יב – היתרי עבודה במועד

א – פועל שאין לו מה לאכול

מי שאין לו מה לאכול במועד רשאי לעבוד בחול המועד, מפני שכל מגמת איסור מלאכה בחול המועד – להסיר מאיתנו טרדה וטורח, כדי שנהיה פנויים לשמחת החג בסעודות ולימוד תורה, ומי שאין לו או לבני ביתו מה לאכול, טרוד במצוקתו ואינו יכול לשמוח. לפיכך, מותר לו לעבוד כדי לקנות את צורכי מזונם של בני משפחתו, היינו לחם ובשר ויין, אבל עבור שאר מטעמים לצורכי הסעודה אסור לעבוד (שו"ע תקמב, ב).[1]

מותר לבעל עסק לתת עבודה למי שאין לו מה לאכול, למשל מותר לבעל מתפרה לתת לפועל שאין לו מה לאכול עבודת תפירה בחול המועד. ואף שגם בעל המתפרה מרוויח מכך, כל זמן שעיקר כוונתו לתת לפועל עבודה כדי שיוכל לקנות מזון לחג, ולולי כן לא היה נותן לו עבודה – הדבר מותר (מו"ק יג, א; שו"ע תקמב, ב). וכן מותר בשעת הצורך לבצע פעולות מסחריות כדי לספק על ידי כך עבודה לפועל שאין לו מה לאכול (שו"ע תקלט, יב, מ"ב מב).

מי שאין לו מה לאכול, ויש באפשרותו לקבל צדקה כדי לקנות מזון לחג, רשאי לעבוד בחול המועד, מפני שמעלה היא לאדם שאינו נזקק לצדקה. ואין מחייבים אותו למכור מרהיטיו וחפציו כדי שלא לעבוד, אלא כיוון שאין לו כסף לקנות מאכלים בסיסיים למשפחתו, רשאי לעבוד כדי צורכי אכילתו בחג. אבל למי שיכול לקנות את צורכי הסעודה על חשבון האשראי שהבנק מעניק לו, או שהוא יכול בקלות להשיג הלוואה, אסור לעבוד. ורק אם הוא מקפיד תמיד שלא לקחת הלוואות ולא להיות במינוס בבנק, מותר לו לעבוד לצורכי אכילתו בחג.


[1]. למ"א תקמב, א, ועוד אחרונים, מי שיש לו לחם ומים, נחשב שיש לו מה לאכול, ואסור לו לעבוד בחול המועד. מנגד, לא"ר ועוד אחרונים, גם לצורך סעודה מכובדת כמקובל במועד מותר לעבוד. ולמעשה נראה, שכדי צורכי סעודת חג בסיסיים, היינו לחם, בשר ויין מותר לעבוד, ומעבר לזה אסור. ועיין בחוהמ"כ ט, יד, בהערות. גם עבור אכילת בני ביתו מותר לעבוד, ואף עבור בני ביתו הגדולים שסמוכים על שולחנו (באו"ה תקמב, ב, 'על ידי'). אמנם טרחה קלה, כדוגמת פעולה מסחרית אחת, מותר לעשות כדי לקנות מטעמים נוספים לסעודה (שו"ע תקלט, ד; שש"כ סח, כב-כג; סז, מה; להלן הערה 2). העובד לצורך סעודתו צריך לעבוד לכתחילה בצנעה (מ"ב תקמב, ז)

בשו"ת מהרש"ג (נפטר בתר"צ) ח"ב צד, ב, כתב שהואיל והפרנסה דחוקה מחמת עול המיסים והארנונות ודחקות בני ישראל, ובפרט למי שיש בנים שלומדים תורה, הכל נחשב כדי חייו ורשאים לעבוד בחול המועד, רק שישנו קצת במה שאפשר, כגון שיעבדו חצי יום. ע"כ. ואף שבחוהמ"כ ושש"כ סח, הערה סא, ופס"ת תקמב, ד, התלבטו אם אפשר לסמוך עליו, והשאירו את הדבר להוראת חכם. נראה שכיום לא ניתן לסמוך על סברתו, שכן מצבנו הכלכלי טוב מאשר בתקופת חז"ל, ולכן אין לשנות מהוראת חז"ל ופסקי הראשונים ושו"ע. בנוסף לכך, על ידי הביטוח הלאומי, תקציבי הסעד וארגוני הצדקה, נתמעטו מאוד העניים הנזקקים. לפיכך, רק למי שאין צורכי סעודה בסיסיים מותר לעבוד.

ב – מלאכת דבר האבד

מובן מאליו שאיסור עבודה בחול המועד כרוך באובדן הכנסות, שכן בכל יום שאדם נמנע מעבודתו, הוא מפסיד את שכר עבודת אותו היום, ובאמת אין זה הפסד אלא 'מניעת רווח'. לפיכך, כל השכירים והעצמאים, צריכים לשבות בחול המועד, כדי שיהיו פנויים לשמחת החג ולימוד התורה. ואפילו שכיר שמרוויח אלף שקלים ביום והציעו לו עבור עבודתו בחול המועד רווח כפול, צריך לשבות, מפני שמצוות השביתה במועד חלה על עשירים ועניים כאחד. וכן נגר שהציעו לו להכין ארון בחול המועד עבור תשלום כפול, צריך לשבות. מפני שאין מדובר בהפסד של ממון שנמצא ברשותו, אלא ב'מניעת רווח'.

אבל כאשר אדם עלול להפסיד ממון או רכוש שכבר נמצא ברשותו, מותר לו לעשות מלאכה כדי להציל את עצמו מהפסד. מפני שמגמת איסור מלאכה כדי שנהיה פנויים לשמוח וללמוד תורה במועד, אבל אדם שדואג מהפסד נכסיו אינו יכול לשמוח (ריטב"א), וגם אינו יכול לפנות את דעתו ללימוד התורה (ראבי"ה ומהרי"ל). בנוסף לכך, התורה חסה על ממונם של ישראל, שאם במשך שבעה ימים רצופים לא יוכל אדם לטפל בבעיות דחופות שבעסקיו ושדותיו, יגיע לידי הפסד (המנהיג).

