ארכיון הקטגוריה: ליקוטים א

א – תקנת הקריאה בתורה

לפני שנתחיל לעסוק בכמה הלכות מהלכות קריאת התורה, חשוב להקדים ולבאר, שישנה מצווה ללמוד תורה, ומצווה זו חשובה כל כך עד שאמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ואין לה זמן מיוחד, אלא כל אדם צריך לקבוע לעצמו עיתים ללימוד התורה. בנוסף למצווה זו, ישנה תקנה ציבורית עוד מתקופת משה רבינו, לקרוא בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, באופן שלא יעברו יותר משלושה ימים שבהם לא יקראו בתורה.

ואמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל באופן ציבורי בתורה. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי, ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.

חשוב לדעת שמגמת תקנת הקריאה בתורה אינה לשם קיום מצוות תלמוד תורה בלבד, מפני שלצורך מצוות תלמוד תורה אין צורך בספר תורה כשר, שכן אפשר להיעזר בחומשים או ללמוד בעל פה. אלא עיקר התקנה שהציבור ישמע את התורה מתוך ספר תורה המקודש, הכתוב בדיו על הקלף, כפי שנצטווה משה רבנו בסיני לכותבו.

לכן גם מקפידים להגביה את ספר התורה ולהראות את אותיותיו לכל הקהל, ואף אמרו חכמים (מגילה לב א) שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה. לכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל. כיום נוהגים לכבד בהגבהה גם אנשים פשוטים, אבל המנהג היותר נכון הוא, לכבד בהגבהה את נכבדי הקהל. ומכל מקום, צריך להיזהר שלא לכבד בהגבהה מי שיש חשש שהספר יפול מידיו.

כפי שנלמד בהמשך (הלכה טו), לדעת מקצת מהראשונים, בדיעבד, ציבור שאין לו ספר תורה כשר, יכול לקרוא בתורה מספר תורה פסול ואף לברך על הקריאה בו. למשל, אם חסרה בספר אות אחת, או שהיא כתובה שלא כהלכתה, הרי הספר פסול, ואף על פי כן לדעתם אפשר לקיים בו בשעת הדחק את מצוות הקריאה בתורה, הואיל והוא כתוב בדיו על הקלף, כנתינתו מסיני. ולדעת רוב הראשונים, גם בשעת הדחק אין לקיים את מצוות הקריאה בתורה בספר תורה פסול, וכמובן שאין לברך על הקריאה בו. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח קמג, א): "אפילו בכפרים שאין נמצא להם ספר תורה כשר, אין מברכין על ספר תורה פסול" (ויבואר יותר בהלכה טו).

לסיכום: יסוד תקנת הקריאה בתורה הוא, שהציבור ייפגש אחת לכמה ימים עם ספר התורה המקורי והמקודש, כפי שניתן למשה מסיני.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ב – מספר העולים

בכל שבוע קוראים לפחות ארבע פעמים בתורה: ביום שני, ביום חמישי, בשבת בשחרית ובשבת במנחה. בנוסף לכך, תקנו חכמים שבימים מיוחדים, כמו חגים וראשי חודשים, יקראו בתורה מעניינו של יום.

מספר העולים שמעלים לתורה משתנה לפי קדושת היום, ככל שהיום מקודש יותר, כך מעלים בו יותר עולים לתורה (משנה מגילה כא, א).

המספר המועט ביותר של העולים הוא שלושה, כנגד כהן, לוי וישראל (מגילה כא, ב). ולכן בקריאות התורה של ימי החול, דהיינו בימי שני וחמישי, וכן בתעניות ציבור, בחנוכה ובפורים, מעלים לתורה שלושה עולים.

בראשי חודשים ובחול המועד, נתווספה קדושה הבאה לידי ביטוי בתפילת מוסף שנתווספה בימים אלו, ומוסיפים בהם עוד עולה ומעלים לתורה ארבעה עולים.

בחגים, דהיינו ביום טוב של חגי פסח, שבועות, סוכות וראש השנה, שבהם נתווספה קדושה, המתבטאת באיסור עשיית מלאכה, מוסיפים עוד עולה, כך שקוראים בהם חמישה עולים.

יום הכיפורים – מעלתו יתירה על החגים, שבחגים מותר לבשל ולאפות לצורך האכילה, ואילו ביום הכיפורים אסור, ולכן הוסיפו ביום הכיפורים עוד עלייה, ומעלים שישה עולים.

וביום השבת מעלים שבעה עולים. ואמנם מהרבה בחינות יום הכיפורים מקודש משבת, מכל מקום, העונש שהתורה קבעה למחלל שבת, שהוא סקילה, חמור מהעונש של מחלל יום הכיפורים שהוא כרת בידי שמיים. ולכן תקנו חכמים שביום השבת יקראו שבעה עולים וביום הכיפורים שישה (מגילה כג, א).

במנחה של שבת מעלים שלושה עולים, משום שזו אינה הקריאה העיקרית של השבת, אלא תקנה מאוחרת של עזרא הסופר. והטעם לתקנה זו הוא "משום יושבי קרנות" (ב"ק פב, א). ופרש רש"י: שיושבי החנויות היו עוסקים בימות החול במסחר ונעדרים מבית הכנסת, וכדי להשלים להם את הקריאה של ימות החול, תיקן למענם עזרא הסופר את הקריאה במנחה של שבת. ויש מפרשים (שבולי הלקט), שהואיל וזמן המנחה הוא הזמן שמועד לשכרות, תיקן עזרא הסופר קריאה בתורה, כדי שיושבי הקרנות יימנעו משכרות לכבוד הקריאה בתורה (ועיין עוד בפניני הלכה שבת ד, ז).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ג – מספר הפסוקים

אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היא, שכל עולה לתורה יקרא לפחות שלושה פסוקים. וביום שיש בו רק שלושה עולים, אזי ביחד יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב"ק פב, א). כלומר אחד מהעולים צריך לקרוא ארבעה פסוקים, וכך יצא שיקראו לפחות עשרה פסוקים (מגילה כא, ב).

בתקנה זו יש ביטוי לכך שצריך להתבונן בתורה במבט כללי, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים יט, ח), דווקא כשהיא מופיעה בשלמות היא משיבת נפש, אולם כשמאבדים את המבט הכללי, ורואים כל פרט לחוד, שוב איננה משיבת נפש. המספר שלוש מבטא בכל מקום את הרעיון השלם, המורכב משני הצדדים והמרכז, או תזה, אנטי-תזה וסינתזה. ולכן תיקן עזרא הסופר שכל עולה יקרא לא פחות משלושה פסוקים, כדי שיהיה לו איזה שהוא מבט רחב יותר. להלכה, אם טעה אחד מהקוראים וקרא פחות משלושה פסוקים, צריך לשוב ולקרוא שלושה פסוקים עם הברכה שלפני הקריאה ושלאחריה (שו"ע או"ח קלז, ד).

וכל העולים יחד צריכים לקרוא לא פחות מעשרה פסוקים. אם המספר שלוש מבטא רעיון שלם, הרי שהמספר עשר מבטא הופעה שלימה של דבר בעולם, שיש בו גם צד רעיוני וגם צד מעשי. לכן, העולם כולו נברא בעשרה מאמרות, וכן במעמד הר סיני מניין הדיברות – עשרה. וגם המניין הנצרך לכל דבר שבקדושה כולל עשרה אנשים. ולכן תיקן עזרא הסופר שכל שלושת העולים ביחד יקראו לפחות עשרה פסוקים, שיש בהם ביטוי רחב יותר לדבריה של התורה. ולא משנה מי יקרא את ארבעת הפסוקים, העולה הראשון, השני או השלישי (מגילה כא, ב).

ורק פעם אחת בשנה אנו קוראים תשעה פסוקים בלבד, והיא בפורים, כשקוראים את פרשת "ויבא עמלק", שיש בה רק תשעה פסוקים. והטעם שאין מוסיפים עוד פסוקים כדי להשלים למניין עשרה פסוקים, כדי לרמוז לנו שכל זמן שיש עמלק בעולם, עדיין אין שמו של הקב"ה יכול להתגלות בשלמות, ואף קריאת התורה שלנו מצטמצמת לתשעה פסוקים.

אמרו חכמים (מגילה כא, ב) שגם הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" עולה למניין שלושת או עשרת הפסוקים. וצריך היה לומר זאת, כי לולא כן היינו עלולים לחשוב, שהואיל ותקנו שכל אחד יקרא לפחות שלושה פסוקים, צריך שיהיה בפסוקים האלה תוכן חדש, ומאחר שפסוק "וידבר" חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה, אולי לא ייחשב כאחד הפסוקים. לכן לימדונו חכמים, שאף הוא נחשב לפסוק. והאמת היא שהפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, מביע רעיון מרכזי שאין דומה לו. שהרי העובדה שה' בכבודו ובעצמו נתן לנו תורה על ידי גדול הנביאים משה רבנו, זהו החידוש הגדול ביותר. ולכן אולי חוזרת עליו התורה פעמים רבות כל כך.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ד – תקנת הנכנסים והיוצאים

ישנם דינים, שהם כל כך עקרוניים בקריאת התורה, עד שחכמים תקנו כמה תקנות כדי שאפילו הנכנסים והיוצאים באמצע הקריאה בתורה, לא יטעו לחשוב שהקורא עבר עליהם. מדובר בשתי הלכות: האחת, שכל עולה צריך לקרוא לא פחות משלושה פסוקים, והשנייה, שצריך לברך ברכת התורה לפני הקריאה ולאחריה.

נתחיל בעניין שלושת הפסוקים. כפי שלמדנו כל עולה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים, כדי שהמבט על התורה לא יהיה מצומצם, אלא מבט שכולל לפחות שלושה פסוקים כאחד. וכל כך חשוב שכל עולה יקרא לפחות שלושה פסוקים, עד שחכמים קבעו, שלעולם אין להפסיק את הקריאה, פחות משלושה פסוקים לאחר הפרשה או לפני הפרשה, מפני תקנת הנכנסים והיוצאים. וכדי להבין, צריך לדעת שאין הכוונה כאן לפרשת השבוע, אלא שכל התורה מחולקת לפרשיות קטנות, שמופרדות בספר התורה על ידי רווח של שיעור כתיבת תשע אותיות, לפחות. יש פרשות סתומות, כלומר שהרווח שלפניהן הוא באמצע השורה. ויש פרשות פתוחות, שהרווח שלפניהן מגיע עד לסוף השורה, והן מתחילות לאחר מכן בתחילת השורה הבאה, וכפי שנתבאר לעיל (ג, יב).

ואם כן ההלכה היא, שאסור להפסיק את הקריאה פחות משלושה פסוקים לפני סיום הפרשיה, וזאת כדי שאם אדם אחד יצא באותו זמן מבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הבא יקרא עד סוף הפרשיה פחות משלושה פסוקים. וכן אין לעצור פחות משלושה פסוקים לאחר תחילת הפרשיה, וזה כדי שאדם הנכנס אז לבית הכנסת, לא יחשוב בלבו, שהקורא הקודם התחיל לקרוא מתחילת פרשיה זו וקרא פחות משלושה פסוקים.

כלומר, לא רק שחובה על כל עולה לקרוא לפחות שלושה פסוקים, אלא אף צריך לדאוג שלא יֵראה הדבר כאילו מישהו קרא פחות משלושה פסוקים (מגילה כא, ב; שו"ע או"ח קלח, א).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ה – ברכות התורה

למרות שכל אדם מברך בבוקר את ברכות התורה, קבעו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב לפני הקריאה ולאחריה את ברכות התורה. וזאת כדי לקבוע בלב העולה והשומעים את מקורה האלוקי של התורה.

מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון ברכו, הראשון ברך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, וכל שאר העולים היו עולים ללא שום ברכה. והעולה האחרון היה מברך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה.

אבל לאחר זמן תקנו חכמים שכל עולה ועולה, יברך גם בתחילה וגם בסוף. וטעם לתקנה זו הוא מפני היוצאים והנכנסים. שחששו חכמים שמא אדם יכנס באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את העולה הראשון כשהוא מברך בתחילה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה. ולכן תקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. ועוד חששו שמא אדם יצא באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך ברכה בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה. ולכן תקנו שכל עולה יברך ברכה בסיום קריאתו (מגילה כא, ב).

מהלכה זו אפשר ללמוד על חשיבותה העצומה של ברכת התורה, עד שאפילו כדי שאדם אחד לא יטעה ויחשוב שאין ברכה לפני הקריאה או לאחריה, תקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך גם לפני הקריאה וגם לאחריה.

וכך מובא בתלמוד (נדרים פא, א), שלא ידעו חכמים על מה אבדה הארץ. שהרי ישראל היו עוסקים בתורה, ואם כן מדוע חרבה הארץ? נשאלה שאלה זו לחכמים ולא ידעו לענות, לנביאים ולא ידעו לענות, ואף מלאכי השרת לא יכלו לבאר מדוע חרבה הארץ למרות היותם עוסקים בתורה. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש, שהארץ חרבה על שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר עסקו בתורה, אבל שכחו את המקור האלוקי של התורה, שכחו את האמונה, ולכן התורה לא הגנה עליהם. ומכאן נוכל להבין מדוע הקפידו כל כך על ברכת התורה (עיין עוד בפניני הלכה תפילה י, א).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ו – הקורא והעולה

מתחילה היה המנהג, שכל מי שקראו לו לעלות לתורה, היה קורא בעצמו. וכידוע אין בספר התורה ניקוד וטעמים, ולכן כל אדם היה לומד את פרשת השבוע היטב עם טעמים, באופן כזה שאם יקראו לו לעלות לתורה, יוכל לקרוא את חלקו. ואם קראו לו לעלות לתורה, ועדיין לא הספיק לחזור על הפרשה פעמיים שלוש בינו לבין עצמו, לא היה עולה (שו"ע או"ח קלט, א).

והיה מעשה שקראו לרבי עקיבא לעלות לתורה, ולא רצה לעלות. שאלו אותו תלמידיו, וכי לא לימדתנו רבנו שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ולמה כשקראו לך לעלות לא עלית? אמר להם: מפני שלא סדרתי את הקריאה ביני לבין עצמי פעמיים או שלוש. שאין אדם רשאי לומר דבר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו בינו לבין עצמו פעמיים או שלוש (מדרש תנחומא יתרו טו).

כיום כמעט רק עולי תימן נוהגים שכל עולה קורא בעצמו בתורה, אבל בשאר הקהילות נוהגים להעמיד חזן שיקרא לכל עולה את חלקו. העולה מברך את הברכות, לפני הקריאה ולאחריה, והחזן קורא בתורה. והטעם לכך, מפני שלא כל בני הציבור יודעים לקרוא היטב בתורה בלא נקודות וטעמים. וכדי שלא לקפח ולא להעליב את אלה שאינם יודעים לקרוא כראוי, נהגו שאחד יקרא לכולם, וכך גם אלה שאינם יודעים לקרוא היטב יוכלו לעלות לתורה (ר"ן). ועוד, שיש אנשים שחושבים שהם יודעים לקרוא, ובאמת הם נוטים לטעות טעויות שפוסלות את הקריאה, ואם לא יתנו להם לקרוא בתורה – יעלבו ויתקוטטו (רא"ש). וכאשר בוחרים את הקורא הטוב ביותר, אינם נפגעים, וכך כולם יכולים לעלות לתורה.

העולה צריך לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה. שהרי הוא זה שבירך על התורה, ואם לא קרא בעצמו, יש חשש שברכותיו לבטלה. אבל יקרא בלחש, באופן שלא ישמיע את קולו לאוזניו, כדי שלא יפריע לשאר השומעים, שאין שני קולות נשמעים (שו"ע או"ח קמא, ב).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ז – דין מי שאינו יודע לקרוא ועיוור

שאלה: האם אפשר שיעלה לתורה אדם שכלל אינו יודע לקרוא, או עיוור שאינו מסוגל לקרוא מאחר שאינו רואה?

לדעת ה'שולחן-ערוך' (או"ח קלט ב), אע"פ שכיום המנהג שבעל הקורא הוא זה שקורא לפני הציבור בתורה, מכל מקום הואיל והעולה חייב לקרוא בעצמו בלחש את כל הקריאה מהספר, אין להעלות לתורה אדם שאינו יודע לקרוא בעצמו. ובשעת הדחק אפשר להעלות אדם שאינו יודע לקרוא היטב, אבל לאחר שישמע את בעל הקורא יוכל לחזור ולקרוא אחריו מילה במילה. אך אם גם באופן זה הוא אינו יכול לקרוא, מפני שאיננו יודע כלל לקרוא, או שקריאתו מאוד איטית, או שהוא עיוור שאינו רואה את הכתב – אע"פ שהוא יכול לחזור בעל פה אחר קריאת החזן, אין להעלותו לתורה, מפני שהמצווה היא לקרוא בתורה ממש, ועל זה הברכה. ומאחר שאנשים אלו אינם יכולים לקרוא בעצמם, אינם יכולים לברך את ברכת התורה.

