כאן ספק ספיקא. א' – ספק שמא הספר שקוראים בו עתה אין בו שום טעות. ב' – גם אם יש בו טעות, אולי הטעות בחומש אחר, ולדעת הר"ן מותר לקרוא בחומש שאין בו טעות. וגם אם אין הלכה כמותו, אולי הלכה כרמב"ם שכתב בתשובה לחכמי נרבונא, שבדיעבד אפשר לקרוא בברכה בספר פסול. וכל זה יעשו רק לאחר שיגיהו היטב את כל ספרי התורה.

פורסם בקטגוריה ג - הלכות ספר תורה | 2 תגובות