לפיכך, בעל כרם, שענביו הבשילו ואם לא יבצור אותם בחול המועד ייגרם לו הפסד משמעותי, רשאי לבצור את כרמו במועד (שו"ע תקלז, טז). מי שדלת ביתו או חנותו נפרצה, או שמערכת האזעקה שלו התקלקלה, והוא חושש מגנבים, רשאי לתקנם במלאכת אומן (שו"ע תקמ, ד). וכן כאשר צינור המים שבבית התפוצץ, ויש חשש שהבית והרהיטים יינזקו מהמים, מותר לתקן את הצינורות במלאכת אומן. וכן לגבי מסחר, כאשר יש לאדם חשש סביר שאם לא ימכור במועד את סחורתו, יפסיד את הקרן, היינו את הסכום ששילם עליה, מותר לו למוכרה במועד. אבל אם גם לאחר המועד ירוויח עליה, אלא שאם ימכור אותה במועד ירוויח יותר – אסור, מפני שמדובר ב'מניעת רווח' (שו"ע תקלט, ד). וכאשר בעקבות ההימנעות מעבודה אדם יפסיד את מקור הכנסתו לחודשים הקרובים, מותר לו לעבוד במועד, מפני שאובדן מקור ההכנסה אינו נחשב 'מניעת רווח' אלא הפסד גמור.

על גבי הכלל הראשון שלמדנו, צריך להוסיף עוד כלל שני: גם כאשר מדובר בהפסד, ההיתר לעבוד תלוי בגודל ההפסד ובטורח העבודה. עבור הפסד קטן התירו רק מלאכה קצרה של הדיוט או מלאכת אומן בשינוי, אבל לא עבודה שיש בה טורח. עבור הפסד בינוני, התירו מלאכת אומן שכרוכה בטורח בינוני, אבל לא טורח גדול. ועבור הפסד גדול, התירו גם טורח גדול. הרי שיש לחשב תמיד את גודל ההפסד לעומת טורח העבודה, מפני שההיתר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד הוא כדי שלא יצטער ויתבטל משמחת המועד, אבל כאשר נדרשת עבודה רבה כדי למנוע הפסד בינוני, עדיף שיעסוק בשמחת החג ויתעלם מההפסד. אבל אם ההפסד מרובה, לא יוכל לשמוח במועד, ולכן גם טרחה מרובה מותרת.

במקרים של ספק אפשר להכריע הלכה זו על פי הדרך שבה אנשים מתייחסים כיום לימי החופשה שלהם מהעבודה. אם מדובר בהפסד גדול שכדי למונעו אנשים רגילים לבטל את חופשתם המשפחתית – הרי שגם בחול המועד מותר לעבוד כדי למונעו. ואם הוא הפסד שאנשים אינם מוכנים לבטל עבורו את חופשתם המשפחתית, אבל מוכנים להפסיק את חופשתם לכמה שעות כדי למונעו – כך מותר גם במועד. והפסד שמוכנים להקדיש לו רק שעה אחת בחופשה, מתיר עבודה של שעה במועד.

והדבר תלוי במעמדו של האדם, שכן עני יטרח ביום חופשתו גם עבור הפסד של מאות שקלים, מפני שעבורו הוא הפסד מרובה, ואילו עשיר לא יטרח ביום חופשתו עבור הפסד שכזה. וכמובן שיש לאמוד זאת לפי אדם רגיל, לא עצלן שיעדיף תמיד את החופש, ולא מכור לעבודה שבכל סיבה שהיא יבטל חופשה משפחתית.

הלכה זו היא המסובכת שבהלכות חול המועד, מפני שיש צורך להעריך בנקיות דעת את מידת הטורח שבעבודה לעומת ההפסד, ובכל עת שמתעורר בה ספק, יש לשאול שאלת חכם.[2]


[2]. הדוגמא השכיחה בזמן חז"ל להיתר מלאכה לצורך דבר האבד, הוא ההיתר להשקות עצים שזקוקים למים בטרחה רגילה, דהיינו על ידי הטיית תעלת המים לכיוון ערוגות העצים. אבל אסרו להשקות עצים שנמצאים למעלה ממקור המים, משום שזו טרחה יתירה להעלות את המים אליהם. ולמרות שיגרם לעצים הפסד, אין הטורח הגדול הזה שווה את הפגיעה בחול המועד (מו"ק ב, א; ד, א; שו"ע תקלז, א-ג). וכאשר ההפסד מרובה מאוד, לא יוכל לשמוח כלל, ולכן גם טרחה מרובה מותרת. ודבר זה נמסר לחכמים שבכל זמן להגדיר את רמת ההפסדים וגודל הטרחה (ראב"ד ורמב"ן). ואם ההפסד מועט ומסופק, מותר למונעו על ידי מלאכת הדיוט או בשינוי, כפי שלמדנו במ"ב תקמ, ב, לעניין הקמת גדר שנפרצה. וכן למדנו שכדי למנוע הפסד רחוק של עכברים בשדות, התירו להניח מצודה בשינוי (שו"ע תקלז, יג; מ"ב לט; שש"כ סז, ב). אמנם כאשר ההפסד המועט הוא בטוח, אין צריך לשנות (מ"ב תקלח, ו. וכן במ"ב תקלז, נ, לגבי הפסד מקצת שדה שמותר לקוצרו).

כאשר אדם עלול להפסיד את מקור הכנסתו לחודשים הקרובים, לכאורה אסור לו לעבוד כי זה 'מניעת רווח', שכן מדובר בהכנסה שעוד לא הגיעה לידו. אלא שהואיל והיא מקור הכנסתו הקבועה, היא נחשבת הפסד ממש, ומותר לעבוד כדי להצילה. וכפי שלמדנו לגבי נסיעה ליריד גדול (שו"ע תקלט, ה; באו"ה 'ואפילו'; ועיין באו"ה ט, 'ואם'). וכן לגבי מי שעלול להיות מפוטר ממקום עבודתו (שש"כ סז, יא).