אבל לדעת הרמ"א (או"ח קלט, ג), אפשר להעלות לתורה גם עיוור וגם מי שאינו יודע לקרוא. כי בזה שישמע את קריאת החזן, יצא ידי חובה, שדין השומע כדין המוציא את המילים מפיו, ועל זה הוא מברך את ברכות התורה.

כלומר, לדעת ה'שולחן-ערוך', הכרחי הוא שהעולה יקרא בעצמו בתורה, וזה שהחזן קורא בקול רם מועיל רק לציבור אבל לא לעולה שצריך לקרוא בעצמו בלחש. ואילו לדעת הרמ"א, כשם שהחזן מוציא את כל הציבור ידי חובה, למרות שאינם קוראים בעצמם בספר התורה, כך גם העולה לתורה יוצא בזה ידי חובה.

למעשה, המנהג כיום להעלות לתורה עיוור או אדם שאינו יודע לקרוא. ואפילו אלו שנוהגים תמיד כדעת מרן ה'שולחן-ערוך', בדין זה סומכים על דעת המקילים, ומעלים לתורה את העוורים ואת אלו שלא למדו לקרוא, כדי שלא לגרום להם צער ובושה.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ח – האם מותר להוסיף עולים?

לאחר שלמדנו (בהלכה ב) כמה עולים צריכים להעלות לתורה בכל יום, יש לברר האם בשעת הצורך, כשיש אנשים רבים שרוצים לעלות לתורה, כמו למשל בשבת חתן, מותר להוסיף ולהעלות יותר עולים ממה שתקנו חכמים.

התשובה תלויה ביום. בשבתות ובחגים שבהם אין יוצאים לעבודה, מותר לציבור להעלות עולים נוספים על מה שתקנו חכמים. אבל בימי החול שבהם יוצאים לעבודה, כגון בימי שני וחמישי שבהם עולים שלושה, וכן בראשי חודשים שבהם עולים ארבעה, וכן בחול המועד שמותר לעשות מלאכת דבר האבד, אין רשות להוסיף בהם על מספר העולים, מפני 'טירחא דציבורא' וביטול מלאכה (מגילה כא, א).

ואף שכאמור, מצד הדין בחגים מותר להוסיף על העולים, מכל מקום יש שנהגו שלא להוסיף על העולים בחגים, כדי שלא לבטל את ההבדל שבין החגים ליום כיפור ושבת במספר העולים. ורק בשבת נוהגים להוסיף כשצריך (שו"ע ורמ"א או"ח רפב, א). ויש אומרים שהואיל והיום אנו נוהגים שכל עולה מברך לפני העלייה ואחריה, ראוי שלא להוסיף על מספר העולים שתקנו חכמים, כדי שלא להוסיף ולהרבות בברכות שאינן צריכות (רשב"ץ, הובא במ"א רפב, א). ויש אומרים שראוי שלא להוסיף משום 'טרחא דציבורא' (מ"ב רפב, ד).

למעשה, בשבתות, כשיש צורך להוסיף עולים, כגון כשיש בבית הכנסת חתן או ברית מילה, מותר להוסיף על העולים. וכן אם כל הקהל מסכים להוספת עולים, ואין תרעומת על אריכות התפילה – מותר להוסיף על העולים, שכך היא דעת רוב הפוסקים (מ"א שם). ובמקומות שנהגו שלא להוסיף על העולים, גם כשיש אורחים בשבת חתן אין מוסיפים על העולים, ורק אם במקרה נוצר מצב ששכחו להעלות את אחד האורחים, ואם לא יוסיפו עלייה ויעלוהו ייווצר עלבון גדול, מותר להוסיף. וכך ראוי לנהוג לכתחילה.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ט – הקדמת הכהן מפני דרכי שלום

במשנה במסכת גיטין (גיטין נט, א) מובאות כמה תקנות שתקנו חכמים מפני דרכי שלום. אחת מהן קשורה לקריאת התורה, והיא שהכהן יעלה תמיד ראשון, ואחריו הלוי ואחרי הלוי ישראל. והטעם לתקנה הוא, שהרי ברור שהעלייה הראשונה היא המכובדת מכל העליות, ולכן נוצר חשש שמא ייגרם מתח רב מידי סביב העלייה החשובה. זה יאמר: אני תרמתי יותר כסף לבית הכנסת ולכן אני קודם לכולם, וזה יאמר: אני זקן מכם ולכן עליכם להקדים אותי, ואחר יאמר: אני יותר מיוחס, ועוד אחד יבוא ויאמר: אני למדתי תורה יותר מכם. מובן שאין זה ראוי לריב על דברים כאלה, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות, ואנשים רבים נוטים לריב ולכעוס, ועל כן תקנו חכמינו ז"ל, שהכהן יעלה תמיד ראשון והלוי שני, וכך לא יתווכחו על חלוקת העליות הראשונות.

וכיוון שהעליות הראשונות כבר חולקו, אין טעם להתווכח על העלייה השלישית. מה עוד שיש סוברים שאע"פ שהעלייה השלישית היא העלייה הראשונה שמכבדים בה ישראלים, מכל מקום מאחר שהיא אינה ראשונה לקריאה, איננה המכובדת ביותר בין העליות של הישראלים, אלא דווקא העלייה השישית היא המכובדת ביותר, משום שהיא רומזת לספירת ה'יסוד' שהיא מידתו של יוסף הצדיק. ואחרים נהגו להחשיב את העלייה הרביעית לחשובה ביותר, כי היא רומזת למשה רבנו. ויש שנהגו לכבד את הגדול שבציבור דווקא בעלייה האחרונה (מ"ב קלו, ה). ויש שרואים בעליית המפטיר את העלייה המכובדת, הואיל והעולה בה זוכה לברך הרבה ברכות. כך שלמעשה, כמעט כל העליות חשובות, השלישי מצד שהוא ראשון הישראלים, הרביעי כנגד משה, השישי רומז ליוסף הצדיק, השביעי הוא המסיים, והמפטיר מתחזן וזוכה לברך שבע ברכות. לכן אין סיבה להיפגע ולהיעלב, והכל צריך לבוא על מקומו בשלום.

ויש לציין, שגם לפני תקנת חכמים היה צריך להקדים את הכהן, שנאמר לגביו "וקדשתו" (ויקרא כא, ח), היינו שיש מצווה להקדימו לכל דבר שבקדושה. אלא שמצווה זו היא דווקא כאשר הכהן והישראל שווים במעלתם. והתקנה באה להוסיף, שאפילו אם הישראל גדול בתורה יותר מהכהן, בכל זאת יקדימו את הכהן מפני דרכי שלום.

אבל אם הכהן הוא עם הארץ והישראל תלמיד חכם, נחלקו הראשונים בדינו. לדעת הרשב"א, צריך לקרוא לעלייה הראשונה את הישראל שהוא תלמיד חכם. ולדעת רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון ועוד כמה ראשונים, אפילו אם הכהן הוא עם הארץ, בכל זאת לעניין עלייה לתורה יש להקדימו לתלמיד חכם הישראל. וכך נוהגים למעשה (שו"ע קלה, ד).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

י – הקדמת הכהן בימי חול

ואמנם הגמרא (גיטין נט, ב) מבארת שהתקנה שהכהן יקרא ראשון היתה דווקא בשבתות, שאז מתאספים אנשים רבים לבית הכנסת, אבל בימי שני וחמישי, שבהם המתפללים מועטים יותר, אין צורך להקדים דווקא את הכהן, מפני שחשש המחלוקת מסתלק. אולם כתבו התוספות שבזמנינו גם בימי שני וחמישי באים אנשים רבים לבית הכנסת, ולכן יש לנהוג שבכל הימים יעלה הכהן ראשון ואחריו הלוי ואחריו ישראל. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (שו"ע או"ח קלה, ג).

לעיתים בימי שני וחמישי מגיעים לבית הכנסת שני חתנים ישראלים, ומאחר שהעלייה הראשונה והשנייה תפוסות על ידי כהן ולוי, יוצא שאם לא נוסיף עוד עלייה, יקופח אחד החתנים ולא יוכלו לכבדו בעלייה לתורה. ואמנם לדעת הרמ"א, מותר לצורך זה להוסיף עוד עלייה, אולם למעשה נפסק שאסור להוסיף על שלושת העולים (שו"ע קלה, א; מ"ב ג). והעצה היא, לבקש מהכהן לצאת מבית הכנסת בעת שיקראו לעלייה הראשונה, וכיוון שלא יהיה שם כהן, יעלו ישראל לעלייה הראשונה, וכך יוכלו להעלות את שני החתנים (ע' יבי"א ח"ו כג).

וכאשר אין כהן, אף שיש שם לוי, אין צורך להעלותו ראשון, אלא אפשר להעלות לתורה שלושה ישראלים.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יא – הוצאת ספר שאינו מוכן לקריאה

אין גוללים ספר תורה מפרשה לפרשה בציבור מפני כבוד הציבור (יומא ע, א; שו"ע או"ח קמד, ג). כדי להבין את ההלכה, צריך לזכור שספר תורה כתוב כולו על רצף אחד של יריעות עור, כאשר תחילתו בבראשית כרוכה על עמוד אחד, וסופו שבסוף ספר דברים על עמוד שני.

גלילת ספר תורה מתחילתו ועד סופו אורכת כחמש דקות. כדי שלא לפגוע בכבודו של הציבור, שיהיה דומם ובטל בעת שיגללו את ספר התורה למקום שצריכים לקרוא בשבת או בחג, תקנו שהגבאים יגללו את הספר למקום הקריאה עוד לפני התפילה, וכך לאחר הוצאת ספר התורה, יוכלו להתחיל לקרוא בו מיד, והציבור לא יאלץ להמתין בחינם.

אלא שנשאלת השאלה, מה הדין במקרה שהגבאים אכן הכינו ספר תורה לקריאת היום, אך בעת שהוציאו את הספר מהארון, נפלה טעות, ובמקום לקחת את הספר המוכן לקריאה, לקחו ספר אחר שגלול על מקום אחר. האם צריך להחזיר מיד את הספר לארון ולקחת תחתיו את הספר שהוכן לקריאה, או שמא יש בכך פגיעה בכבוד הספר שהוציאו, שעלולים הרואים לומר שהוא פסול, ולכן לקחו תחתיו ספר אחר.

המנהג הרווח שאין מחליפים אותו, ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, מכל מקום זהו כבודו של ספר התורה, שאחר שהוציאוהו שוב אין מחליפים אותו באחר (כה"ח קמד, יג). ויש אומרים, שמפני ביטול זמנו של הציבור, רשאים להחליף את ספר התורה שהוצא בטעות, ואפילו אם כבר הניחוהו על הבימה. ובשעת הצורך, כאשר הציבור מקפיד על זמנו, אפשר לסמוך על דעתם (אג"מ או"ח ח"ב לז).

כאשר צריכים לגלול ספר תורה, צריכים להיזהר שלא לנגוע בידיים חשופות בקלף. אלא נוגעים בעמודים שעליהם נגלל הספר בלבד. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת ומסדרים את הקלף. ורק לסופר, לצורך תיקון ספר התורה, מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף, וטוב שיטול ידיו לפני כן (שו"ע או"ח קמז, א).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יב – איסור דיבור בעת הקריאה בתורה

אמרו חכמים (סוטה לט, א), שמשעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה, וזאת מפני הכבוד שצריך כל אחד לבטא כלפי הקריאה הציבורית בתורה. וכן נאמר בספר נחמיה (נחמיה ח, ה), "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם". כלומר, בשעה שפתח עזרא הסופר את התורה כדי לקרוא בה, עצר כל העם מעסקיו ודיבוריו.

ואפילו לדבר בדברי תורה עם חברו בין קריאה של עולה אחד לחבירו אסור, והטעם שמא ימשיכו בדיבורם גם לאחר שהקורא יחזור לקרוא בתורה (שו"ע או"ח קמו, ב, א"ר). ויש אומרים שמותר לשוחח בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת 'מי-שברך' (ב"ח). והעיקר לדעה זו, שהדיבורים בדברי תורה לא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ערוה"ש קמו, ג).

וללמוד לבד בהפסקה שבין קריאה לקריאה לכל הדעות מותר (מ"ב קמו, ו). ובעת הקריאה אסור ללמוד בעניינים אחרים, אבל לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, לדעת רבים מהפוסקים – מותר, בתנאי שהקריאה תהיה בלחש, שלא תפריע לשאר השומעים (שו"ע או"ח קמו, ב). ויש אומרים שאפילו בלחש אסור, מפני שצריך להאזין דווקא לבעל הקורא, ולא לקרוא באותה שעה פסוקים אחרים, ואפילו הם מאותה הפרשה (פר"ח, של"ה וגר"א). וודאי שגם לדעת אלו שמתירים לקרוא פסוקים אחרים מהפרשה בעת הקריאה, מכל מקום המנהג המשובח הוא להאזין לקריאה, ולא לקרוא בפסוקים אחרים (שו"ע שם).

מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ"ב קמו, ו). וגם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, מותר לרב לענות לשאלות אפילו בעת הקריאה. וכן רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, למשל, כדי למנוע עלבון מאחד המתפללים המצפה לעלייה.[2]


[2]. בפניני הלכה תפילה כב, ח, מבוארות עוד הלכות הקשורות לכבוד התורה. שאסור לצאת באמצע הקריאה, ולצורך דחוף מותר בין קריאת עולה לחבירו. ויש נוהגים לעמוד בעת הקריאה בתורה (רמ"א קמו, ד), ולדעת רבים אין צריך לעמוד (שו"ע קמו, ד), וכך נהג האר"י.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יג – הקריאה בטעמים ובניקוד ואיזה טעות מעכבת

כפי שלמדנו (הלכה ו) הקורא צריך להכין את הקריאה היטב, מפני שבספר התורה אין ניקוד וטעמים, והקורא צריך לדעתם על פה, כדי לקרוא במדויק הן את האותיות בנקודותיהן, והן את המילים על פי המנגינה של טעמי המקרא.

בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, יקראו בלא טעמים, שאין הקריאה בטעמים מעכבת, ואף יברכו את ברכות התורה על קריאתם (שו"ע קמב, ב). אבל כשיש ביניהם שני אנשים מוזיקליים שמכירים את הטעמים, אפשר שאחד יחזיק בידו ספר מודפס עם טעמים, והוא ילחש על אוזנו של הקורא את מנגינת הקריאה, וכך הקורא בספר התורה הכשר יוכל לקרוא עם טעמים (מ"ב קמב ח). אבל כאמור, אם אינם מסוגלים לכך, יקראו בלא טעמים.

ואם הקורא טעה בניקוד האותיות, אפילו באות אחת, אם זו טעות שגורמת לשינוי במשמעות המילה, מחזירים אותו כדי שיקרא נכון. אך על טעות בניקוד שאיננה משנה את משמעות המילה – אין מחזירים (רמ"א או"ח קמב, א). ויש מדקדקים ומחזירים גם על טעות שאין ממנה שינוי משמעות.

למשל, אם קרא יָשַב במקום יוֹשֵב, יש כאן שינוי משמעות בין עבר להווה. וכן יַעשה בפתח תחת ה'י', במקום יֵעשה בצירי. אבל כשהטעות הדקדוקית אינה משנה את המשמעות, כגון שקרא ידעתם במלעיל במקום ידעתם במלרע, כיון שאין הבדל במשמעות בין הביטוי הנכון לבין הטעות, אין להחזיר על כך את הקורא.

ואפילו אם טעה בטעמים, טעות כזו שגורמת לשינוי בהבנת המשפט, צריך להחזיר על כך את הקורא (מ"ב קמב, ד).

יש טעויות שאין בהם שינוי משמעות, אבל הטועה השמיט או הוסיף אות אחת, כגון שקרא מצריים בשני 'יודים' במקום מצרים ב'יוד' אחת, או קרא הרון במקום אהרון, כלומר השמיט את האות 'א'. יש אומרים שהואיל ואין בכך שינוי משמעות, בדיעבד יצאו ידי חובה ואין צריך לחזור (א"ר, מ"ב קמב, ד). ויש אומרים שהואיל והוסיף או השמיט אות שלימה, חייב לחזור ולתקן את טעותו (פר"ח, ח"א, כה"ח קמב, ב).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יד – כיצד מתקנים כאשר המשיכו לקרוא אחר הטעות?

אם טעו בטעות שמשנה את המשמעות, ושמו לב לטעות רק אחר שהמשיכו לקרוא, צריכים לחזור ולקרוא את המילה כהלכתה, ולהמשיך ולקרוא ממנה והלאה כסדר, עד לסיום קריאת העולה. לפעמים לא מספיק לקרוא נכון מאותה המילה שטעו בה, מפני שקריאה כזו לא תמיד מובנת, שהרי פעמים רבות הטעות נעשתה באמצע משפט, וכדי שהתיקון יהיה מובן, צריך לחזור ולקרוא מתחילת הפסוק שבו נעשתה הטעות. אבל אם הקורא תיקן את עצמו מיד, אין צורך לחזור אלא מאותה המילה שבה נעשתה הטעות.

לעיתים קורה שהטעות נעשתה בעת הקריאה של העולה הראשון, אבל הגבאים ובעל הקורא חשבו שאין בכך טעות. ורק בעת העלייה השביעית הגיעו למסקנה שאכן נעשתה טעות. ואזי נשאלת השאלה כיצד מתקנים את הטעות שנעשתה בעלייה הראשונה.

