כדי לקיים את התורה בישראל, קידש ה' את כל בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים בני אהרן, וייעד אותם ללמד תורה לכל ישראל, שנאמר (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וכן ישמשו בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר (דברים יז, ח-ט): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ד-ז): "וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ…"
בנוסף לכך, היתה תורנות בין משפחות הכהנים והלויים לעבודת בית המקדש, כשבועיים בשנה בנוסף לשלושת הרגלים. עבודת המקדש והקרבנות היתה מוטלת על הכהנים, והלויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על שערי המקדש. ב) ליווי הקרבת קרבנות הציבור בשירה וזמרה (עי' פנה"ל כשרות ז, ז). תפקיד נוסף חשוב היה ללויים, להיות שוטרים (כמבואר להלן יב, ב). בנוסף לכך, היה לכהנים וללויים תפקיד נכבד בעידוד ובסיוע ללוחמי ישראל בעת מלחמתם (להלן יב, ב).
כדי שהכהנים והלויים יהיו פרושׂים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, ולהורות הלכה לשואלים, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם". וכן עשו בני ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): "וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן…", כלומר הכהנים והלויים קבלו מקומות לגור בכל רחבי הארץ, אבל לא היו להם אדמות לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו מבני ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (פנה"ל כשרות ז, ג).
על ידי התרומות קבלו הכהנים כשלושה אחוזים מהיבול החקלאי, ועל ידי המעשר הראשון קבלו הלויים כתשעה אחוזים מהיבול החקלאי. גם מהבהמות נצטוו ישראל לתת מתנות לכהנים, כל בכור זכר, וכן את הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, ואת ראשית גז הצאן. כך יצא שממאכלי הצומח הפרישו שנים עשר אחוז לכהנים וללויים, ומהבשר הפרישו כחמישה עשר אחוז לכהנים.[1]
כיוון שמגמת התרומות והמעשרות, לסייע לכהנים וללויים בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכהנים ולויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (פנה"ל כשרות ז, ג).