ואם נפלה לידו של אדם עסקה שיהיה לו ממנה רווח נאה אבל לא גדול מאוד. אם הוא אדם שחי בצמצום, מותר לו לבצע אותה, ובתנאי שיקצה חלק מהרווח לתוספת הוצאות לחג, כך שבזכות העסקה הזו יוכל לשמוח יותר בסעודות המועד. אבל לעשיר שגם בלא זאת יוכל לקנות בקלות את כל צורכי סעודות המועד, אסור לבצע עסקה שכזו (שו"ע תקלט, ד). ואמנם אפשר להסביר שההיתרים הללו נוגעים דווקא למסחר, הואיל ואין בו מלאכה ממש, וכתירוץ השני בראב"ד המובא ברא"ש (מו"ק א, כח; ועיין בבאו"ה תקלג, ג, 'מותר'). אלא שנראה שאין כאן הבדל עקרוני בין מסחר לשאר מלאכות, אלא עיקר ההבדל תלוי ברמת הטורח כמבואר בראב"ד, ודין מספר עסקאות בודדות כדין מלאכת הדיוט, והותרו לצורך הרווחת סעודות המועד. אבל פתיחת חנות נחשבת כמלאכה גמורה, גם בלא להתחשב במלאכות הכרוכות בה, מפני שמבחינת הטורח היא עבודה גמורה. ורק כאשר יש חשש שיפסיד את מקור פרנסתו, מותר לפותחה (רמב"ן, ועיין באו"ה תקלט, 'אינו', ולהלן הלכה ז, ועיין בהרחבות).

ג – שלא יכוון מלאכתו למועד

כאשר מזיקים החלו לתקוף את המטע במועד ועלולים לגרום לו נזק משמעותי, מותר לרסס את המזיקים. אבל אם היה ידוע לפני החג שצריך לרסס את המטע כנגד המזיקים, והתרשל ודחה את הריסוס כדי לקיימו בחול המועד, הואיל וכיוון את מלאכתו למועד, אסור לרסס את המטע בחול המועד. זה הכלל, כל המכוון מלאכתו למועד, אסור לעשות מלאכה אפילו לצורך 'דבר האבד'. שכן היתר מלאכת 'דבר האבד' הוא רק בשעת הדחק למי שנאלץ לעשות מלאכה בחול המועד כדי להינצל מהפסד וצער, ולא למי שכיוון מלאכתו למועד (שו"ע תקלז, טז; תקלח, א). ואפילו בטרחה קלה על ידי נוכרי אסור לעשות מלאכה זו (מ"ב תקלח, יא; שו"ע תקמג, א). ואפילו אם לא ידע שאסור לכוון מלאכתו למועד, כיוון שכיוון מלאכתו, המלאכה אסורה (שש"כ סו, לט; סז, ה; יח).

ואם כיוון מלאכתו למועד ועבר ועשה אותה בחול המועד, אסור לו ליהנות ממה שהרוויח מעבודתו (ערוה"ש תקלח, ז; שבילי דוד). ובימים שהיה כח לבית הדין, היו מאבדים את מה שעשה בחול המועד. ואם מת, לא היו קונסים את יורשיו (שו"ע תקלח, ו).

מי שקיבל על עצמו עבודה וסוכם שאם יסיים אותה לאחר תאריך מסוים ישלם קנס משמעותי. אם כאשר קיבל את העבודה היה בטוח שיצליח לסיימה בזמן בלא לעבוד בחול המועד, ובמשך העבודה ארעה תקלה שגרמה לכך שאם לא יעבוד בחול המועד לא יספיק לסיים את העבודה בזמן, מותר לו לעבוד בחול המועד. אבל אם מתחילה ידע שגם אם יזדרז יש סיכוי גבוה שלא יספיק לסיים את העבודה בלא לעבוד בחול המועד, הרי זה כמי שכיוון את מלאכתו למועד, ואסור לו לעבוד בחול המועד.

ככלל יש לדעת שההיתר לעבוד בחול המועד הוא רק למקרים מיוחדים, שיכולים לקרות אחת לכמה חגים. ולכן בעל עסק שמבקש בכל חג היתר לעבוד משום 'דבר האבד', בדרך כלל אין להתיר לו, כי אין מדובר ב'הפסד' אלא ב'מניעת רווח', או שמדובר בעסק שאינו מנוהל כראוי, וממילא העבודה בחול המועד לא תפתור לו את הבעיה.[3]


[3]. כאשר יש סיבה שזמן העבודה נופל דווקא בחול המועד, כגון רכב הסעות שעובד בכל ימות החול, והזמן היחיד שאפשר לבצע בו תיקונים תקופתיים בלא הפסד משמעותי הוא בחול המועד, מפני שאז אין צורך להסיע עובדים. יש שהתיר כאשר הצורך גדול לבצע את הטיפולים שלו בחול המועד (חוהמ"כ ב, צח, בהוספות). ויש שאסר כי זה נחשב מניעת רווח (שמה"כ ו, כט). ונראה שאין להקל בזה על ידי יהודי. אבל אפשר לתקנו על ידי גוי בקבלנות, בתנאי שיתן לו את הרכב לפני החג (לעיל יא, יח).

ד – מדיני מלאכת דבר האבד

גם כאשר יש ספק אם יגיע ההפסד, כגון שלא ברור אם המזיקים יחוללו במטע נזק משמעותי, כל שהוא ספק שאנשים רגילים לדאוג מפניו ולהפסיק את חופשתם כדי לטפל בו, מותר לעשות מלאכה כדי למנוע את ההפסד (באו"ה תקלז, א, 'דבר'). אמנם כאשר אין ניכר שהמלאכה נעשית כדי להציל מהפסד, צריך לכתחילה לעשותה בצנעה, כדי שלא ילמדו מזה להקל במקום שאסור (מו"ק יב, ב; שו"ע תקלח, ב).

העוסק במלאכת 'דבר האבד' צריך למעט בטרחה, שאם אפשר למנוע את ההפסד במלאכה פשוטה, לא יעשה מלאכה מורכבת (רמ"א תקלז, א). לפיכך, בגד שהתלכלך באופן שאם לא יכבסו אותו מיד יתקלקל, עדיף לכבסו במכונה מאשר בידיים.