פסק ה'משנה-ברורה', שכל מה שקראו לאחר הטעות אינו נחשב, ולכן העולה השביעי צריך לברך את הברכה הראשונה, ואחר כך יקרא בעל הקורא ממקום הטעות שבעלייה הראשונה ועד לסוף הפרשה (באו"ה קמב ד"ה 'מחזירין').

אבל אם כבר גמרו את הקריאה בתורה, ורק לאחר מכן נזכרו שנפלה טעות בקריאה, יחזרו ויקראו לפחות שלושה פסוקים סביב המקום שבו טעו, מפני שאין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים, אולם לא יברכו על קריאה זו, וכן לא יקראו שוב את כל הפרשה. וזאת משום שישנה דעה שיוצאים ידי חובה אפילו בקריאה שיש בה טעויות, וכיוון שלדעה זו כבר יצאנו ידי חובת הקריאה, אין רשות לברך שוב את ברכות התורה. וכן מאחר שכבר סיימו את כל הקריאה, אין להטריח את הציבור לקרוא שוב את כל הפרשה (שם בבאו"ה).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

טו – האם מותר לקרוא בספר תורה פסול?

ספר תורה כשר הוא ספר תורה שכל אותיותיו כתובות כהלכתן לשם שמיים בדיו על הקלף, ואם אפילו אות אחת נכתבה שלא כהלכתה, ספר התורה כולו פסול.

הלכה זו מבליטה בפנינו את אופיה המיוחד של התורה, היא אינה אוסף של מעשים והלכות פרטיות, אלא כל כולה רעיון אלוקי אחד שלם, המתבטא בכל המצוות, ההדרכות ואותיות התורה. ואם תחסר אפילו אות אחת מן התורה, כבר יש כאן פגם בשלמותה המוחלטת של התורה והספר פסול.

אלא שישנה שאלה מרכזית בהלכות קריאה בתורה, האם הקריאה בתורה חייבת להיעשות דווקא מספר תורה כשר, או שמא ניתן בדיעבד לקרוא בתורה גם מספר תורה שיש בו מספר טעויות, ובלבד שבאופן כללי הספר נכתב כהלכתו בדיו על קלף.

כפי שלמדנו (בהלכה א) לדעת רוב הפוסקים, מצוות הקריאה בתורה בציבור צריכה להתבצע מתוך ספר תורה כשר, ואם אין ספר תורה כשר, לא מתקיימת המצווה. ולכן אף אם יחליטו לקרוא מספר פסול כדי שלא תשתכח הקריאה, מכל מקום אסור יהיה לברך עליו את ברכות התורה, הואיל והוא פסול (רשב"א, רא"ש ורמב"ם בהלכותיו).

אולם ישנם כמה פוסקים הסוברים שאמנם כדי לצאת ידי מצוות כתיבת ספר תורה, צריך שהספר יהיה מושלם בכל אותיותיו, אבל לגבי הקריאה בתורה בציבור, אפשר בשעת הדחק לקרוא גם בספר תורה פסול ואף לברך עליו את ברכות התורה (תשובת הרמב"ם לחכמי נרבונא, מרדכי).

למעשה נפסק, שחובה לקרוא בתורה דווקא מספר תורה כשר, ואפילו בכפרים שיש להם ספר פסול בלבד, לא יברכו עליו את ברכות התורה (שו"ע או"ח קמג, ג).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

טז – מה הדין כשנמצאה טעות באמצע הקריאה?

אם התחילו לקרוא בתורה, ובאמצע הקריאה נתגלתה טעות שפוסלת את הספר, צריך להוציא ספר תורה כשר מן הארון, ולהמשיך ולקרוא בו עד לסוף הפרשה. אבל על מה שכבר קראו אין צריך לחזור, והטעם לכך, שהואיל ויש כמה פוסקים שסוברים שמצד הדין יוצאים ידי חובה בקריאה בספר פסול, אף שמלכתחילה אין פוסקים כמותם, מכל מקום בדיעבד, לגבי מה שכבר הספיקו לקרוא לפני שנתגלתה הטעות, ניתן לסמוך על דעתם, שכבר יצאו ידי חובה בקריאה בספר הפסול. אבל לגבי ההמשך, הואיל ורוב הפוסקים סוברים שאסור לקרוא בספר תורה פסול, חייבים להוציא ספר אחר ולקרוא בו.

וכן כשיש ספק לגבי הטעות שנמצאה, אם היא אכן פוסלת את ספר התורה. מספק אין להוציא ספר תורה אחר, משום שיש כאן שני צדדים להקל. ראשית, יתכן שאכן הטעות אינה פוסלת את הספר, שנית, אף אם האמת שהטעות הזו פוסלת את הספר, הרי למדנו שיש דעות שבשעת הדחק אפשר לקרוא בספר תורה פסול, ולכן במקרה שיש ספק אם הטעות פוסלת את הספר, ממשיכים לקרוא בו.

וכאמור, אם הטעות פוסלת בוודאות יש להוציא מהארון ספר תורה כשר ולהמשיך לקרוא בו. אלא שאם נמצאה הטעות באמצע הקריאה, יש הבדל מסוים בין דעת ה'שולחן-ערוך' לרמ"א.

לדעת ה'שולחן-ערוך', צריך מיד להחליף את ספר התורה הפסול בכשר, ולהמשיך ולקרוא בו לפחות שלושה פסוקים, כדי שהעולה יוכל לברך את הברכה האחרונה על ספר תורה כשר.

אבל לדעת הרמ"א, אם הקורא הגיע למקום שניתן לסיים בו את הקריאה (היינו שאינו פחות משלושה פסוקים לפני או אחרי פרשה), יברך העולה ברכה אחרונה על מה שקרא בספר הפסול, וזאת כדי שלא להחליף את הספרים באמצע העלייה. אבל אם נמצאה הטעות במקום שבו לא ניתן להפסיק, מאחר שגם אי אפשר להמשיך ולקרוא בספר הפסול, עליהם להחליף את הספרים ולהמשיך לקרוא בספר הכשר, והעולה יברך את הברכה האחרונה על הספר הכשר (שו"ע קמג, ד, מ"ב יג).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

א – כבוד ספר תורה

ספר התורה הכתוב בדיו על הקלף, הוא העדות הנאמנה למעמד הר סיני ולמתן תורה, ועל כן מצווה לכבד ולהדר את ספר התורה, ולייחד לו מקום. וכל היושב לפניו צריך לישב בכובד ראש באימה ופחד. לא ירוק אדם כנגד ספר תורה ולא יגלה ערוותו כנגדו (רמב"ם הל' ס"ת י, י). אמרו חכמים (אבות ד, ו): "כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". כל כבודו של האדם נובע מכך שיש בו ניצוץ אלוקי, וככל שהוא מכבד יותר את התורה, כך אותו ניצוץ בולט יותר בנשמתו והוא נעשה מכובד יותר, וככל שהוא מבזה יותר את התורה, כך אותו ניצוץ אלוקי מתכסה ונעלם, והוא נשאר ריק, חלול ומחולל.

כל הרואה את ספר התורה בשעה שמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת חז"ל מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים ישנה מצווה מן התורה לעמוד, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד (קידושין לג, א).

אף אדם שעוסק בתורה, אם רואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום (פ"ת יו"ד רפב, ג). ואף אם הוא אינו רואה שמוליכים את הספר אלא שומע את קול הפעמונים שעל ספר התורה, ומבין שמוליכים כעת את ספר התורה, חייב לעמוד (ב"י שם בשם הרב מנוח).

וכל זה דווקא כאשר ספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה מן הארון לבימה, שכל הנמצא בבית הכנסת חייב לעמוד. וכן מי שיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ, אפילו שספר התורה רחוק ממנו, עליו לעמוד, ורק אם הוא רחוק מספר התורה כמאה ושלושים מטר, אינו חייב לעמוד (עפ"י ש"ך יו"ד רמד, ח, שכתב בשם הסמ"ק לעניין קימה לפני רב מובהק, שכמלא עיניו הוא רס"ו אמה).

אבל מי שיושב מחוץ לבית הכנסת, אף שהוא רואה דרך החלון או הפתח שמוליכים את ספר התורה, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אינו צריך לעמוד. וכן לאחר שהניחו את ספר התורה על הבימה או בעת שהמגביה יושב על הכסא כשספר התורה עליו, אין הקהל צריך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן (מ"ב קמו, יז).[1]

כאשר פותחים את ארון הקודש בעת אמירת תפילות מיוחדות, מצד הדין אין חובה לעמוד, מפני שספר התורה נמצא בתוך הארון והוא ברשות אחרת. ואף על פי כן, נהגו להדר במצוות כבוד התורה ולעמוד, שכן דרכו של הארון להיות סגור, וכשהוא פתוח ראוי לכבד את התורה שנגלית לציבור (ט"ז יו"ד רמב, יג). אבל מי שחלש וקשה לו לעמוד, רשאי לשבת, ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל – יתאמץ לעמוד.


[1]. לכאורה לפי זה אסור לשבת בבית הכנסת בעת ההקפות בשמחת תורה. אלא שאז יצא שדווקא הזקנים, שמצד מעלתם קשורים יותר לשמחת התורה, יצטרכו לצאת מבית הכנסת בעת ההקפות. ובהליכות שלמה מועדים יב, ט, לימד זכות על רבים שיושבים בעת ההקפות, שהואיל והמנהג לרקוד עם ספרי התורה, כל בית הכנסת נחשב למקומם. ואולי ששורות הרוקדים מהווים מחיצה. אבל בסיבוב הראשון שבכל הקפה יש לקום.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ב – האיסור להפנות את הגב לספר התורה

דרך כבוד שלא להפנות את הגב כלפי הקודש. וכך היה עושה הכהן הגדול בעת שהיה יוצא מקודש הקודשים, לא היה מפנה את גבו ויוצא, אלא יוצא כשפניו אל הקודש. וכן הכהנים והלוויים, בעת שהיו נפטרים לביתם, היו הולכים ופניהם אל הקודש. גם תלמיד הנפטר מרבו המובהק, לא יפנה לו את גבו וילך, אלא ייפטר ממנו כשפניו כלפי רבו (יומא נג, א). ואם כלפי הרב אסור להפנות את הגב, קל וחומר שאין להפנות את הגב לספר התורה.

הפנים הם עיקר האדם, בפנים נמצאים החושים שעל ידם האדם מתקשר אל מה שסובב אותו, העיניים רואות, האוזניים המכוונות קדימה שומעות, האף מריח והפה מדבר. כאשר אדם מסובב גבו אל דבר מה, סימן שהוא מתעלם ממנו. וכיוון שהקודש צריך להיות תמיד בראש מעיינינו, לפיכך אסור להפנות את הגב לספר התורה בשעה שעומדים לפניו או בשעה שמוליכים אותו ממקום למקום.

ואם ספר התורה מונח על מקום גבוה מעשרה טפחים, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אין איסור להפנות את הגב כלפיו. ולכן מותר לרב שדורש לפני הקהל לעמוד כשגבו לארון הקודש, שהואיל וספרי התורה שבו מונחים שם על מקום גבוה מעשרה טפחים, ובנוסף לכך הארון סגור והוא רשות בפני עצמה, אין בזה פגיעה בכבוד התורה. וזו הסיבה שמותר למי שהולך בבית הכנסת ללכת מכיוון ארון הקודש אל הפתח אף שגבו כלפי ארון הקודש.

אבל באופן קבוע, למרות שארון הקודש סגור והספרים שבו מונחים על מקום גבוה עשרה טפחים, אין לקבוע מקומות ישיבה שאחוריהם כלפי ארון הקודש. וכן נוהגים בכל בתי הכנסת, שמקומות הישיבה שבין הבימה לארון הקודש מכוונים כשאחוריהם לבימה ופניהם לארון הקודש, שהואיל והספרים מונחים באופן קבוע בארון הקודש, אין לסדר את הכסאות כשגביהם כלפיו. ובעת קריאת התורה וההפטרה מותר ליושבים שם לשבת במקומם אף שגבם כלפי הספר, מפני שבאותה שעה הספר מונח במקומו הראוי לו בכבוד, ורק לשעה קלה יוצא שגבם כלפי הספר.[2]


[2]. בשו"ע יו"ד רפב, א, מבואר שאם הספר גבוה עשרה טפחים אין איסור להפנות את הגב כלפיו. ואף שבחוות יאיר קפ"ד כתב שהספר צריך להיות י' טפחים מעל ראשו. רוה"פ לא הסכימו לדבריו, וכן מפורש בתשובת הרמב"ם פאר הדור ע"ח שהכוונה לגובה י' טפחים מהרצפה. וכ"כ נשמת אדם ג, ג. בט"ז יו"ד רפב, א, מבואר שמותר לרבנים לדרוש כשגבם לארון הקודש כיוון שהוא רשות בפני עצמה. בט"ז או"ח קנ, ב, כתב בשם הלבוש שאין לסדר מקומות כשגבם כלפי ארון הקודש. ובשעה"צ קנ, יג, באר ע"פ הפמ"ג שהסיבה לאיסור מפני שזה דרך קבע. ועיין בשו"ת מנח"י ח"ה ע"ח, ויחו"ד ח"ג יט.

בבית המדרש, לצורך הלימוד יושבים לפעמים סביב שולחן, ויש שגבם כלפי ארון הקודש. ואין בזה איסור, מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, ואין זה נחשב כמי שמפנה את גבו ממש לספר התורה. וגם אין מניחים שם את הכסא דרך קבע, אלא רק בשעת הלימוד. ומכל מקום נכון כשאפשר לא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש (בשורה הראשונה) כשהגב כלפיו.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ג – זהירות בקדושתו בהולכתו ונגיעה בו

לעיתים צריך להוליך ספר תורה ממקום למקום, כגון מבית כנסת שבעיר אחת לבית כנסת שבעיר אחרת. גם בעת שמוליכים אותו יש לשמור על כבודו. בזמן שהיו רוכבים על חמורים, לדעת הרא"ש מותר היה להניחו בתיק שקשור אל החמור מאחוריו, ולדעת הרמב"ם צריך הרוכב לשאת את הספר בחיקו, ורק בשעת הסכנה מותר לשמור על הספר באופן אחר, כדי שהליסטים לא ירגישו בו, וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רפב, ג).

כיום כשנוסעים במכונית, יש להשתדל, אם אפשר, שיהיה נוסע נוסף שיישא את ספר התורה. ואם אין שם נוסע נוסף, יעטוף את הספר בטלית ויניח אותו בצורה מכובדת על אחד המושבים, תוך דאגה שלא יפול ממקום מושבו. בשעת הצורך, מותר להניחו בדרך מכובדת בתא המטען, כגון על שמיכה.

יש שכתבו שבעת שמוליכים ספר תורה מבית כנסת אחד לשני, טוב שילווהו עשרה אנשים כדי לכבד את ספר התורה (בית לחם יהודה בשם רקנאטי; והובא בכה"ח או"ח קלה, עד). אבל להלכה אין חובה לעשות כן, ורק כאשר ממילא ישנם עשרה אנשים שהולכים לאותו מקום, מוטב שימתינו וילכו עם ספר התורה.[3]

רבים נוהגים שבשעה שצריכים להוליך את ספר התורה לדרך רחוקה, כגון שטסים ממדינה למדינה, פוסלים את ספר התורה על ידי שמתירים את התפירה שלו באחד המקומות, ועל ידי כך אין פגיעה בכבוד הספר בשעה שמוליכים אותו (כה"ח קלה, עד, עפ"י פתה"ד וחק"ל).

מפני קדושתו של ספר התורה, אין לנגוע בקלף שלו בידיים חשופות, אלא נוגעים בעמודים שעליהם הספר גלול. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת ומסדרים את הקלף. ורק לסופר, לצורך תיקון ספר התורה, מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף, וטוב שיטול את ידיו לפני כן (שו"ע או"ח קמז, א).

וכל זה דווקא בספר תורה שכתוב בדיו על קלף, אבל בתנ"ך מודפס מותר לנגוע בידיים חשופות, ובתנאי שהידיים תהיינה נקיות.