גם אובדן רוחני נחשב 'דבר האבד', למשל, אם התחדשו לאדם חידושי תורה והוא ירא שמא ישכחם, מותר לו לכותבם כדי שלא ישתכחו ממנו. ואם הוא יודע לכתוב במחשב, עדיף שיכתבם במחשב ולא בכתב יד, כדי למעט בטרחה.

כאשר יש היתר לעבוד משום 'דבר האבד', מותר לשכור פועלים לצורך מניעת ההפסד ולשלם להם עבור עבודתם. אם אפשר, עדיף לשכור פועלים יהודים שאין להם מה לאכול בחג. ואם אין כאלה, עדיף לשכור פועלים נוכרים. וכשאין אפשרות, יעשה בעל הבית את העבודה, ואם אינו יכול, מותר לו לשכור פועלים יהודים שיש להם צורכי חג, וכיוון שאין להפסיד את מנוחת המועד שלהם בחינם, עליו לשלם להם על עבודתם (רמ"א תקמב, א; מ"ב ה; שעה"צ ח).

כאשר צינור המים שבתוך הקיר התפוצץ, והדבר גורם לנזק, מותר לתקן את הצינור, מפני שזוהי מלאכת 'דבר האבד'. אבל אסור לסגור את הקיר ולצובעו, מפני שמלאכה זו כבר אינה לצורך 'דבר האבד'. אלא שאם מחיר העבודה יעלה באופן משמעותי, עקב כך שהפועל יאלץ לבוא שוב כדי לסיים את עבודתו, מותר לבקש מהפועל להשלים את עבודתו במועד כדי לחסוך את התשלום הנוסף. ואדם עשיר שהתשלום הנוסף אינו חשוב עבורו, אינו רשאי להקל בזה (עיין שעה"צ תקלז, מט, עפ"י הריטב"א; עיין שש"כ סז, יב).

ה – מעסיקים ושכירים

ישנן עבודות שמותרות לכתחילה בחול המועד, והן הנעשות לצורך אספקת מזון כמבואר לעיל (יא, ג), לצורך הגוף ורפואה (יא, ה-ו), לצורך ציבור כמו הובלת נוסעים (יא, טו), וכן לצורך תברואה ותחזוקת הדרכים (להלן ט), וקיום בסיסי של מערכת הבנקאות ובתי הדין (להלן יג). בשאר העבודות אסור לעבוד אלא אם כן יש בהן היתר של צורך דבר האבד.

בעל עסק שאין לו היתר עבודה בחול המועד, צריך לסכם מתחילה עם עובדיו שבימי חול המועד העסק יושבת והם יצאו לחופש, וימים אלה יחשבו כחלק מימי החופש שהוא חייב להעניק להם על פי החוק.

במדינת ישראל זכאי כל שכיר לקבל מספר ימי חופשה בשנה (לפחות שבועיים). ומי שעובד בעבודה שאסור לעשותה בחול המועד, צריך לדרוש שימי חול המועד יהיו כלולים בימי החופשה השנתית שלו. וגם כאשר יש לו מזה הפסד מסוים, כגון שרגילים במקום עבודתו לעבוד בחול המועד פחות שעות, ואם ייקח את ימי החופש המגיעים לו בחול המועד, יצא שהוא 'מבזבז' את ימי חופשתו על ימי עבודה קצרים, עדיין חובה עליו לקחת את ימי החופש בחול המועד. וגם כאשר בני משפחתו מעוניינים לצאת לחופשה ארוכה בקיץ, ואם ינצל את ימי החופשה שעומדים לזכותו בחול המועד, יישארו לזכותו ימים ספורים לחופשת הקיץ – חובה עליו לקבל את ימי חופשתו בחול המועד.[4]

במקרה שנוצר לחץ גדול בעבודה, ודורשים מהעובד לעבוד בחול המועד ולקחת את ימי החופשה שהוא זכאי להם בזמן אחר. אם אכן העסק עומד להפסיד כסף אם לא יעבוד בחול המועד, ומדובר במקרה חד פעמי שאינו חוזר בכל שנה בימי חול המועד, הרי זה נחשב כמלאכת 'דבר האבד', ומותר לו לעבוד בחול המועד. אבל אם מצד ההלכה אסור להפעיל את העסק בחול המועד, ובכל זאת המעסיק דורש ממנו לעבוד, אסור לו לשמוע בקולו. ואם יש חשש שבעקבות סירובו לעבוד יפסיד את מקום עבודתו, למרות שבעל העסק שדורש ממנו לעבוד בחול המועד עובר באיסור חמור, לעובד זה נחשב כמלאכת 'דבר האבד', ומותר לו לעבוד (שש"כ סז, יא, הערה לב).


[4]. כיום במדינת ישראל על פי החוק בעל עסק רשאי להודיע מראש לעובדיו, שימי חול המועד יהיו כלולים במכסת ימי החופש שהוא חייב להעניק להם, וממילא לא יפסיד מהשבתת העסק בחוה"מ. ועיין שש"כ סז, יד, הערה מז. אמנם לגבי מדינה שבה בעל העסק חייב על פי החוק לשלם לעובדיו עבור כל יום כולל ימי חול המועד, ואם ישבית את העסק בחול המועד, יצטרך לשלם להם למרות שלא יעבדו. יש מתירים להעסיק אותם בחול המועד, כדי שלא יפסיד את המשכורת שהוא חייב לשלם להם (ערך ש"י לסי' תקלז; מהרש"ג ב, עח; ערוה"ש תקלג, ג; חזון עובדיה עמ' קפב). ויש אוסרים משום שאין זה נחשב הפסד, שכן מראש הוא יודע שיצטרך לשלם תשלום חודשי קבוע למרות שבימי שבתות וחגים אין עובדים (מהר"ם פרובינצאל; זרע אמת ג, נו; רשז"א בשש"כ סז הערה מ). ועיין בחוהמ"כ ט, כט. ומ"מ כיום במדינת ישראל, שעל פי החוק רשאי בעל עסק לקבוע שימי החופש שהוא חייב להעניק לפועלים יהיו בחול המועד, אם התרשל ולא סיכם איתם על כך מראש, יש להורות כדעת המחמירים, שהואיל והתרשל, הרי הוא כמכוון מלאכתו במועד. ובמקום של הפסד גדול מאוד, ישאל שאלת חכם.

ו – חנויות מזון ושאר מוצרים בחול המועד

בעל חנות מזון צריך לפתוח את חנותו בחול המועד כדי לספק לקוניו את צורכי החג, וכיוון שברור שהמסחר נעשה לצורך המועד, אין צורך להצניע את פתיחת החנות. ומותר לרשום את המכירות בקופה ולתת עליהם קבלות, כנדרש בחוק (שו"ע תקלט, י).

ולכאורה אסור לבעל החנות למכור לגוי, שכן כל ההיתר הוא למכור לצורך המועד, וכיוון שאין לגוי מצווה לשמוח במועד, אסור למכור לו. אולם למעשה, כיוון שפתח את החנות בהיתר עבור צורכי החג של יהודים, ימכור גם לגוי מפני דרכי שלום (מ"ב תקלט, לג; ועיין בהרחבות). וכן לגבי יהודי שאינו שומר הלכה, לכאורה אסור למכור לו שמא הוא קונה לצורך ימים שלאחר המועד, אבל למעשה, אין צורך לברר לשם מה הוא קונה, וממילא מותר למכור לכל יהודי.

וכל זה לגבי חנויות מזון, אבל את שאר החנויות נוהגים שלא לפתוח במועד. ואף שמותר לקנות לצורך המועד בגדים, נעליים, כלים וכלי חשמל (מו"ק יג, א-ב), ההיתר הוא רק כאשר יש בזה צורך ממשי למועד, כגון אשה שהבגד החגיגי שלה נקרע או התלכלך, והיא צריכה לקנות בגד כדי ללובשו במועד. אבל כשאין צורך ממשי למועד, אלא רק תוספת הנאה, כגון שכבר יש לה בגד חגיגי, והיא מעוניינת בעוד בגד חגיגי שימצא חן בעיניה יותר, אסור לקנות אותו במועד. וגם כאשר יש בדבר צורך ממשי למועד, אם היתה יכולה לקנותו לפני המועד והתרשלה ולא קנתה, אסור לקנותו במועד, כדין מי שכיוון מלאכתו למועד.

למעשה, מנהג ישראל להזדרז לקנות את כל מה שצריך למועד לפני החג, ואם יפתחו חנויות אלו במועד, רוב הקונים יהיו כאלה שיקנו שלא לצורך המועד, או כאלה שהתרשלו ולא קנו לפני המועד, וממילא אסור לפתוח את החנות עבורם.

ומי שנצרך לקנות בדחיפות בגד או נעליים במועד, אם לא התרשל מכך לפני החג, מותר לו להתקשר לבעל חנות, ולבקש לקנות את המוצר הנצרך. ואם בעל החנות יודע שבכל יום יש יהודים שנצרכים לקנות בהיתר מוצרים לצורך המועד, מותר לו לפתוח את חנותו למשך מספר שעות מצומצם ביום. אלא שצריך להקפיד שהמכירה תיעשה בצנעה. אם החנות נמצאת בסמטה מוצנעת, אפשר לפותחה כדרכה. ואם היא ברחוב רגיל, יש לשנות בדרך פתיחתה, שאם רגילים לפתוח בה שתי דלתות, יפתחו אחת. ואם יש לה דלת אחת ותריס, יורידו את מחצית התריס, כדי שיהיה ניכר שאינה פתוחה כדרכה. וצריך גם לכתוב על הדלת: "החנות פתוחה לצורכי המועד בין שעה זו לזו" (שו"ע תקלט, יא). ועיין לעיל (יא, טז), שגם דבר שמותר לקנות במועד, אסור לקנות בחנות שפתוחה באיסור.

ז – היתרי הפעלת חנויות ומסחר משום דבר האבד

מי שחנותו נמצאת באזור של גויים, והוא חושש שאם יסגור את חנותו בחול המועד, יתרגלו הקונים ללכת אצל מתחריו, ויגרם לו מזה הפסד גדול לטווח ארוך. מותר לו לפתוח את החנות בחול המועד. ואם אפשר, טוב שיעשה זאת על ידי פועלים גויים. ואם אין אפשרות להעסיק גויים, יעסיק יהודים, ולכתחילה יזהרו מעשיית מלאכות שאיסורן מהתורה, ובשעת הדחק אפשר להקל (עיין בהרחבות).

מי שהחנות שלו נמצאת באזור שרוב הקונים יהודים שאינם שומרי מצוות, והוא מוכר בחנות דברים שאפשר להשתמש בהם לצורך המועד, כגון בגדים, נעליים, תכשיטים, כלי בית, משחקים וספרים. למרות שלמדנו בהלכה הקודמת, שבאופן רגיל אסור לפתוח חנויות אלו, כאשר יש חשש רציני שאם לא יפתח את החנות בחול המועד, יפסיד את הלקוחות הקבועים שלו, ויגרם לו הפסד גדול לטווח ארוך, כיוון שהוא מוכר שם דברים שיכולים להועיל במועד, מותר לו לפתוח את החנות. וטוב שיכתוב שלט מאיר עיניים, שהחנות פתוחה לכבוד שמחת המועד, כדי שהקונים יכוונו בקנייתם להוסיף שמחה במועד.