[3]. מפני כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם. ואפילו מי שמחמת אונסו אינו יכול לבוא לבית הכנסת, כגון שהוא חולה או אסור בבית האסורים, אין מוליכים את ספר התורה אצלו כדי לקרוא בו שם במניין שעשו לו. אבל מותר להכין מקום לספר התורה ולהביאו יום או יומיים לפני הקריאה, או שיביאוהו קצת לפני הקריאה ויניחוהו שם עוד יום או יומיים, שבאופן זה אין נראה שמביאים את ספר התורה לצורך אדם (שו"ע רמ"א או"ח קלה, יג). וכך נוהגים להביא לבית האבל ספר תורה למשך מספר ימים. ולדעת הרמ"א לצורך אדם גדול מותר להביא ס"ת אפילו כדי להחזירו מיד, ולשו"ע אסור (כה"ח קלה, פד). ויש חולקים על השו"ע וסוברים שלצורך מי שמחמת אונסו לא יכול לבא לבית הכנסת, מותר להביא ס"ת, וכתב במ"ב קלה, מו, שיש להקל בזה לקריאת זכור שהיא מהתורה, ואפשר להקל בזה גם לצורך פרשת פרה שי"א שהיא מהתורה. ולשו"ע אסור (כה"ח פה). עוד כתב בבאו"ה שאם יש מניין שאינם יכולים לבוא לבית הכנסת, מותר להביא להם את ספר התורה גם כאשר צריכים להחזיר את ספר התורה מיד לאחר הקריאה.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ד – דין ספר תורה שנפל

במשך השנים והדורות היו אירועים מצערים שספר התורה המקודש נפל לארץ. פעמים שהחזן בעת שהוביל את התורה לבימה נפל ועימו ספר התורה. ופעמים שהמגביה כשל וספר התורה נפל מידיו. ואז התעוררה שאלה מה צריך לעשות אחר אירוע מזעזע שכזה. ברור שבלתי אפשרי להמשיך בסדר היום הרגיל, הרי ספר התורה הוא הגילוי של דבר ה' בעולם, וכשספר התורה מתבזה, כל העולם מזדעזע. ועל כן במשך הדורות נהגו ישראל להתעורר לתשובה אחר נפילת ספר תורה, והיו פונים לגדולי ישראל שיורו להם כיצד לנהוג.

הכל מסכימים שאותו אדם שספר התורה נפל מידיו חייב לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל לידו. ואף על פי שאין לזה מקור בתלמוד וברמב"ם, מכל מקום כבר נהגו כך בכל ישראל, לחייב את זה שספר התורה נפל מידיו לצום יום אחד (משפטי שמואל י"ב, תשובת מהר"י ברונא קכז, מ"א או"ח מד, ה, שו"ת חיים שאל ח"א יב). ויש שהורו שיצום שלושה ימים (ישכיל עבדי ח"ז או"ח כא).

אלא שעדיין יש לשאול, האם גם הרואים את ספר התורה נופל צריכים לערוך סדר תשובה, וכן האם מספיק שיצומו יום אחד או שמא ראוי שיצומו כמה ימים.

מנהגים שונים בזה. יש שחייבו את כל הקהל שנכח בעת נפילת ספר התורה בצום, משום שלכל אחד מהמשתתפים היתה איזו שהיא אחריות לכבודו של ספר התורה, ויתכן שאם היה שם לב יותר למה שקורה, היה יכול למנוע את הנפילה (אמרי אש או"ח ו). ויש שהורו שכל חברי בית הכנסת, אף אלו שלא נכחו בעת הנפילה צריכים לצום, משום שלדעתם נפילת ספר התורה היא סימן רע לכל הקהל, שכפי הנראה אינו שומר מספיק על כבוד התורה. וכדי לתקן את הדבר, צריכים כל חברי הקהילה לצום שלושה ימים. ורק מי שקשה לו לצום, יפדה את צומו בצדקה (דברי חיים ח"א יו"ד נט).

למעשה, דעת רוב הפוסקים (חיד"א שו"ת חיים שאל א, יב; ציץ אליעזר ה, א), שלפי המנהג שהתקבל בכל ישראל, המפיל חייב לצום יום אחד, ושאר הקהל פטורים מן הצום. אלא שעל רב הקהילה מוטלת החובה למצוא דרכים כיצד לעורר את הציבור לכבד את התורה ולשקוד על תלמודה וקיום מצוותיה. ופעם היו נוהגים לעשות זאת על ידי צומות, וכיום הדגש יותר על ריבוי צדקה לעניים, וקביעת זמנים נוספים ללימוד התורה.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ה – זהירות בכבוד ספרים מודפסים

ספרי הקודש המודפסים, כגון חומשים וסידורים, או גמרות וספרי ראשונים ואחרונים, אף שאין קדושתם כקדושת ספר התורה שנכתב בדיו על קלף, מכל מקום יש בהם קדושה וצריך לנהוג בהם כבוד (ט"ז יו"ד רעא, ח). ונזכיר כמה הלכות בקיצור:

הרוצה להניח ספר מידו או להעבירו לחברו, לא יזרוק את הספר אלא יניחהו בכבוד (שו"ע יו"ד רפב, ה). וכמובן, אסור להכות את חברו בספר קודש, וכן אסור להכות בידו על הספר (בית לחם יהודה שם). ואין לנופף בספר קודש כדי להשיב רוח על פניו.

אין לשבת על ספסל שמונח עליו ספר קודש, ובשעת הדחק כשאין לו מקום להניח את הספר, יכול להעמידו על המושב שלידו, אבל לא באופן שהספר שוכב על המושב.

וכן אין להניח ספרי קודש על הרצפה, אלא יניחם במקום מכובד. וכשאין לו אפשרות להניחם על מקום מוגבה מהרצפה, יניח דבר מה שיחצוץ בין הרצפה לספרים (עיין רמ"א שם רפב, ז).

אין להניח ספר קודש הפוך, ומסופר שכשהיה המהרי"ל רואה ספר שמונח הפוך, היה מנשקו ומיישרו (בית לחם יהודה לסי' רפב).

אם נפל ספר קודש לרצפה, נוהגים לנשקו בעת שמרימים אותו. ואם נפלו כמה ספרי קודש על הרצפה, יש להזדרז ולהרים את כולם, ורק אח"כ לנשק את הספרים (שם, ובפ"ת רפב, ז).

כשאדם צריך לצאת באמצע לימודו, לא ישאיר את הספר פתוח, שאין זה כבודו של הספר שיהיה פתוח בלא שילמדו בו, אלא יסגרנו ויצא. ואמרו דרך סגולה, שמי שמשאיר את הספר פתוח – שוכח את תלמודו (ט"ז וש"ך יו"ד רע"ז). אבל מי שיוצא לזמן קצר, אינו צריך לסגור את הספר (ערוה"ש רעז, ב).

הואיל וקדושת התורה מרובה מקדושת הנביאים והכתובים, אסור להניח נ"ך על גבי תורה. אבל מותר להניח חומש אחד על גבי חבירו. ואם התורה והנביאים והכתובים מודפסים ביחד, מותר לקרוא בכתובים, אף שבאותו זמן דפי הנביאים מונחים על גבי דפי התורה (שו"ע ורמ"א רפב, יט).

והנביאים והכתובים נחשבים באותה המדרגה, ולכן מותר להניח כתובים על גבי נביאים או להיפך (ר"ן מגילה ח, ב). וכמובן, מותר להניח נ"ך על גבי ספרים של תורה שבעל פה, ונהגו שלא להניח ספרים של תורה שבעל פה כגון תלמוד ומפרשים וספרי מוסר וכדומה על גבי נ"ך. ובספרים של תורה שבעל פה אין חובה לדקדק, אלא כולם שווים ומותר להניחם זה על זה, ואפילו ספרי אחרונים על תלמוד. אבל לא יניח ספר חול על ספר קודש, וכן לא יניח משקפיים או טלפון נייד על ספר קודש.

לפעמים אדם רוצה להגביה את הספר שהוא לומד בו, ומתעוררת שאלה, האם מותר לקחת ספר קודש אחר כדי להגביה את ספר הקודש שבו הוא לומד עתה. נחלקו בזה שניים ממפרשי ה'שולחן-ערוך', לדעת בעל ה'מגן-אברהם' מותר (או"ח קנד, יד), ולדעת בעל ה'טורי-זהב' אסור (יו"ד רפב, יג). והמהדרים מחמירים והרוצים להקל רשאים. ונראה שאם הספר כבר מונח שם ממילא, גם המהדרים רשאים להניח עליו את הספר שרוצים ללמוד בו, למרות שעל ידי כך מסתייעים בספר שתחתיו כדי להגביהו.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ו – אין להיכנס לבית הכסא עם כתבי קודש

מכבודו של ספר התורה, שלא יכנסו עימו לבית הכסא או לבית המרחץ, ואפילו אם הוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו. אבל מי שיש לו קמיע מכוסה בעור, ובתוכו שמות קדושים, מותר לו להיכנס עימו לבית הכסא (שו"ע יו"ד רפב, ד, ו).

שאלה שמתעוררת מדין זה: אדם שרוצה ליקח באופן קבוע בכיס חולצתו סידור קטן או ספר משניות כיס, האם יכול להיכנס עימו לשירותים, או שהוא חייב להוציאו מכיסו לפני שהוא נכנס לשירותים. וכן אדם שכתב לעצמו חידושי תורה על דף, האם עליו להוציאו מכיסו לפני שהוא נכנס לשירותים?

תשובה: ככלל ברור שדין סידורים וספרי קודש מודפסים אינו חמור כדין ספר תורה הכתוב בדיו על הקלף, שעם ספר תורה אסור להיכנס לשירותים אפילו אם יכסה אותו בכמה כיסויים, ואילו עם סידור או ספר קודש אחר מותר להיכנס, ובתנאי שיהיה מכוסה. לדעת רוב הפוסקים מספיק שיהיה מכוסה בכיסוי אחד, ואם כן, כיוון שהסידור מונח בכיס, הרי שהכיס מכסה אותו, ומותר לו להיכנס עמו לשירותים. וזאת בתנאי שהספר נכנס לתוך הכיס ואינו נראה כלפי חוץ.

ויש מחמירים שסוברים שכדי לחצוץ בין הסידור לשירותים, יש לעוטפו בשני כיסויים. לפי זה, הרוצים להדר יניחו את הסידור בתוך שקית ניילון או נייר, וכשהוא עטוף יניחוהו בכיס, ועל ידי כך יהיה מונח בדרך קבע בתוך שני כיסויים, האחד השקית והשני כיס הבגד, ובאופן זה יוכלו להיכנס עמו לשירותים לכל הדעות.

וחידושי תורה שכתובים על נייר אין צורך לעטוף בשני כיסויים, ודי להניחם בתוך הכיס כשהוא נכנס לשירותים. וזאת מפני שאין בהם שמות קדושים, וגם הכתב שלהם אינו ככתב אשורי שכותבים בו ספר תורה, ולכן קדושתם פחותה, ודי בזה שמסתירם בתוך כיסו.[4]


[4]. לגבי סידורים וחומשים ושאר ספרים שיש בהם שמות קדושים, רוב הפוסקים סוברים שדי שיכסם בכיסוי אחד כשנכנס לשירותים, וכך דעת מ"א או"ח מג, יד, שאם הם בתוך כיס יכול להיכנס עימם לשירותים. וכך כתב הרדב"ז ח"ג תתקמ"ח, וכ"כ ברכי יוסף יו"ד רפב, ו, עפ"י שבות יעקב ח"א פב, שכמו שמותר להיכנס בקמיעים מכוסים בעור לשירותים, כך מותר אם מכוסים בבגד, וכתב שכך דעת מהריק"ש בשם הרדב"ז. וכן כתב ר"ש איגר בהגהתו שם. וק"ו אם הם כתובים באותיות רש"י או כתב אחר שאינו אשורי. גם המ"ב או"ח מג, כה, כתב כדעה עיקרית, שמותר להיכנס לשירותים עם כתבי קודש המכוסים בכיסוי אחד, ובשעה"צ הוסיף בשם הפמ"ג שאפילו לבית הכסא שבבית מותר להיכנס עימם בכיסוי אחד. אמנם הזכיר דעות מחמירים שצריך שני כיסויים, ומשמע שהבין כן מהגר"ז וא"ר. וכ"כ בשע"ת או"ח מג, ט. ולפי זה, הרוצה להחמיר, כשלוקח בכיסו סידור או ספר קודש אחר, יכסנו בכיסוי אחד, וכיס הבגד יהיה הכיסוי השני.

אמנם יש עוד צד להקל, שיש סוברים שכריכת הספרים נחשבת לכיסוי, וכך כתב בכף החיים או"ח מ, יד, בשם חסד לאלפים רמ, ח (בעניין תשמיש המיטה בחדר שיש שם ספרים, שצריך שני כיסויים). אמנם לדעת הפמ"ג מ, א"א ב, ושו"ת אהל יוסף ב, כריכת הספר אינה נחשבת לכיסוי, וצריך שני כיסויים אחרים. בנוסף לכך יש עוד סברה להקל, שכתב כה"ח או"ח מ, טז, שיש אומרים שספרים מודפסים אינם קדושים כל כך, ומספיק להם כיסוי אחד (לעניין תשמיש המיטה בחדר שהם נמצאים). ראוי לבאר כי הספק לעניין ספרים הנדפסים נובע משתי סיבות, א' שיש בהדפסתם פחות כוונה, ב' שאותיות הדפוס שונות מהכתב האשורי שכותבים בו את ספר התורה.

מכל מקום לעניינינו, אם יניח את הסידור או החומש בכיסו, לדעת כמה פוסקים ייחשב הדבר כשני כיסויים, האחד הכריכה, והשני כיס הבגד. (ואם מעל הכיס הוא לובש סוודר או חליפה הרי שזה כיסוי נוסף). בנוסף לכך, לדעת רוב הפוסקים די בכיסוי אחד. ועוד, שיש סוברים שגם במקום שצריך שני כיסויים לספרי קודש, אם הם מודפסים די בכיסוי אחד. ולכן מן הדין מותר להיכנס לשירותים עם סידור שיש לו כריכה והוא מונח בתוך כיס. והרוצים להדר, יוסיפו עוד כיסוי. ולעניין חידושי תורה הכתובים על נייר, אפשר להקל יותר, מפני שאין בהם שמות קדושים, והכתב שלנו אינו דומה לכתב אשורי שכותבים בו ספר תורה. ולכן כתבתי שגם למהדרים די שהם מכוסים בכיס הבגד, ואין צורך לעוטפם בכיסוי נוסף.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ז – כתיבת פסוקי תורה שלא בתוך חומש שלם

כל התורה מהווה גילוי אחד מושלם של דבר ה' בעולם, וכבר למדנו שספר תורה שחסרה בו אות אחת כולו פסול. ולכן אמרו חז"ל שאסור לכתוב קטעים מן התורה. החלק הקטן ביותר שאפשר לכתוב מן התורה הוא חומש שלם, שאף שאינו נחשב לספר תורה, מכל מקום כיוון שהוא חומש שלם – מותר לכותבו כדי ללמוד בו. אבל פחות מחומש שלם, לא התירו בתקופת האמוראים לכתוב, אפילו כדי ללמד תינוקות של בית רבן (גיטין ו, ב). וכן פסקו להלכה כמה מגדולי הראשונים (הרמב"ם והרא"ש).

אבל למעשה, נפסקה הלכה להקל לכתוב קטעי תורה לצורך לימוד. שהואיל והשכחה גברה, והדבר נחוץ מאוד לצורך לימוד התלמידים, 'עת-לעשות' ולהקל בדין זה ולהתיר למורים ולתלמידים לכתוב פסוקים מן התורה על הלוח או במחברות. וכן התירו להדפיס סידורים שמובאים בהם קטעי תורה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, מפני שאנשים רבים אינם זוכרים במדויק את קריאת שמע, לפיכך ישנו הכרח להקל להדפיס את כל קטעי התפילה, כולל הפסוקים, כדי שהציבור הרחב יוכל להתפלל כראוי.

לסיכום: לצורך גדול של לימוד או תפילה, מותר כיום לכתוב קטעים מן התורה.

אלא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם גם לצורך קל מותר לכתוב פסוקים מן התנ"ך. יש אומרים שבכל עת שיש מטרה של קדושה בכתיבת הפסוקים, אף שאין בזה הכרח, אפשר להקל (בני יונה). ויש מחמירים שרק במקום שיש הכרח לימודי מותר לכתוב פסוקים מן התורה (ט"ז).

לדוגמא, הועלתה שאלה, האם מותר לכתוב את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), כדי לתלותו בסוכה. לדעת בעל ה'משנה-ברורה' אסור, ויש מקילים בזה. וכן לגבי י"ג מידות רחמים, יש אומרים שאין לכותבם כדי לתלותם על קיר בית הכנסת, ויש מקילים משום שהדבר משפיע על האווירה הטובה בבית הכנסת ומיקל על המתפללים לומר את י"ג מידות רחמים בלא להביט בסידור. וכן לגבי כתיבת פסוקים שיש בהם משמעות מוסרית, יש מקילים לכותבם ולתלותם בכיתות הלימוד, ויש אוסרים.

למעשה, אפשר להקל לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות חינוכיות שאינן הכרחיות, ובתנאי שלא יכתבום באופן הכשר לכתיבת ספר תורה. וכתב דפוס הרגיל שלנו אינו כשר לכתיבת ספר תורה.[5]


[5]. מקורות לכל הסעיף: הרי"ף מיקל לכתוב קטעי תורה לשם לימוד, ושני טעמים נזכרו לדבריו, כמבואר בבית יוסף רפג, ב. ואף שהשו"ע מחמיר, כתבו הב"ח והפרישה והש"ך והט"ז שהמנהג להקל, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

ולצורך חינוכי שאינו הכרחי: לדעת הט"ז יו"ד רפב, א, אסור. וכן כתב במ"ב תרלח, כד, שאין לכתוב פסוק "בסכת תשבו שבעת ימים" ולתלותו בסוכה. ומהש"ך יו"ד רפב, ו, משמע שמותר, וכן דעת בני יונה.

לדעת כמה מגדולי הפוסקים, עיקר האיסור הוא דווקא בכתב אשורית הכשר לספר תורה, אבל בשאר סגנונות הכתיבה, אין איסור לכתוב קטעי תורה. וכך דעת התשב"ץ ח"א ב, והביאו בפת"ש רפג, ב. וכן דעת רבנו ירוחם נתיב ב' ח"ב יט, ב. אבל 'בני-יונה' מחמיר גם בכתב אחר, וכן דעת כמה אחרונים. וכיוון שיש מקילים לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות שאינן הכרחיות, אם יכתבם בכתב שאינו דומה לכתיבת ספר התורה, יש להקל.

וצריך לשרטט את השורה לפני כתיבת הפסוק, ואח"כ אם ירצו יוכלו למחוק את השרטוט. ודין זה מבואר בשו"ע יו"ד סימן רפד, שאסור לכתוב כתבי קודש בלא שרטוט, כדי שהכתיבה תצא ישרה ונאה.

הכותב מכתב על נייר חלק ובתוכו מזכיר פסוק, ישנה שאלה אם צריך לשרטט קו תחתיו לפני שיכתוב את הפסוק. לדעת ר"ת, רק כאשר כותבים דברי תורה צריכים לשרטט מתחת לפסוקים, אבל מהירושלמי משמע שגם במכתב צריך לשרטט. עוד אמר ר"ת, שרק אם כותב פסוק בשורה הראשונה צריך לשרטט תחתיו, אבל אם רוצה לכתוב פסוק בשורה השנייה אינו צריך לשרטט, שהואיל והשורה הראשונה כבר כתובה, יכול ליישר את הכתב על פיה, ולכן אין חובה לשרטט מן השורה השנייה ואילך. עוד כתב הרמב"ן, שרק אם כותבים בכתב שכשר לספר תורה צריכים לשרטט את השורה.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ח – שבעת השמות הקדושים ומעמדם

את הקב"ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.

בשבעה שמות קדושים נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדונו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.

מבחינה הלכתית שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה.

השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. ויש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו – אסור, ולכן אומרים: "יוד קי ואו קי", ק' במקום ה', וכך נוהגים (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח עפ"י התוס', ח"א ה, כז).

ובכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', אנו קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בקדושתו. ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם (פסחים נ, א; רא"ש יומא פ"ח יט).

ורק בבית המקדש היו מזכירים את השם המפורש. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך, כדי שלא ישמעו את השם המפורש (רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ב, ו).

גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (סוטה לח, א). לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוס', רמב"ם הל' תפילה יד, י).

השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: 'א' 'ד' 'נ' 'י'. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אנו אומרים שם אדנות.

שאר חמשת השמות הם: 'א-ל', 'אלהי-ם', 'אהי-ה', 'שד-י', 'צבאו-ת'.[6] ויש לנהוג בהם קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למחוק אחד משמות אלו.


[6]. כתבתי בספר את השמות עם קו מפריד לפני האות האחרונה, מפני שלדעת הרבה פוסקים, כל שאם היה כותב כך בספר תורה היה פסול – אין בו קדושה. ורק מצד שהוא רומז לשם השם, גם כאשר הוא נכתב כך אין לנהוג בו בזיון, ואין למוחקו אלא לצורך גדול (כך משמע מהרמ"א יו"ד רעו, י, וכן עיין בתשב"ץ ח"א ב' המובא בפ"ת רפג, ב, לעניין איסור כתיבת קטעים מהתורה, שאם כתב בכתב שפסול לס"ת אין בו איסור). ואמנם בשו"ת אבני נזר יו"ד שסה כתב שקו כזה אינו חוצץ אלא מחבר את המילה, ולכן יש עליו דין שם קדוש. מכל מקום לדעת רוב הפוסקים משמע שאין בכתיבה כזו קדושת השם. ופעם היו נוהגים לסמן ראשי תיבות באמצע כתיבת שם, כגון: אלהי"ם, אך לא כתבתי כך, כדי שלא לגרום טעות אצל חלק מהלומדים, שלא יבינו במה מדובר. ובודאי שמצד הדין היה מותר לכתוב את השם עצמו לצורך לימוד. אלא שלכתחילה עדיף לא לכתוב בספר מודפס שם ממש, כדי שלא תחול על השמות קדושה מדאורייתא, שאז האיסור לאבד את הספר הוא איסור מהתורה. ולגבי השם המפורש החמרתי לכותבו בהפרדה מוחלטת של האותיות, כדי שגם לשיטת האבני נזר לא תחול עליו קדושה. לגבי שם 'א-להים', יש עצה נוספת להוסיף לו 'ו' – 'אלוהים', ועל ידי כך לא יחשב לשם קדוש.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

ט – איסור מחיקת השם

אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב"ה, שכל המאבד שם מן השמות פוגע בכבוד שמיים, שנאמר לגבי עבודה זרה (דברים יב, ג-ד): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹוהֵיכֶם". וכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א).

ויש הבדל בין שמות שכל עניינם להיות שם לקב"ה, ובין כינויי שבח כגון 'רחום' ו'חנון', שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב"ה. איסור המחיקה מן התורה הוא על השמות ולא על הכינויים. כאמור, שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'.[7] וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, א; שו"ע יו"ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב. ועיין בפת"ש רעה, ד, שלדעת החת"ס מותר לקודרו, וי"א שמותר לקולפו).

אבל שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה כגון: 'חנון' 'רחום' 'הגדול' 'הגיבור' 'הנורא', 'הנאמן', 'קנא', 'חזק', וכיוצא בהם, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם (רמב"ם שם ו, ה).

ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מכל מקום מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.

בתלמוד (ר"ה יח, ב) מסופר כי בתקופת מלכות יוון גזרה המלכות גזירת שמד: שלא להזכיר שם שמיים. וכשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק את האמונה, והתקינו להרבות בהזכרת שם שמיים, ונהגו לכתוב בכל השטרות שם שמיים. וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". אך תקנה זו גרמה לבעייה, כי לאחר שאדם היה פורע חובו היו זורקים את השטר, ונמצא שם שמיים מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, ועשו אותו היום שביטלו בו את המנהג ליום טוב.

לפיכך כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ"א יו"ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע"ת או"ח יא, ג).

רק למען מטרה אחת התירה התורה למחוק את השם המפורש – כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שאשה סוטה, היינו אשה שנתייחדה עם גבר זר, לאחר שבעלה הזהירה שלא תתייחד עמו, ועלה חשש בלב בעלה שמא זנתה ונאסרה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש, והכהן שואל אותה אם זנתה. אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשה. ואם אמרה שלא זנתה, כותבים את פרשת הסוטה שנזכר בה שם השם, ואח"כ מוחקים את הפרשה אל תוך מים, והאשה הסוטה שותה אותם, ולאחר שתייתם היא חוזרת להיות מותרת לבעלה. והיה אם חטאה – עונשה שתמות בייסורים. ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, אסורה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה שזנתה. ואם לא חטאה – תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. יתר על כן, אם היתה מתקשה לילד – תלד במהרה, ואם היתה חולה – תתחזק (רמב"ם הל' סוטה פ"ג, ח, כא, כב).


[7]. שבעת השמות על פי גירסת הגר"א יו"ד רעו, יט. ואמנם בשו"ע מנה שם 'אלו-ה' כאחד משבעת השמות. אבל הגר"א כתב שהוא חלק משם 'אלהי-ם', ש'אלהי-ם' לשון רבים ואלו-ה לשון יחיד. כמו כן מוסכם שגם שם 'י-ה' הוא שם קדוש, ויש מוציאים שם 'אהי-ה אשר אהי-ה' וכוללים 'י-ה' במניין שבעת השמות, אבל הגר"א מבאר ששם 'י-ה' כלול בשם הויה, וממילא שם 'אהי-ה' נמנה בשבעת השמות, וכן הגירסה ברמב"ם יסודי התורה ו, ב. ונזכר 'אהי-ה אשר אהי-ה' אף שגם 'אהי-ה' לבד שם קדוש, כדי ללמד שבאופן זה גם מילת החיבור 'אשר' נחשבת בכלל השם הקדוש שאסור למוחקו.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

י – דין שם שנכתב שלא לשם קדושה

איסור מחיקת השם שלמדנו, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד – אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, ויש לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון.

אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב"ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם – לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט).

וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה – אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב).

גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה, כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם שם ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א).

וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, כדי להעביר את ישראל על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עיין ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועיין אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז, ומשמע שאפשר לשרוף את הברית החדשה ולגנוז את התנ"ך, אבל לא עם ספרי קודש אחרים. והרצי"ה זצ"ל סבר שצריך לשרוף הכל).

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

יא – כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת

למדנו בהלכות הקודמות שאסור מן התורה למחוק או לאבד אחד מן השמות הקדושים שנתכנה בהם הקב"ה.

אולם צריך לדעת שלכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות ארצית אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון אחד מן השמות הוא 'א-ל', ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: "משה הלך אל אהרן". ברור שבמילה 'אל' במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.

כמו כן אחד מן השמות הוא 'צבאו-ת', וניתן להשתמש במילה זו במשמעות ארצית, כגון: "צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר". ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.

וכן בשם 'שד-י', אם יתכוונו לכתוב שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא 'שדי-חמד' ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר הסמיכות מבהירה שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה'שדי-חמד' קונטרס ארוך שנקרא 'באר-בשדי' בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו).

וכן לגבי השם 'אדנ-י', אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: "יסד מכונו על אדני פז", ואין במשמעות זו קדושה.

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה' (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.

וכן הדין לגבי שם הישוב 'בית-אל', שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. וב'שדי-חמד' קונטרס 'באר-בשדי' במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

בפועל אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: 'י' 'ה' 'ו' 'ה' יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול ה'. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא 'יהווה', וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

יב – 'שלום'

למדנו בהלכות הקודמות (ח-ט) שיש איסור מהתורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה. לפיכך נזהרים שלא לכתוב בחינם את שמות השם, וכן שלא לכותבם בעיתון או במכתב שעתיד אח"כ להיזרק.

השאלה מה הדין לגבי כתיבת 'שלום' במכתב או בעיתון, שכן אחד משמותיו של הקב"ה הוא 'שלום'. אגב, לא לחינם מנהג ישראל לומר 'שלום' בעת שנפגשים זה עם זה, הכוונה לרמוז בכך, שקשרי הידידות והאהבה בעם ישראל מבוססים על שמו של השם, וכך הידידות עמוקה ואמיתית יותר, שכן היא ביטוי לאחדות העליונה. עוד רמז יש בזה, שכל ייעודו של עמנו הוא לגלות את שמו של ה' בעולם, ועל כן כשנפגשים אומרים שלום זה לזה כדי להזכיר מגמה עליונה זו.

נחזור להלכה, חז"ל אמרו ששמו של הקב"ה 'שלום', ועל כן אסור לאדם לומר לחבירו 'שלום' בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר 'שלום' בבית הכסא (שבת י, ב; שו"ע או"ח פד). לעומת זאת כאשר מנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם 'שלום'.

לפיכך מעמדו של השם 'שלום' הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה 'שלום' ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר 'שלום' במקומות מטונפים. הסיבה לכך, שאכן מצד אחד המילה 'שלום' מתארת מצב אנושי של ידידות ואהבה, ובתיאור מצב זה אין קדושה, אלא שמנגד אנו יודעים ששורש השלום בעולם נובע מבורא עולם. ולכן יש במילה זו קדושה מסוימת, ואסור לבזותה ולאומרה במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא"ש כלל ג' ט"ו; ש"ך יו"ד רעו, טז).

אמנם יש שהחמירו בזה וחששו לדעה הסוברת שגם 'שלום' הוא מן השמות שאסור למוחקם, ויש לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. והמחמירים כשיטה זו נוהגים לכתוב 'שלום' במכתב תוך השמטת האות האחרונה (שלו'). וכל זה רק לגבי כתיבת 'שלום' כמילת ברכה, אבל לכתוב ברכה שיהיה שלום בינו ובין שכניו, או לספר שנעשה שלום בין יריבים, לכל הדעות מותר.

למעשה, ההלכה כדעת המקילים שמותר לכתוב במכתב ברכת 'שלום', ואין צורך לגנוז מכתב זה. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.[8]

עוד צריך להזכיר, שנחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו 'שלום' במקומות מטונפים. לדעת ה'מגן-אברהם' אסור לקרוא לו בשמו, ולדעת הט"ז כיוון שכוונתו לשמו של האדם – מותר. ופסק בעל ה'משנה-ברורה' (פד, ו), שהלכה כדברי המיקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכתב שכן נוהגים, ומכל מקום סיים שירא שמיים ראוי שיחמיר.


[8]. יסוד ההלכה לעניין 'שלום' שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת הרא"ש כלל ג' ט"ו, עיקר שם 'שלום' אינו שמו של הקב"ה, אלא כיוון שהשלום פעולתו, הרי הוא נקרא על שם פעולתו. אמנם לדעת התוס' סוטה י, א, 'שלום' הוא מן השמות שאינם נמחקים. הרמ"א ביו"ד רעו, יג, כתב: "יש נזהרים אפילו במילת 'שלום' שלא לגמור כתיבתו", מלשונו משמע שאינו סובר שכך ההלכה אלא שיש נזהרים בזה ויש מקום לחומרתם. וכן כתב הש"ך רעו, טז, שאין העולם נוהגים כן, וכתב בנקודות הכסף, שמדברי כל שאר הפוסקים משמע שלא כדעת התוס'. וכוונתו שבכל המקומות שנזכרו בהם השמות שאינם נמחקים לא נזכר השם 'שלום', וכך כתב הרמב"ם הל' יסודי התורה ו, ב, שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכ"כ בשו"ע רעו, ט, וכ"כ הגר"א שם ס"ק כ"ד וכ"ט. וכן כתב בשו"ע הגר"ז או"ח פה, ג, שאף שאין אומרים 'שלום' בבית המרחץ, מותר למחוק שם זה. וכן כתב המ"ב פה, י. הרי שבעיקר הדין דעתם כרא"ש, ש'שלום' אינו שם ומותר למוחקו. ולמעשה הלכה כדברי המקילים, א' מפני שזוהי דעת רוב הפוסקים, ב' מפני שכל הספק הוא בדין מדברי חכמים, שכל זמן שלא כתב את השם לשם קדושה אין איסור מן התורה למוחקו. בכל אופן יש מקור לדברי המחמירים. אלא שכתב הרדב"ז (הובא בפ"ת רעו, כח) שאם כתב 'שלום' בהקשר של סיפור דברים, כגון שנעשה שלום בין יריבים, אין להחמיר. והוסיף על פי סברתו באג"מ או"ח ח"ד מ, ג, שאם כותב בראש המכתב "שלום וברכה" ברור שאין כוונתו לכתוב שם השם, וגם לפי התוספות אפשר להקל. ורק אם כותב 'שלום' לבד או "שלום עמך" יש מקום להחמיר.

אגב, יש לציין שאין לתלות מחלוקת לעניין כתיבת 'שלום' במחלוקת לעניין קריאה לאדם ששמו 'שלום' במקום הטינופת המובאת בהמשך, שאף המקילים לעניין כתיבה, אולי יחמירו לעניין אמירת השם, שבאמירה בקול יש יותר ביזיון מאשר כתיבה במכתב. שכל החשש מהביזיון של המכתב כשיונח בפח, וההנחה בפח אמנם אינה גניזה אך גם אינה ביזיון כל כך, ובמיוחד כשהמכתב מונח בתוך חבילה של דפים או בשקית ניילון מיוחדת. ועוד, שהכתיבה אינה בכתב אשורי, ולדעת התשב"ץ ח"א ב' אין בה קדושה (אמנם בספר צדקה ומשפט פרק ט"ז הערה פ' משווה בין שתי המחלוקות).

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

יג – שמות השם בלועזית, וסימנים לשם השם

למדנו שישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות של הקב"ה. אלא שכל זה בשמות בשפה העברית, שהיא לשון הקודש, ובה נברא העולם, ובשפה זו קבע הקב"ה כיצד יקראו לו בני האדם, ועל כן ישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שבעברית.

השאלה מה מעמד השמות הלועזיים שבני העמים השונים נתנו לקב"ה, כגון 'גוט' בגרמנית ואידיש, או 'גוד' באנגלית, או 'בוג' ברוסית. ההלכה היא שכיוון שמשמעות שמות אלו מקודשת על כן אין לבזותם או לאומרם במקום הטינופת, אבל מצד שני, הואיל ואינם השמות שהתורה נתנה לקב"ה, אין בהם קדושה. ולכן במקום שיש צורך מותר למוחקם. ואף אם כתבום בעיתון או במכתב, אין צורך לגנוז את המכתב או העיתון, אלא יכול להניחם בפח, שכן אין בזה ביזיון גדול. אבל לא ישתמש בעיתון או במכתב שימוש של גנאי כגון לקנח בו טינופת.