אבל אם זו חנות שמוכרים בה מוצרים שאין בהם צורך למועד, או מוצרים שצריכים הרכבה או תפירה, או מוצרים שבעת הקנייה מזמינים אותם, והם מגיעים לבית הלקוח רק לאחר המועד. כיוון שאין בחנותו שום תועלת למועד, עליו לסגור אותה במועד, כדי שלא להכשיל את היהודים במסחר אסור. ואם האיום על חנותו הוא חמור, ישאל שאלת חכם. [5]

במקומות שמתאסף קהל גדול, כמו בעיר העתיקה, מערת המכפלה ואירועי שמחת בית השואבה – מותר להקים דוכנים לממכר צורכי מצווה, כמו ספרים ודיסקים של שירי קודש, כיוון שיש בזה צורך מצווה, וצורך של 'דבר האבד', מפני שאין אפשרות להגיע אל הקהל הזה בהזדמנות אחרת. ואף שמעיקר הדין צריך למכור דברים שכאלה בצנעה, כדי שלא להפסיד את האפשרות למוכרם לקהל גדול, מותר למוכרם בפרהסיא. וטוב להציב מעל הדוכן שלט, שהמכירות לצורך שמחת המועד.

כאשר גויים מקיימים בימי חול המועד מכירה מוזלת של דברים שיהודי מתכוון לקנות לצורך עצמו או שהוא מתפרנס ממסחר בהם. אם לא היה יכול לקנותם לפני החג, וברור שלאחר החג מחירם יעלה באופן משמעותי, מותר לקנותם במועד משום 'דבר האבד'.

ואם יהודים מקיימים מכירה מוזלת שכזו בחול המועד, אזי רק אם הם מוכרים בהיתר, מותר לקנות אצלם. ואימתי יש להם היתר? כאשר נוצר אצלם צורך ממשי למכור בזול דווקא במועד, כגון שהם בסכנת פשיטת רגל, ומה שלא יספיקו למכור בהקדם לא יוכלו למכור אחר כך. אבל אם אין להם היתר לקיים את המכירה משום 'דבר האבד', אסור לקנות אצלם, וכפי שלמדנו לעיל (יא, טז), שאסור לקנות בחול המועד אצל יהודים שמוכרים באיסור.[6]


[5]. כאשר רוב הקונים יהודים, יש איסור של "לפני עיוור לא תיתן מכשול". וכשיש חשש רציני של הפסד לקוחות, אם יש באזור גם חנויות של גויים, הרי שגם בלא חנותו היהודים יכולים לעבור ולקנות במועד, ולכן מותר לו לפתוח את החנות (שהאיסור בזה לתוס' ורוה"פ הוא רק 'מסייע'). אבל אם כל החנויות מסביבו בבעלות יהודים – אסור. וכעין זה כתב בשש"כ סז, כט, הערה קמג, בשם רשז"א.

נחלקו האחרונים בדין חנות שמוכרים בה לגוים ומשלמים עליה מיסים ושכר דירה גבוה בלי להתחשב בכך שבימי חול המועד החנות שובתת. יש אומרים שמותר לו לעבוד במועד (דברי מלכיאל ב, ק), ויש מתירים רק כאשר הוא משלם על כל יום בנפרד ובכלל זה גם על ימי חול המועד. אבל אם התשלום הוא שנתי, אין היתר לעבוד בחול המועד (אשל אברהם בוטשאטש תקלט, א). ונראה כדעת המחמירים, ובשעת הדחק, כאשר האיום על החנות חמור מאוד, אפשר לסמוך על המקילים. ועיין בהרחבות.

[6]. מי שהזדמן בימי חול המועד למקום שיש בו חנות שמוכרים בה דבר שהוא צריך לקנות עבור ימי החול, ואם לא יקנה אותו עכשיו, יצטרך לנסוע אחר המועד מרחק רב כדי לקנותו, ויאבד בנסיעתו זמן יקר וכסף, רשאי לקנות בחול המועד את מה שהוא צריך, מפני שזה נחשב כ'דבר האבד' (שש"כ סז, הערה קמו). ובתנאי שהמכירה בחנות מתקיימת בהיתר, כגון שהיא חנות מזון של יהודים, או חנות למוצרים אחרים של גוי.

ח – צורכי רבים

מותר לעשות מלאכה בחול המועד לצורכי רבים, מפני שצורך הרבים חשוב כצורכי מצווה עד שהוא נחשב כצורך המועד, למרות שבפועל לא תהיה ממנו תועלת במועד עצמו. ובתנאי שהוא דבר שאם לא יעשו אותו במועד, לא יצליחו לעשותו בזמן אחר.

כיוון שהכל יודעים שהמלאכה נעשית לצורך הרבים, מותר לעשותה בפרהסיא ובטרחה יתירה, ואף מותר לשלם עליה, מפני שבלא התשלום, לא ניתן יהיה לבצע את צורכי הרבים. כמו בשאר צורכי המועד, ההיתר לעסוק בצורכי רבים הוא רק במלאכת הדיוט ולא במלאכת אומן, מפני שמלאכת אומן הותרה אך ורק לצורכי הגוף במועד (מו"ק ב, א; ה, א; שו"ע תקמד, א-ב).

בעבר, כשטורח הפרנסה היה עצום, ולא נותר לאנשים זמן פנוי להתנדב לצורכי ציבור, התירו חכמים לגייס את הציבור לעבודה בחול המועד לצורכי רבים. למשל, התירו לתקן את הדרכים מהבורות והמכשולים שהתגלעו בהם בעקבות הגשמים. ואמרו חכמים, שאם לא יצאו ותקנו את הדרכים, הרי שכל מי שימות או יפצע מחמת קלקולי הדרכים באחריותם. וכן התירו לנקות את אמות המים, הבארות והמעיינות מהאבנים והפסולת שנפלו לתוכם. וכל המלאכות הללו הן מלאכות הדיוט, ולכן מותר לעשותן לצורך הימים שלאחר המועד. ואם צריכים לחפור בור מים חדש, מותר לבצע במועד את חפירתו שהיא מלאכת הדיוט, אבל את איטומו שהוא מלאכת אומן יעשו לאחר המועד. ואם יספיקו ליהנות מהמים שיזרמו אליו במועד, הרי זה צורכי הגוף במועד, ומותר לבצע גם את איטומו במועד (מו"ק ד, ב; ה, א).

בכלל צורכי הציבור שהיו נעשים בחול המועד, בית הדין היה שוכר אנשים שיצאו בשליחותו לטפל בענייני המקוואות, הקברות והשדות. ועשו זאת בחול המועד כדי לחסוך בכספי הלשכה שממנה שילמו לשליחים, שהואיל וממילא אין עובדים בחול המועד, היו השליחים מוכנים לצאת לשליחותם בשכר נמוך (מו"ק ו, א). וזה היה תפקיד השליחים: בדקו את המקוואות אם יש בהם ארבעים סאה כדי שיהיו כשרים לטבילה, וכשמצאו מקווה חסר, היו חופרים תעלה כדי להזרים לתוכו מים ממעיינות ובארות להשלמת שיעורו. והיו מסמנים את הקברים, כדי שלא יטמאו בהם כהנים, שכן הסימנים היו בסיד, שלעיתים דהה מחמת הגשמים והילוך האנשים, ולכן היו צריכים לחזור עליו בכל שנה (מו"ק ה, א-ב; שו"ע תקמד, א). והיו בודקים את השדות, ואם היו מוצאים בהם כלאיים, היו מפקירים את השדה, ועל ידי כך היו ישראל נזהרים שלא יהיו בשדותיהם כלאיים (מו"ק ו, ב).

ט – הלכה לימינו בצורכי ציבור

ההיתר לעשות מלאכה לצורכי ציבור בחול המועד הוא במקום שאין מנהיגות חזקה שיכולה לגבות מיסים ולאכוף חוקים, אבל כאשר יש מנהיגות שמסוגלת לדאוג לצורכי הציבור בכל ימות השנה, אסור לבצע את מלאכת הציבור בימי חול המועד (מ"א, מ"ב תקמד, א). לפיכך, בימינו שמערכת השלטון המקומי מאורגנת היטב, ועומדים לרשותה משאבים כספיים וצוות עובדים, כל מלאכה שניתן לעשות בזמן אחר, אסור לעשות בחול המועד. ורק עבודות שיש הכרח לעשות דווקא בחול המועד, כמו פינוי אשפה מפחי הזבל שעלולים לעלות על גדותיהם, עושים בחול המועד.

ואם יש בדבר צורך הגוף במועד, כדי שאנשים לא יסבלו מאוד או לא יכשלו בדרכם, מותר לעשות אף במלאכת אומן. לפיכך, אם ארעה תקלה בתאורת הרחוב, מותר לחשמלאים לתקנה בחול המועד. ואם נסתם ביוב ויש ממנו הפרעה לרבים, מותר לתקנו במלאכת אומן וטרחה יתירה. וכן מותר לתקן את ברז המים שבבית הכנסת, כדי שהמתפללים יוכלו לרחוץ את ידיהם לפני התפילה. וכן מותר למכונאי רכב לתקן אוטובוסים ומוניות שהציבור נזקק להם לצורך נסיעות בחול המועד (שש"כ סח, ז-ח).[7]

מותר להדפיס בחול המועד עיתון טוב, וכן לכתוב חדשות באתר אינטרנט טוב. מפני שכיום הציבור רגיל לצרוך חדשות, ועל ידי כך כלי התקשורת משפיעים על הציבור והמנהיגים, ואם הוא כלי תקשורת טוב, הוא משפיע לטובה, וממילא זה נחשב כצורכי רבים ודבר האבד. בנוסף לכך, כיוון שאנשים רגילים להתעניין בחדשות, אם לא יספקו להם כלי תקשורת טובים, רבים מהם ייכשלו בכלי תקשורת רעים.

מותר לעיתון טוב להדפיס בחול המועד גם מודעות ופרסומות. אבל אסור לכתוב בחול המועד כתבות ומאמרים לצורך הימים שלאחר החג. אמנם כתבות שאם לא יופיעו יגרם לעיתון הפסד, ואין אפשרות להכינן לאחר החג לפני מועד הדפסת העיתון, וגם אין אפשרות לכותבן לפני החג – מותר להכין בחול המועד (עיין שש"כ סח, יג, ובהערות).


[7]. כאשר המעלית או התאורה שבחדר המדרגות של הבניין התקלקלה, אם יש בדבר צד של סכנה או בריאות, כגון שעלולים ליפול שם בלא אור, או שיש שם אשה בהריון או זקן או חולה שנצרכים למעלית, מותר לתקן את התקלה במלאכת אומן. וכשאין שם בעיה מיוחדת כזו, אזי אם גרים בבניין עשר משפחות, הם נחשבים כרבים, וכיוון שיש בזה הנאה לגוף במועד, מותר לתקן את המעלית או האור במלאכת אומן במועד. ואם אין שם עשר משפחות, דינם כיחידים, ומותר לתקן את התקלה רק במלאכת הדיוט. (ועיין בחוהמ"כ ח, הערה מא בשם רשז"א. פס"ת תקמד, 1; ובהרחבות כאן).

י – לצורכי מצווה מלאכת הדיוט מותרת

לצורך קיום מצווה שהזדמנה במועד, בין של יחיד ובין של רבים, מותר לעשות מלאכת הדיוט, שכן צורך המצווה הוא כשאר צורכי המועד, שמותר לעשות עבורם מלאכת הדיוט, אבל לא מלאכת אומן (רמ"א תקמד, א; מ"ב ח). כי רק לצורך הגוף במועד, כגון הכנת מאכלים ותיקון מערכת המים, הותרה מלאכת אומן (לעיל יא, ג-ה).

לפיכך, אסור לכתוב ספר תורה במועד, ואפילו אות אחת אסור לכתוב, הואיל וזו מלאכת אומן, שלא הותרה אלא לצורך הגוף במועד (שו"ע תקמה, א). אבל אם ספר התורה צריך תיקון במעשה הדיוט, מותר לתקנו בחול המועד אף שאין צריכים לקרוא בו במועד, שכן מותר לעשות מלאכת הדיוט לצורכי מצווה אף שלא לצורך המועד. לפיכך, ספר תורה שנמצאה בו אות מיותרת – מותר למוחקה. ואם נמצאו בו אותיות דבוקות – מותר להפרידן. וכן אם הדיו של כמה אותיות נשחק, מותר לעבור עליו שוב בדיו (שע"ת א, בשם פנים מאירות א, סו; מ"ב ב; ערוה"ש א).