וכן הדין לגבי אותיות שבאו לסימן לשם השם, כגון כאשר כותבים שני יודים לסימן השם 'יי', או שכותבים אות ה' או אות ד' לסימן לשם השם, שאין באותיות אלו קדושה, ורק לבזותן ממש על ידי תשמיש מגונה אסור, אבל למוחקם או להניחם בפח כאשר הם חלק ממכתב או עיתון – מותר. זוהי דעת רוב הפוסקים.

אבל יש מן האחרונים שהחמירו לגבי שם לועזי של הקב"ה, שגם הנחתו בפח נחשבת ביזיון. ולכן הורו מלכתחילה שלא לכותבו בעיתונים או במכתב, כדי שלא יגיע לידי ביזיון בהשלכתו לפח. והתקנה לכך, לשנות את כתיבתו על ידי קו מפריד בתוך המילה – גו-ט או השמטת האות האחרונה – גו'.

ויש מחמירים יותר, ונוהגים שלא לכתוב אפילו אותיות שבאו לסימן לשם השם, כדוגמת ה' או ד', ולכן אינם רוצים לכתוב בתחילת המכתב ב"ה אלא כותבים בס"ד, אבל למעשה הלכה כדברי המקילים, ואין לחשוש לדעת המחמירים בזה.[9]


[9]. לעניין שמות לועזיים כגון 'גאט', כתב הש"ך קעט, יא, שמותר למוחקם. וזה ברור מכל הפוסקים שלא הזכירו שבנוסף לשבעת השמות בעברית ישנם עוד שמות שאסור למוחקם. וממילא ברור שאין בשמות אלו קדושה ורק לבזותם אסור. אמנם כמה אחרונים כתבו להחמיר לכתחילה, כמובא בפ"ת רעו, יא, בשם חוות יאיר קו, שאם כתב השמות הלועזיים בכתיבה אשורית שכותבים בה ס"ת, אפשר שאסור למוחקם. אמנם כתיבה רגילה שלנו כיום אינה נחשבת אשורית, לפי שאינה כשרה לספר תורה. גם בשו"ת אחיעזר ח"ד ל"ב כתב שלכתחילה יש לכתוב בעיתונים 'גאט' עם קו מפריד באמצע המילה (גא-ט), כדי שלא יבואו אח"כ לידי ביזיון. מ"מ למעשה נראה שהעיקר כדעת המקילים, וכמו שכתבו הגר"ז והמ"ב פה, י, שמותר למחוק שמות לועזיים ואין לבזותם. ונראה שהנחה בפח אינה נחשבת לביזיון כל כך, שהרי לדעת רוב הפוסקים אפילו מכתב שכתוב בו 'שלום' מותר להניח בפח.

ולעניין סימני אותיות שהם סימן לשם השם, כגון 'יי' או ה' או ד', כתב הרמ"א יו"ד רעו, י, עפ"י מהרא"י בתרומת הדשן קעא, שמותר למחוק אותיות אלו לצורך. וכן דעת הפוסקים רובם ככולם. אמנם נראה מדברי הרדב"ז ח"א רו, שכל שמתכוון לכתוב אותיות שיהיו סימן לשם השם, יש בהם קדושה ואסור למוחקם. אבל כאמור דעת רוב הפוסקים אינה כן. וכמו שכתב ערוה"ש רעו, כח, וכן משמע בבני יונה סוף סימן רע"ו. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד ד"ש, הזכיר כמה פוסקים שסוברים שאין באותיות אלו קדושה, ובאר שאף לדעת הרדב"ז רק כאשר הסימן עולה לגימטריא של שם השם אזי יש להחמיר, אבל בשאר הסימנים אינו מחמיר. ועוד עיין בספר צדקה ומשפט פרק טז, הערה פח. ומכל מקום אלו שרוצים להחמיר ולא לכתוב ה', משמע שאינם מרוויחים כלום אם כותבים ד', שכן בין כה וכה כוונתם לרמוז לשם השם, ובה' אין יותר קדושה מפני שהוא אות מן השם, שרק אם היה מדובר על אות שמתחילה את שם השם היה מקום לחומרא. ולכן אין סיבה לדקדק ולכתוב בראשי מכתבים בס"ד במקום ב"ה.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

יד – גניזת ספרי קודש מודפסים

ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף.

השאלה מה דינם של שאר ספרי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של הספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז או שמא אין חובה לגונזם ורק יש לדאוג שלא יתבזו.

שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.

כאן המקום לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו עלולים הדברים להישכח, הותרה כתיבת התורה שבעל פה. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שנתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה מיד היה מונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחו את הספרים כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא.

לפיכך היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר.[10]

אמנם לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח.

וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.[11]

בתקופה האחרונה התעוררה בעייה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה.

למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, וכך ראוי לנהוג לכתחילה. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.[12]


[10]. בשו"ת שבות יעקב ח"ג י' וי"ב מקל לשרוף ספרי קודש מודפסים שנתבלו בצנעה בתוך כדים או אבנים ואח"כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים ע"י שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ"כ בשו"ת באר שבע מג, וכנסת יחזקאל לז. וכ"כ המ"א או"ח קנד, ט, ושו"ת שואל ומשיב מהד"ג טו, והמ"ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקילו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה.

היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל הפוסקים רובם ככולם דחו סברה זו, וכ"כ הט"ז יו"ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח"ג סוף תשובה א. ובמנחת יצחק ח"א יז, ח-יב, והסכימו הפוסקים שאף אם המדפיסים היו גויים יש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ"ב מ, ד.

והרב פיינשטיין באג"מ או"ח ח"ד לט, רצה לחדש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ"ך שלא על קלף בדיו, ורק משום "עת לעשות" התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו הוא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יילקחו להתכה אין איסור. וכל זה אמור לגבי תלמוד ומפרשים, אבל חומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם 'אלהי-ם', מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע"פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה הקדושה על השמות, וכשנתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. ועוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדם מדרבנן. מ"מ דעת רוב הפוסקים שקדמוהו לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.

[11]. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שכל ייעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב פ', שאין איסור לאבד אלא אם התכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו מלכתחילה כדי לאבדם. וכ"כ בשו"ת עין יצחק ה-ז, שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה – מותר אח"כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו"ת אחיעזר יו"ד מח התיר לאבדם ע"י אמירה לגוי. (ובשו"ת אבני נזר יו"ד שעו כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם). וכן היקל בציץ אליעזר ח"ג א' לשרוף את עלי ההגהות אבל אין להשליכם באשפה דרך ביזיון. ונלענ"ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שכל המקילים לעניין ספרי קודש שנתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים. אמנם יש שהחמירו, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח' ור' שלמה הכהן מווילנא במכתב י"ב שם. וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב, והובא בכה"ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. ולמעשה ההלכה כדעת רוה"פ שהקילו, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדן מדרבנן.

ובעניין עיתון שיש בו דברי תורה, מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד. ויתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שעיקרו חול, לא נתקדש. (ועיין בשו"ת מנחת יצחק ח"א יז ויח, שסומך על סברה זו בדיעבד). ופשוט שלא שייך לנהוג קדושה בעיתונים החילוניים, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתונים חילוניים יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. ואף בעיתוני חול חיוביים כמו 'הצופה' ו'בשבע' נראה שאפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתם לצורך חול. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף את הניירות בשקית נוספת, או שיסתיר את הדף שיש בו דברי תורה על ידי דפים אחרים – אין ביזיון בהנחתו באשפה. ואת האשפה לוקחים אח"כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים.

[12]. מעמדם של דפי פרשת שבוע, המחולקים בבתי הכנסת, גבוה יותר ממעמדם של העיתונים שיש בהם דברי תורה, מפני שעיקר מגמת הדפים הללו לצורך קדושה. וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. אמנם יש סברה להקל בהם, מפני שהם נועדו ללימוד חד פעמי, וי"א שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי"ב. וכן לפי דעת האג"מ או"ח ח"ד לט, לאחר גמר הלימוד בהם פסקה קדושתם. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך. ונלענ"ד שנכון לנהוג לכתחילה, שאם רוב הגיליון מוקדש לפרסום וזו מגמתו, דינו כעיתון, ואפשר להניחו באופן מכובד בפח. ואם עיקרו לקדושה, נכון לגונזו.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | 2 תגובות

טו – איסור אזכרת שם שמיים לבטלה

מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים ו, יג; י, כ): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא". המשמעות הפשוטה של מצווה זו, שנזכור תמיד שה' ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בעולם, וראוי לקיים את מצוותיו. וקל וחומר הוא, שאם אדם מתיירא להמרות פיו של אדם מכובד כמלך, על אחת כמה וכמה שלא ימרה את פיו של הקב"ה.

עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב"ה. וכבר למדנו שבשבעה שמות נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של הקב"ה בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (שו"ת רע"א כה). אלא רק בתוך לימוד תורה מותר לקרוא את השמות המופיעים בפסוקים, וכן בשעת התפילה מותר להזכיר שם שמיים.

ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך הוא לעולם ועד" או "גדול הוא ומהולל מאוד", ועל ידי כך יתקן את דבריו שלא יזכיר שם השם לבטלה (רמב"ם הל' שבועות יב, יא).

ובכל מקום שמזכירים את השם באופן מכובד, היינו בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב).

ומי ששמע את חבירו מזכיר במזיד שם שמיים לבטלה, צריך לנדותו מיד בינו לבין עצמו, היינו בליבו, ומיד לאחר מכן להתיר את הנידוי, ואף זה בינו לבין עצמו. דין המנודה הוא שהציבור פורש ממנו, ואין אוכלים עימו, ואסור לו לכבס את בגדיו ולהסתפר אלא עליו לנהוג כאבל. אבל במקרה זה, כיוון שרבים פרוצים בעוון זה, ההלכה שינדהו בינו לבין עצמו, כדי שייענש על שהזכיר שם שמיים לבטלה, ומיד יתיר את הנידוי, כדי שלא להרבות במנודים (עיין רמב"ם הל' שבועות יב, ט, שו"ע יו"ד שלד, לז).

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

טז – האם מבטאים שם השם בעת הלימוד

למדנו שאסור להזכיר שם שמיים לבטלה. אך ראוי לברר מתי נחשבת אזכרת השם לבטלה ומתי לא. ברור שכאשר מתפללים צריכים להזכיר את השם, ואזכרות אלו הן חלק מהתפילה. וכן כאשר לומדים תנ"ך, קוראים את הפסוקים בשלמות.

השאלה היא, כאשר לומדים תלמוד ובו מוזכרים פסוקים מן המקרא ובהם שמות של הקב"ה, כיצד לקוראם, האם להזכיר את השמות כפי שכתוב בפסוק או לשנות ולומר 'אלוקים' במקום 'א-לוהים', ו'השם' במקום 'אדנ-י'.

להלכה מוסכם שהלומד גמרא רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בה (מ"ב רטו, יד). אמנם בפועל רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות השם במפורש בעת שלומדים גמרא, אלא במקום שנאמר בפסוק 'אדנ-י' אומרים 'השם', ובשמות שיש בהם אות 'ה', מחליפים אותה באות 'ק'. למשל במקום 'אלוהים' אומרים 'אלוקים', ובמקום 'אלוהינו' אומרים 'אלוקינו', ובמקום 'י-ה' אומרים 'קה'. והיו בין הפוסקים שחיזקו מנהג זהירות זה (ערוה"ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאלת יעבץ ח"א פא; ועיין אג"מ או"ח ח"ב נו, ויחו"ד ח"ג יג).[13]

בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ונחלקו הפוסקים אם לקרותן תוך אזכרת שם שמיים או לא. לדעת ה'שאלת-יעבץ' (ח"א פא) יש לקוראן תוך הזכרת שם שמיים. אבל רוב הפוסקים כתבו שאין להזכיר את השם בקריאתן, שאם יזכיר את השם ייחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנה ויאמר 'השם' במקום 'אדנ-י', ו'אלוקינו' במקום 'אלוהינו'. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, אזי מקריאים לפניו את הברכה תוך אזכרת השם, ואף הוא חוזר ומתרגל את הברכה באזכרת השם. ולאחר שכבר למד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר "השם אלוקינו" ולא יזכיר שם שמיים במפורש. וכך פסק בעל ה'משנה-ברורה' (רטו, יד, עפ"י המ"א וא"ר והגר"ז ועוד).

עוד הועלתה שאלה, מה דין קלטת שהוקלטו בה תפילות ודרשות שנזכר בהן שם שמיים. האם מותר להשמיעה או שיש בזה חשש אזכרת שם שמיים לבטלה? וכן האם מותר למחוק קלטות אלו?

לעניין השמעת הקלטת אין איסור, משום שרק אמירת שם שמיים לבטלה אסור, אבל אם המכונה משמיעה שם שמיים אין איסור, רק שיזהרו שהמקום יהיה נקי, שאם לא כן יש בזה ביזיון לקדושת השם (אג"מ יו"ד ח"א קעג).

ולעניין מחיקת הקלטת, דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, כיוון שאין ממשות של כתב בקלטת, אלא שבכל זאת היו שחששו שמא הדבר נראה כמחיקה וכפגיעה בשם שמיים. ושמעתי מהרב מרדכי אליהו שליט"א הלכה למעשה, שאין להתחיל את המחיקה משם השם, אבל אם מתחילים את המחיקה לפני כן, הרי שהמחיקה בגרמא ואין בזה איסור.[14]


[13]. גם כאשר רוצים לשבח את הקב"ה בתוך דרשה, מצד הדין מותר להזכיר את שם השם, אלא שנוהגים לשנות, כדי שלא להיכנס לחשש שמא יפסיק באמצע המשפט ונמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה. וכן כאשר אומרים דבר תורה, ורוצים להזכיר שם השם, מצד הדין משמע שמותר, אלא שנהגו להזכירו בכינוי 'השם' או הקב"ה, או 'אלקים', כדי שלא להרבות בהזכרת שם שמיים, שמא יקרה שיזכיר את שמו לבטלה.

[14]. באג"מ יו"ד ח"ב קמב, כתב שאין במחיקה איסור, רק שהדבר נראה מכוער, ולכן יש למוחקו בגרמא. וביבי"א ח"ד יו"ד כ' מרחיב בביאור שאין בזה איסור מחיקת השם. עוד עיין בציץ אליעזר יג, א, שכעיקרון הסכים לדעתם. גם במנחת יצחק ח"ג קב, כתב שאין בזה איסור, ורק שלכתחילה אין למוחקו כי דינו כדין סימן של השם. והציע למוחקו על ידי גוי או קטן. ונראה שאם מוחק כל הקלטת, אין בזה שום ביזיון וגם הדבר נחשב גרמא לכמה שיטות, ואין בזה איסור.

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

יז – האם יש קדושה בכתב אשורי?

מעלה מיוחדת ישנה בלשון העברית שהיא לשון הקודש שבה ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי דיבור בלשון הקודש. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות בצורה המושלמת ביותר את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה מבטא באופן השלם ביותר את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה.

וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שנהגו קדושה בכתיבה האשורית, והשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז).

ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות את הכתיבה של האותיות עד שנראות ככתב אחר מהכתב האשורי, כדי שיוכלו להשתמש בו בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורתן שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד).

אף לגבי הזמנות לבר מצווה, נחלקו הדעות האם טוב לכותבן בכתב שכותבים בו ספר תורה, שלדעת שו"ת 'רב-פעלים' (ח"ד יו"ד לב), מפני קדושתו אין לכתוב בו הזמנות. ואילו לדעת ה'כתב-סופר' (אה"ע כב), אין בזה איסור.

עוד הורו מקצת הפוסקים, שאין לקנח לכלוך וצואה בנייר שנכתבו עליו אותיות בכתב של ספר תורה (חוות יאיר קו).

וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפד). אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס – הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול, וכן נוהגים.

אבל אין לקנח את הצואה בנייר שמודפסות עליו אותיות עבריות, שהואיל והן דומות לכתב אשורי, יש להימנע מלהשתמש בהם בשימוש של גנאי. ורק כאשר אין שום ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בזה.

לגבי קריאת עיתון או ספר חול בשירותים, יש שרצו לאסור מפני הקדושה שבאותיות הדומות לכתב אשורי. אבל דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י; ציץ אליעזר טו, ז).

פורסם בקטגוריה ה - כבוד ספר תורה ושמות קדושים | כתיבת תגובה

א – מצוות בניית בית כנסת

בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד לעצמם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א). ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם ברור שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם. וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). במלים אחרות, הקדושה ששורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש.[1]

במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהיראות לפני ה' אלקינו – בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של אותה התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.

וכיוון שהשכינה שורה בבית הכנסת, גם אדם שאיחר לתפילה במניין, מצווה שיבוא לבית הכנסת להתפלל שם ביחידות (ברכות ו, א; שו"ע או"ח צ, ט).

נמצא אם כן שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש.

וכיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, ניתן לכפות את הקהל לבנותו. ואם ישנם יהודים שאינם מעונינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, על פי ההלכה, נציגי הציבור יכולים לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א). באופן כללי חלוקת התשלומים היתה נקבעת על פי העושר, העשירים היו משלמים יותר, והעניים פחות. כיום ישנן קהילות שמממנות את בניית בית הכנסת על ידי מכירת מקומות הישיבה בבית הכנסת, כאשר המקומות הקדמיים עולים יותר ואלו שמאחור פחות, וכל אחד מחליט איזה כסא ברצונו לקנות. וישנן קהילות שקובעות סכום שווה לכולם.

בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ"ב קנ, ב).


[1]1. יש אומרים שהקמת בית הכנסת היא מצווה מן התורה, בכלל המצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכן משמע מהזוהר רעיא מהימנא בשלח נט, ב. ויש סוברים שבניית בית הכנסת היא מצווה דרבנן, כזכר למקדש וכדי לקבוע מקום לתפילה. (עיין בשדי חמד כללים מערכת הב' אות מג-מד).

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ב – אחדות ישראל בבית הכנסת

כידוע ישנה מצווה לבנות בית כנסת, אלא שלעיתים מתעוררת שאלה, כאשר ישנו בית כנסת אחד באזור, ומקצת מן הקהל רוצים להקים לעצמם בית כנסת אחר, האם גם במקרה כזה ישנה מצווה להקים בית כנסת, או שמא המצווה היא דווקא להישאר ולהתפלל ביחד?

תשובה: אם בית הכנסת הקיים צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, ודאי שיש מצווה להקים בית כנסת נוסף. אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל תושבי האיזור, אזי ברור שעדיף להישאר ביחד, שכן ככל שיגדל מספר המתפללים בבית הכנסת, כך תהא התפילה מהודרת ומכובדת יותר, שנאמר (משלי יד, כח): "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". בנוסף לכך האחדות היא ערך עליון, וכפי שאמרו חז"ל, שבזמן שישראל מאוחדים אפילו אם יש בהם חטאים, הקב"ה מסייע בידם לנצח את אויביהם, אבל כשיש ביניהם פירוד, מחלוקת ולשון הרע, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב"ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם (עי' דברים רבה ה, ו).

לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו נוח יותר להתפלל במניין קטן שינהג בדיוק לפני נטיית רוחם, מכל מקום עדיף שכל אחד יוותר מעט כדי לשמור על אחדות הקהילה (מ"א קנד, כג, בשם רא"ם ומשפטי שמואל). כאן המקום לציין, שעיקר שמו של בית הכנסת נקרא על שם האחדות, שהוא מכנס את כולם יחד.

אבל אם המציאות היא, שלא ניתן להתגבר על הבדלי ההשקפות והנטיות, ופעמים רבות בני הקהילה אינם מסוגלים להשאיר את המחלוקות מחוץ לבית הכנסת, והריב מגיע עד לתוך הקודש פנימה, ומפעם לפעם פורצות קטטות אודות כיבודים ועלבונות, במצב כזה עדיף שייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ"ב קנ, ב, עפ"י רדב"ז ח"ג תע"ב).

עוד חשוב להדגיש, שלפעמים מבחינה עניינית ראוי להקים כמה מניינים באותו בית כנסת. מניין אחד למאריכים ואחד למקצרים, אחד לאלו שרוצים שכל החזנים יהיו זקנים ומנוסים, ואחד לאלו שרוצים לשתף את הנוער בתפילה. במקרים כאלו אין להתנגד להקמת מניינים נוספים, אלא שיש לשקוד על קיום תפילות ואירועים כלליים שבהם כל הציבור יתאחד. וכדי שהדברים יסודרו כהלכה, רצוי מאוד שהרב המקומי יהיה שותף מלא בעיצוב המניינים השונים, תוך הדגשת האחדות היסודית שבין כל חברי הקהילה (עיין פניני הלכה תפילה ו, ו).

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ג – סגולות בית הכנסת לקיום האומה ולאריכות ימים

כדי להבין את ערכו העצום של בית הכנסת, יש להקדים ולומר, שקיומו של עם תלוי בארצו. ולכן כל עם שנאלץ לגלות מארצו, תוך זמן קצר איבד את זהותו ונטמע בין בני המקום שאליו גלה. העם היחיד שנשאר חי וקיים בלא שהמשיך להתגורר בארצו היה עם ישראל. במידה רבה היה זה בזכות בית הכנסת, שכן בית הכנסת הוא מעין שלוחה רוחנית של ארץ ישראל ובית המקדש, וכל יהודי שנכנס לבית כנסת, בכל מקום שהוא בעולם, זוכה לינוק מעט מקדושתה של ארץ ישראל. וכמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אלוהים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". ופירש רבי יצחק: "מקדש מעט" – "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). וכך למרות כל הצרות והגלויות יכולנו להמשיך ולקיים את זהותנו הלאומית, שהביטוי העיקרי שלה הוא האמונה כי ה' הוא האלקים.

וכך מסופר בתלמוד (ברכות ח, א), שכאשר שמע רבי יוחנן, שישנם יהודים בבבל שמגיעים לז­ִקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר (דברים יא, כא): "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם", היינו בארץ ישראל ירבו ימיכם ולא בחוץ לארץ. כיוון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר, זהו שהועיל להם שיאריכו ימים. נמצא אם כן שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת ארץ ישראל. ועל כן אמרו חז"ל שבעת הגאולה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, ששם הוא מקומם הטבעי (מגילה כט, א. ועיין ליקוטי הלכות למהר"ן ביהכ"נ ג).

וכיוון שבית הכנסת הוא מקום קדוש, שבו מתגלה האמונה בה', כל היושב בבית הכנסת בכובד ראש, מקיים מצווה, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מתפלל ולומד בבית הכנסת שיש בידו מצווה (שו"ע קנא, א, עפ"י מגילה כח, ב).

ובזכות מצווה זו שיש בה ביטוי לדבקות בה', זוכים להאריך ימים. וכן סיפרו חז"ל על אשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו, רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח, לד-לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (ילקו"ש תת"ק).

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ד – מיקומו של בית הכנסת

כיוון שבית הכנסת הוא מקדש מעט, ובו שורה השכינה, קבעו חז"ל שצריך לקבוע את מקומו בגובהה של עיר. כלומר, יש לבנותו על המקום הגבוה ביותר שבאותו ישוב, כדי להמחיש לעיני כל שזה הבניין המכובד והחשוב ביותר. ואם בונים כמה בתי כנסיות, צריך לבנות כל בית כנסת על המקום הגבוה ביותר שבאזור הסמוך אליו.

ואסור שיהיה בניין אחר גבוה מבית הכנסת, ואמרו חז"ל (שבת יא, א): "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת, לסוף חריבה, שנאמר (עזרא ט, ט): 'לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו'".

סוד נצחיותו של עם ישראל נעוץ בכך שידע תמיד שערכי הרוח והנצח קודמים לכל, לשם כך היו מוכנים בני עמנו לסבול יסורים קשים ולקדש את ה' ובלבד שלא לנטוש את אמונת הנצח. בזכות דבקותנו באמונה הנצחית, גם קיומנו נצחי, וכל התהפוכות ההיסטוריות לא יכלו לנו. עמים רבים קמו ונעלמו, ועם ישראל חי וקיים.

אמונה זו צריכה להתבטא גם במיקומו ובבניינו של בית הכנסת, שהוא צריך להיות הבניין הגבוה ביותר. הבתים שבהם אנו אוכלים, שותים וישנים, משמשים אותנו בעיקר לצרכי השעה והחומר, ואילו בבית הכנסת אנו נפגשים עם ערכי הנצח. ולכן אמרו חז"ל שעיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לבסוף תיחרב, שכן מקום שבו נותנים עדיפות לחומריות על פני הרוחניות, אין כוח רוחני, נצחי, ועל כן סופו שיחרב.

אלא שכיום התעוררה בעייה קשה מאוד, עם השתכללות הטכנולוגיה והמדע, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, ורבים מעדיפים להצטופף בערים. כדי לשכן את כולם יש צורך שהולך וגובר, לבנות בניינים רבי קומות שבהכרח יהיו גבוהים יותר מבית הכנסת. השאלה – האם יש בדבר איסור?

תשובה: ה'מאירי', שהיה אחד מגדולי הראשונים, כתב בפירושו למסכת מגילה, שכל האיסור לבנות בתים שיהיו גבוהים מבית הכנסת, הוא דווקא כאשר בתים אלו נבנו לשם פאר וכבוד, שאז ישנה פגיעה בכבודו של בית הכנסת, אבל אם הסיבה לבניין הבתים הגבוהים היא כדי לאפשר איכלוס משפחות רבות יותר, אין בזה שום פגיעה בכבוד בית הכנסת, והדבר מותר לכתחילה. ונראה שגם ה'ערוך' והר"ן והרמב"ם הסכימו לעיקרון שבסברתו, וכן כמה אחרונים הזכירו את ה'מאירי' להלכה. לפיכך, אין כיום איסור לבנות בית גבוה מבית הכנסת, אם מטרת בניינו היא לאפשר בניית דירות רבות או משרדים לצורך עבודה.[2]

אך כמובן שבמה שאפשר אנו מחויבים להמשיך ולכבד את בית הכנסת. ראשית, יש לעשות כל מאמץ שבית הכנסת ייבנה על המקום הגבוה שבאותו איזור. שנית, יש לבנותו בצורה המכובדת והמפוארת ביותר, כדי להראות שהוא המקום החשוב עבורנו, יותר מבית העם או המועדון השכונתי. וכן מפואר יותר מן הבתים שבנו לעצמם בני הקהילה.


[2]2. נראה שהדבר תלוי בהסברת המושג "קשקושי ואברורי", שמבואר בגמ' שבת יא, א, שאין בעייה שיהיו גבוהים מבית הכנסת. לדעת הערוך והר"ן, הם מגדלי שמירה לעיר, וכיוון שיש צורך לבנותם גבוהים, מותר להגביהם יותר מבית הכנסת. לפי זה נראה שגם אם בונים רבי קומות לצורך דירות ומשרדים, ולא לצורך פאר וכבוד, אין בזה פגיעה בכבוד בית הכנסת. אמנם לדעת הרא"ש, הטור והשו"ע, "קשקושי ואברורי" הם כיפות וגגות משופעים שאין משתמשים בהם, ולכן אין איסור שיהיו גבוהים מביהכ"נ, אבל מקום שמשתמשים בו, כדירה או עלייה, אסור שיהיה גבוה מבית הכנסת. לפי זה הבעייה במקומה עומדת, והדרך היחידה להתיר בניין רב קומות הוא מפני שאנו אנוסים, ואין ביכלתנו להגביה את בית כנסת יותר מכל בתי העיר. שכן אם רוצים שיכנסו לבית הכנסת ללא מעלית, צריכים שרצפתו תהיה קרובה לקרקע, ולא ניתן להגביה את גגו לגובה של שלושים מטר, הן מפני ההוצאות העצומות שבכך, והן מפני שאין שום יופי באולם גבוה כל כך, שידמה יותר לבור מאשר לבית כנסת. בנוסף לכך לא נוכל לדאוג כיאות לסיודו ולתיקונים השוטפים הנדרשים בכל בניין.

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ה – שלא לסתור בית כנסת

הואיל וקיומו של בית הכנסת הוא דבר נחוץ ממדרגה ראשונה, אסרו חכמים לסתור בית כנסת לפני שבונים אחר במקומו. כלומר, גם כאשר ישנה תוכנית ברורה, להחריב את בית הכנסת על מנת לבנות אחר במקומו, ובינתיים יש להם מקום זמני להתפלל בו – חששו חכמים שמא יארע להם אונס והם ייאלצו להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית הכנסת לצרכים אחרים, ולבסוף יתרשלו מלבנות את בית הכנסת החדש. לכן קבעו שרק לאחר שיגמרו לבנות את בית הכנסת החדש יוכלו לסתור את בית הכנסת הישן או למוכרו.

אבל אם חרבו יסודותיו של בית הכנסת ויש חשש שכתליו יתמוטטו, יסתרו אותו מיד, ויזדרזו לבנות בית כנסת חדש במהירות מירבית, בעבודה רצופה ביום ובלילה, עד שיוכלו הקהל לשוב ולהתפלל בו. מסופר בתלמוד על רב אשי שהיה תלמיד חכם גדול ועשיר מופלג, שפעם ראה סדקים בכתלי בית הכנסת שבעירו, וכיוון שהיה חשש שמא יתמוטט ויסכן את האנשים הנמצאים בו, ציווה להחריב את בית הכנסת ומיד לבנותו. וכדי שלא יתמהמהו בבנייתו, העביר את מיטתו למקום בית הכנסת, ולא חזר לישון בביתו עד אשר גמרו לבנות את בית הכנסת (ב"ב ג, ב; שו"ע או"ח קנב).

גם כאשר צריכים להרחיב את בית הכנסת, יבנו תחילה את הכותל החדש, ורק לאחר מכן יפרקו את הכותל הישן. באופן כזה שלא יהיה רגע שבית הכנסת לא יהיה בנוי וסגור מארבע רוחותיו. ורק כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה בדרך הזאת, מותר לפרק תחילה את הכותל הקיים ולבנות במהירות המירבית את הכותל החדש (באו"ה שם ד"ה 'דינא', עפ"י דעת הרא"ש והרמב"ם).

בחוץ לארץ, לעיתים תכופות קהילות שלימות נודדות ממקומן, ואזי בתי הכנסת נשארים שוממים ללא מתפללים. במצב כזה הורו הפוסקים שמותר למכור את בית הכנסת. על ידי מכירה זו יוצא הבניין לחולין ואילו הכסף שיקבלו תמורתו מקודש, וצריכים לקנות בו בית כנסת אחר, או שאר תשמישי קדושה, כארון קודש או ספרי קודש (מ"א קנג, יב, מ"ב קנג, יא, לג).

ואף-על-פי שבית הכנסת יוצא לחולין ומותר להופכו למשרד וכדומה, מכל מקום יש להיזהר שלא להשתמש בו לדברים מגונים, ולכן אסור להופכו לבית כסא או בית מרחץ, וכן אין לבצע בו עבודות מגונות כעיבוד עורות (שו"ע קנג, ט).[3]


[3]3. לדעת השו"ע קנג, ט, אם נמכר על ידי שבעת טובי העיר בהסכמת אנשי העיר, יש בכוחם להחליט שלאחר המכירה יוכל הקונה להשתמש בבית הכנסת אפילו לדברים מגונים. אבל לדעת הראב"ד, גם פרנסי העיר בהסכמת אנשי העיר אינם יכולים לבזות את בית הכנסת. ולכך נוטה דעת המשנה ברורה בבאור הלכה ד"ה 'ואם'.

אם הוא בית כנסת של כרכים, היינו בית כנסת שבאים להתפלל בו אורחים מכל קצוות הארץ, כיוון שיועד להמוני בית ישראל, אין בכח הגבאים ופרנסי הקהל למוכרו. ורק אם נתמעטו מתפלליו עד שאין בו מניין מותר למוכרו כפי שכתב המ"ב קנג, לג, בשם מ"א והמבי"ט.

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ו – מהו בית הכנסת וכיצד מתנהגים בתוכו

כידוע בית הכנסת הוא מקום קדוש, וחז"ל קראו לו 'מקדש מעט'. ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.

וכל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון למען איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.

ויש לכבד את בית הכנסת ולנקותו תמיד. וצריך לנקות את הנעליים מן הבוץ לפני שנכנסים לתוכו. ואסור להיכנס לתוכו בראש מגולה (שו"ע קנא, ו-ט). וכמובן שאסור לירוק בתוכו. ואמנם היו זמנים שהבתים לא היו מרוצפים ואנשים היו רגילים לירוק בביתם הפרטי, ואז היה מותר גם לירוק בבית הכנסת, אבל כיום נזהרים מאוד שלא לירוק בבתים פרטיים, ולכן ישנו איסור גמור לירוק בבית הכנסת (עפ"י הגמ' ברכות סג, א).

אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. ואפילו כשיורד גשם בחוץ, אסור להיכנס לתוכו כדי להנצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. וכן אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להטעין טלפון נייד. שכן בית הכנסת מקודש לתפילה ותורה ולא לשאר צרכי האדם.

ואדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחברו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יֵראה כנכנס לצרכיו האישיים בלבד (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א).

אמנם צריך לדעת, שלא כל מקום שמתפללים בו נחשב בית כנסת. כדי שמקום מסוים ייחשב בית כנסת צריכים להתקיים בו שני תנאים, האחד, שדעת בעלי הבית לייעד את אותו הבית לבית כנסת. והשני, שיתחילו להתפלל בו. ולכן בעת שבונים את בית הכנסת, עדיין לא חלים עליו דיני בית כנסת, ומותר לשחק ולאכול ולשתות בו. ורק מרגע שהחלו להתפלל בתוכו – חלים עליו כל דיני בית הכנסת (שו"ע או"ח קנג, ח).

עוד צריך לדעת, שקהילה שעדיין לא בנתה לעצמה בית כנסת, וחבריה נוהגים בינתיים להתפלל בשבת במבנה המיועד למטרה אחרת, כגון באולם הספורט של בית הספר המקומי – אין על האולם דינים של בית כנסת, כיוון שלא יועד לכך, ולכן מחוץ לשעות התפילות מותר לשחק ולהתעמל בתוכו. וכן אולם שנועד לפעילות של תנועת נוער, ובשבת נוהגים הנערים להתפלל בו כמה תפילות. כיוון שאותו אולם לא יועד לשם בית כנסת, מותר לקיים בו פעולות והצגות ולצחוק בתוכו. אלא שחובה עליהם לפרוס וילון שישמש מחיצה בין ארון הקודש לשאר האולם. ראשית, כדי להדגיש שאכן האולם לא יועד לבית הכנסת. שנית, מפני שאסור לנהוג בקלות ראש מול ארון הקודש (שו"ע יו"ד רפב, א; מ"ב או"ח קנא, יד, ושעה"צ יג).

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ז – בית מדרש, קדושתו וכיצד נוהגים בו?

קדושת בית מדרש שנועד ללימוד תורה, מרובה מקדושת בית כנסת שנועד לתפילה, מפני שמצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות התפילה. ואף-על-פי-כן בכמה דברים ניתן להקל בבית המדרש יותר מאשר בבית הכנסת. למשל, בבית הכנסת אסור לאכול או לשתות, מפני שיש בזה קלות ראש, אבל בבית המדרש התירו לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות. והטעם לכך, מפני ביטול תורה. שכן הלומדים שוהים בבית המדרש שעות ארוכות, ואם בכל פעם שיצטרכו לאכול או לשתות ייאלצו ללכת לביתם, יגרום הדבר לביטול תורה. לכן התירו להם חכמים, לאכול ולשתות בבית המדרש, כדי למנוע מעצמם ביטול תורה (שו"ע קנא, א; מ"א סק"ב).[4]

אבל בישיבה, שחדר האוכל שלה סמוך לבית המדרש, אין לאכול בתוך בית המדרש, מפני שאין בדבר צורך. ואפילו מים אין לשתות בבית המדרש, כאשר ניתן לשתותם מחוץ לבית המדרש, בלי שהדבר יגרום לביטול תורה. ותלמידים שרוצים להכין לעצמם כוס קפה או תה, ומעוניינים לשתותו בתוך בית המדרש כדי שיוכלו להמשיך בלימוד תוך כדי שתייתו, מותר להם לשתות בתוך בית המדרש.

וכן התירו ללומדים לנמנם מעט בבית המדרש. ואף על פי שבבית כנסת אסור לישון או לנמנם, מכל מקום בבית המדרש התירו, שהואיל והתלמידים נמצאים שם כל היום, אי אפשר שלא ינמנמו מעט. ועוד, שאם בכל שעה שהם עייפים ייאלצו לעזוב את בית המדרש, ייגרם להם ביטול תורה רב, ועדיף שינמנמו מעט ואחר כך ימשיכו ללמוד ביתר צלילות.

עוד חשוב לציין, שכשם שאסור לאכול ולשתות בבית כנסת כך גם אסור לעשן. ואמנם בבית המדרש, למי שהיה קשה ללמוד בלא לעשן, נהגו בעבר להתיר לעשן, כשם שהתירו ללומדי תורה לאכול בבית המדרש. אבל כיום, לאחר שנתגלה שהעישון מזיק לבריאות ומסכן את הנפש ממש, אסור לעשן בכל מקום, וקל וחומר בבית המדרש, במקום שהדבר עלול לגרום נזק לסובבים. וכן הורו כמה מגדולי הדור, שלא לעשן בבית המדרש, וביניהם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב.


[4]4. כל מה שכתבתי בהלכה זו, על פי דעת השולחן ערוך והמגן אברהם, שסוברים שמעיקר הדין כל איסורי בית הכנסת חלים גם על חכמים ותלמידיהם, ורק כדי למנוע מהם ביטול תורה, הקילו להם לאכול ולשתות בבית הכנסת. אבל כשאין חשש ביטול תורה אין להקל, וזוהי השיטה המקובלת על רוב הפוסקים. אבל ישנה עוד שיטה, והיא דעת הר"ן שהובאה בדברי הרמ"א, שלתלמידי חכמים מותר לכתחילה להקל בדיני בית המדרש, מפני שבית המדרש נחשב כביתם. ובבית הכנסת הכל מודים שאין להקל אלא בשעת הדחק.

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ח – סעודות מצווה בבית הכנסת

שאלה שרבים שואלים היא, האם מותר לערוך בבית הכנסת סעודות של מצווה, כגון סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה, וכדומה?

תשובה: בתלמוד הירושלמי מסופר שהיו נוהגים לאכול סעודות קידוש החודש ועיבור השנה בבית הכנסת. מכאן שאף שככלל ישנו איסור לאכול בבית הכנסת, מכל מקום סעודות מצווה מותר (פסחים פ"א ה"א, סנהדרין פ"ח ה"ב, שו"ע או"ח קנא, ד).

אלא שלדעת בעל ה'מגן-אברהם' (קנא, ה), רק סעודות מצווה קטנות שאין שותים בהן יין התירו בבית הכנסת. שכן המקור להיתר הוא מסעודות עיבור השנה שבהן היו אוכלים פת וקטניות בלבד. לפי דעתו אסור לסעוד בבית הכנסת סעודות שבת, או סעודת ברית מילה, פדיון הבן וכדומה, מפני שהן סעודות גדולות ששותים בהן יין. ורק מסיבת סיום מסכת, שיגישו בה אוכל פשוט, מותר לערוך בבית הכנסת (ולכך נוטה דעת ערוה"ש קנא, ו).

אבל לדעת הרבה פוסקים, כל סעודת מצווה מותר לערוך בבית הכנסת, שכן היו נוהגים בשבת לקדש על היין בבית הכנסת, בשביל האורחים העניים שהיו סועדים סעודות שבת בבית הכנסת. וכל זה בתנאי שישמרו על קדושת המקום. וכן לגבי שתיית היין, אף שמותר לדעת רוב הפוסקים לשתות יין בסעודת מצווה שבבית הכנסת, מכל מקום צריך להיזהר שלא להשתכר (בן איש חי ש"א ויקרא ד; ציץ אליעזר יד, כו). בנוסף לכך, באותן קהילות שמאז ומתמיד נהגו לערוך בבית הכנסת סעודות שבת, סעודות ברית ושאר סעודות מצווה, נחשב הדבר כאילו התנו על כך במפורש, ומלכתחילה קדושת בית הכנסת לא חלה באופן כזה שתאסור עליהם לערוך את סעודות המצווה בבית הכנסת. וכן פסק בעל ה'משנה-ברורה' (קנא, כ, ושעה"צ יד).[5]

לסיכום, במקום שרגילים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, אין כל איסור להמשיך במנהגם. וכן במקום שרגילים לערוך סעודות ברית מילה ופדיון הבן בבית הכנסת, מותר להם לערוך שם כל סעודת מצווה, כולל סעודת בר מצווה, וסעודת חתונה ושבע ברכות. וכל זה כמובן בתנאי שייזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו מכל שיחה בטלה וקלות ראש. וכן ייזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת.

אבל במקום שלא נהגו לערוך סעודות מצווה בתוך בית הכנסת, מלכתחילה עדיף להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לערוך בתוך בית הכנסת סעודות מצווה גדולות שמגישים בהם יין. אבל הרוצים להקל רשאים, שכן דעת הרבה פוסקים.


[5]5. אמנם דעת השו"ע קנא, יא, עפ"י התוס' והרא"ש, שתנאי אינו מועיל לזה. אבל לדעת הר"ן והרמב"ן, התנאי מועיל לשעת הדחק, ולדעת רש"י ואו"ז מועיל אף שלא בשעת הדחק. וכתבו הט"ז והמ"ב שהלכה כמותם (באו"ה קנא, יא, ד"ה 'אבל', מ"ב כ, ושעה"צ יד). עוד כתב בבאור הלכה קנא, יא, ד"ה 'אבל בבתי כנסיות', שלדעת כל הפוסקים שהוזכרו, תנאי מועיל אף לבתי כנסת שבארץ ישראל, ושלא כשיטת התוס' והשו"ע.

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

ט – נשיאת נשק בבית כנסת

כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה (שו"ע או"ח קנא, ו, עפ"י מהר"ם מרוטנבורג ועוד).

דין זה מבוסס על מצווה מן התורה, שלא לבנות את המזבח על ידי שימוש בכלי ברזל. שנאמר (שמות כ, כב): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". ומובא על כך במכילתא: "מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך". ועל סמך מצווה זו כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאין להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה. שכן בית הכנסת נועד להאריך את חייו של האדם, ואילו הסכין לקצר.

ונשאלה בימינו שאלה, מה יעשו חיילים ושוטרים שצריכים לשאת את נשקם עמהם, האם מותר להם להיכנס לבית הכנסת עם הרובה או האקדח או שמא אסור?

ברור שכאשר ישנו צורך בטחוני להסתובב בכל מקום עם נשק, אזי מותר מן הדין להיכנס עימו לבית הכנסת, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות. השאלה היא מה הדין כאשר מחד אין צורך בטחוני שיהיו כמה כלי נשק בבית הכנסת, ומאידך, נושא האקדח או הרובה אינו יכול להשאירו בחוץ, מפני הסכנה שמא יגנבו את הנשק והוא יגיע למחבלים או פושעים.

תשובה: במקרה של אקדח הפתרון הטוב ביותר הוא לכסותו, שכן לדעת רוב הפוסקים אם הסכין מכוסה, אין איסור להיכנס עימה לבית הכנסת. ולכן הנושא אקדח, יסתירנו בחולצתו, או יכניסנו לתיק. וכן לגבי רובה – כאשר ניתן לכסותו – יכסהו (א"ר, וכן הגירסא ברבנו פרץ, תשב"ץ וכלבו).

ואמנם יש סוברים שגם כאשר הסכין מכוסה אסור להיכנס עימה לבית הכנסת (ט"ז קנא, ב). אבל כתב בעל תשובות 'ציץ- אליעזר' (י, יח), שגם לדעתם אם יפרקו את המחסנית מהנשק יהיה מותר להיכנס עמו לבית הכנסת. שכן דין נשק שאין בו מחסנית קל מדין הסכין, מפני שהסכין יכולה להרוג מיד, ואילו הרובה ללא המחסנית אינו יכול להרוג. ועל פי זה היקל להיכנס בשעת הדחק לבית הכנסת עם רובה שפרקו ממנו את מחסניתו, גם כאשר אין אפשרות לכסותו.

לסיכום: לכתחילה עדיף שלא לבוא עם נשק לבית הכנסת. אבל כאשר ישנו צורך בטחוני, או שאין מקום בטוח שבו אפשר להשאיר את הנשק, אין להפסיד בעבור זה תפילה במניין, ומותר להיכנס עם הנשק לבית הכנסת, ויסתירהו או יכסהו, ומוטב גם לפרוק ממנו את המחסנית. וכשאי אפשר לכסות את הנשק, לכל הפחות יש לפרוק מתוכו את המחסנית. וכאשר יש סכנת מחבלים, יש צורך ביטחוני שאנשים יסתובבו עם נשק טעון, וממילא גם בבית הכנסת אין לפרוק את המחסנית, ויש להשתדל כשאפשר לכסות את הנשק.

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

י – האם מותר להכניס כלב נְחִיָה לבית כנסת?

עוורים רבים נוהגים כיום להיעזר בכלבי נְחִיָה, המאולפים לסייע להם כדי שלא יכשלו בדרכם. והתעוררה שאלה, האם מותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת?

הרב משה פיינשטיין התיר על סמך כמה מקורות מדברי חז"ל, שמשמע מהם שהיו רגילים להכניס לבית המדרש בעלי חיים, חמור או כבש. ועוד, שהואיל והעיוור זקוק מאוד לכלבו, מן הראוי להקל בדבר, כשם שהקילו בכמה דברים נוספים בדיני בית הכנסת. אך הוסיף שטוב שישב סמוך לפתח כדי שלא לבלבל את הציבור (אג"מ או"ח ח"א מה).

אבל כמה פוסקים אסרו על העיוור להכניס את כלבו לבית הכנסת, מפני שיש בזה פגיעה בכבוד בית הכנסת, ועלול הדבר להיתפש בעיני הרואים כחילול ד'. ומה שהוזכר בדברי חז"ל שהיו באים לבית המדרש עם בעלי חיים, הכוונה שהשאירו אותם בחוץ. ועוד שיש חשש שמא הילדים יתעסקו עם הכלב ולא יתרכזו בתפילה. ולכן ראוי שהגבאים יתקינו עמוד מחוץ לבית הכנסת, כדי שהעיוור יוכל לקשור אליו את הכלב (שערים המצוינים בהלכה יג, ב; ילקוט יוסף קנא, כה).

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

יא – האיסור לשבור דבר מבית הכנסת

נאמר בתורה (דברים יב, ב-ד): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלוֹהֵיכֶם". ובספרי (דברים פיסקא סא) למדו מכאן שכל המנתץ דבר מן המקדש או המזבח עובר בלא תעשה.

והואיל וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת המקדש, ובית הכנסת אף נקרא 'מקדש-מעט', אסור לשבור ממנו דבר. ולכן יש להיזהר שלא לקלף בלא משים צבע מקיר בית הכנסת, שכן גם זה נכלל באיסור. וכן אין לבעוט בקיר בית הכנסת מבחוץ, שמא יפיל מעט מן הטיח שבחוץ (שאלת יעבץ ח"ב נד). ואף רהיטי בית הכנסת כלולים באיסור, ויש להיזהר שלא להשחיתם (באו"ה קנב ד"ה 'ואסור').

אבל מותר לקלף את הצבע כדי לסייד מחדש את בית הכנסת, וכן מותר לקדוח חורים בקירותיו כדי לחבר אליהם מנורות וארונות וכדומה, מפני שאין זה נתיצה אלא תיקון צרכי בית הכנסת (שו"ע או"ח קנב, א"ר, מ"ב יב).[6]


[6]. מספר היראים משמע שאיסור נתיצה בבית כנסת מהתורה, ובשד"ח כללים מערכת ב' מ"ג, כתב בשם כמה אחרונים שהוא מדרבנן. ובשו"ת בית יצחק אה"ע ב, לג, כתב שלכל הדעות ביזוי בית כנסת אסור מהתורה. וכאשר הורסים על מנת לבנות, אין איסור, כמבואר לעיל הלכה ה'.

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה

יב – דין דירה שמעל בית הכנסת

במקומות רבים בארץ, קבעו בית כנסת בקומה הראשונה של בניין רב קומות, ובקומות שמעליו ישנן דירות רבות. השאלה האם יש הגבלות כל שהן על הדיירים המתגוררים מעל בית הכנסת?

תשובה: הדין הוא שאם הבניין נבנה לשם בית כנסת, אזי יש להיזהר שלא להשתמש בעלייה שמעל מקום התפילה בשום שימוש שאינו מכובד. למשל אין לקבוע שם מקום לשינה, וקל וחומר שאין להתקין שם שירותים (שו"ע קנא, יב עפ"י מהר"ם מרוטנבורג). אבל אם הבניין נבנה כבית דירות, ורק לאחר מכן נרכשה אחת הדירות לצורך בית הכנסת, אזי הדירות שמעליו לא נתקדשו ואין שום הגבלה על הדיירים שמעל בית הכנסת (רמ"א עפ"י מהר"י וייל).

ואע"פ כן כמה מן האחרונים כתבו, שהרוצה לשמור את נפשו, ראוי לו שיתרחק מלגור מעל בית הכנסת (כנה"ג, מ"א, ט"ז, משפטי עוזיאל מה"ת או"ח יט).

אבל זוהי מידת חסידות, ומצד הדין כאשר מתחילה ייעדו את הבניין לבית דירות, ורק לאחר מכן קנו או שכרו דירת קרקע לצורך בית כנסת, מותר לדיירים שמעל בית הכנסת להשתמש בדירתם כבכל דירה. ויתר על כן, ישנה תשובה מפורשת מאת הרמב"ם, שאפילו במקום שנבנה מתחילה לשם בית כנסת, מותר לעשות בעלייה שמעליו בית דירה. אבל מעל למקום ארון הקודש צריך להיזהר שלא להשתמש לשינה ואכילה, אלא יניחו שם ארון. וכן כתב החיד"א שאין לחשוש מן הסכנה של המגורים מעל בית הכנסת, מפני שכל הפוסקים שחששו להחמיר בזה, לא ראו את תשובת הרמב"ם, ואילו היו רואים אותה היו חוזרים בהם (ברכ"י קנא, י; חיים שאל ח"א נו).

וכל זה נוגע לדירה שמעל בית הכנסת, אבל הדירות שבקומות הגבוהות יותר, אף שמכוונות ממש כנגד בית הכנסת, אין בהן כל חשש, ואף מול מקום ארון הקודש מותר להשתמש לשינה וכיוצא בזה. וכן פסק בשו"ת 'יביע-אומר' (ח"ו או"ח כו), ובשו"ת 'שבט-הלוי' (ח"א כז).

פורסם בקטגוריה ו - הלכות בית כנסת | כתיבת תגובה