הלומד תורה ויודע שעל ידי סיכום הדברים יתרכז יותר, כיוון שכתיבתו לצורך מצווה, מותר לו לסכם את לימודו בכתב הדיוט או בכתיבה במחשב (שו"ע תקמה, ט; לעיל יא, יג).

הרוצה לקיים מצוות הכנסת ספר תורה במועד, אסור לו להשאיר את כתיבת האותיות האחרונות לחול המועד, כיוון שכתיבתן היא מלאכת אומן. אבל מותר להשאיר אותיות שמסגרתן עשויה וכל שנותר הוא למלא אותן, שזו מלאכת הדיוט שמותרת לצורכי מצווה (ערוה"ש תקמה, ה; שדי חמד ח"ט מערכת חוה"מ סי' עב; כה"ח ו).

מי שצריך לקיים סעודת ברית באיסרו חג, ואין באפשרותו להכין אז את הסעודה, רשאי להכין את הסעודה בחול המועד. ואף שאין מכינים מאכלים מחול המועד לחול, כיוון שיש בזה צורך מצווה והיא מלאכת הדיוט – מותר (שש"כ סז, מד).

י"א – לצורך מצווה עוברת הותרה מלאכת אומן

מה שלמדנו שרק מלאכת הדיוט הותרה בחול המועד לצורכי מצווה, הוא דווקא במצווה רגילה. אבל אם זו 'מצווה עוברת', היינו מצווה שאם לא יקיים אותה עכשיו, יפסיד אותה, מותר לעשות למענה בחול המועד אף מלאכת אומן. היתר זה שייך לכלל של 'מלאכת דבר האבד' (לעיל ב), שכשם שהפסד ממון הוא 'דבר האבד', כך הפסד מצווה הוא 'דבר האבד'. אמנם בדבר אחד ישנו יתרון לצורכי מצווה, שהתירו חכמים מלאכת 'דבר האבד' רק כאשר לא כיוון את מלאכתו למועד, אבל אם היה יכול לעשות את המלאכה לפני החג ודחה אותה למועד, קנסו אותו חכמים ואסרו עליו לעשותה (לעיל ג). אבל כאשר מדובר בצורך מצווה, לא קנסו אותו חכמים (באו"ה תקמה, ג, 'לעצמו').

לפיכך, במקום שיש ספר תורה אחד בלבד, ונמצא שחסרות בו אותיות, למרות שהתרשלו ולא כתבו אותן לפני המועד, מותר לכותבן בחול המועד כדי לקרוא בו בציבור. ואף מותר להכין קולמוס כדי לכתוב את האותיות הנדרשות. ואף שכתיבת האותיות והכנת הקולמוס הן מלאכת אומן, כיוון שאם לא יכתבו את האותיות יפסידו את מצוות קריאת התורה, הרי שזו מלאכה לצורך 'דבר האבד' שהותרה במועד (שו"ע תקמה, ב; מ"ב ז; מח). ואף שבבית כנסת סמוך ישנו ספר תורה כשר, מותר לתקן את הפסול, כדי שלא להטריח את הציבור להביא ספר תורה מבית כנסת אחר (באו"ה תקמה, ב, 'שאם').

וכן מי שלא הקים סוכה לפני החג, רשאי לבנותה בחול המועד. ואם יש צורך, מותר להקימה במלאכת אומן, הואיל וזו 'מצווה עוברת', שאם לא יעשה את הסוכה בחול המועד, יפסיד את המצווה (שו"ע תרלז, א, באו"ה 'עושה'). וגם מי שיש לו סוכה קטנה והוא רוצה להרחיבה לצורך אורחים שאין להם סוכה, או לצורך קיום סעודת ברית מילה, רשאי להרחיבה במלאכת אומן הואיל וזו 'מצווה עוברת' (באו"ה תרמ, ו, 'וסעודת').[8]

וכן מותר לקטוף כמות גדולה של ערבות בסוכות ולמוכרה בפומבי לצורך המצווה (שש"כ סז, מא).

עושים כל צורכי המת בחול המועד, מפני שכבוד המת הוא מצווה עוברת. לפיכך, תופרים לו תכריכים במעשה אומן, וחוצבים לו קבר, ומדפיסים מודעות כדי להודיע לרבים על מועד ההלוויה. אבל אסור לעשות עבורו בפרהסיא מלאכות שהרואים לא ידעו שהם נעשות עבור המת, כגון חציבת אבנים לקבר וכריתת עצים לעשות מהם ארון (שו"ע תקמז, י; מ"ב יט; שש"כ סז, הערה קפד. ועיין לעיל י, ה, בסדרי ההלוויה במועד).


[8]. מותר למי שאין דרך להשיג תפילין לכתוב לעצמו את פרשיות התפילין בחול המועד, כדי שיוכל לקיים את המצווה מיד לאחר החג, שהואיל וזו מצווה עוברת מותר לעשות עבורה מלאכת אומן. אבל אסור לכתוב תפילין לצורך חבירו, שאין לאדם לבטל את מצוות שביתתו בחול המועד בשביל מצווה שיש לחבירו לאחר החג. אמנם אם אין לו מה לאכול, רשאי לעשות כל מלאכה כדי להשׂתכר (שו"ע תקמה, ג. ועיין בדברי רשז"א שש"כ סז, הערה קסד). וכן מותר למי שאין לו דרך להשיג ציצית, לטוות לעצמו חוטי צמר, למרות שזו מלאכת אומן, כיוון שזו 'מצווה עוברת', שבכל יום שאינו מתעטף בטלית הוא מפסיד מצווה. וגם כדי שחבירו שאין לו ציצית יוכל לקיים את המצווה בחג, מותר לטוות חוטים במועד, וכן מותר לבנות עבורו סוכה כדי שיוכל לקיים את המצווה, ומותר לקבל על כך שכר, אם על ידו יוכל להוציא יותר ברווח לסעודות החג, אבל לעשיר אסור לטוות ציצית או לבנות סוכה עבור חבירו בשכר (שו"ע תקמה, ג; מ"ב יד; שעה"צ כא). קשירת ציציות בבגד היא מלאכת הדיוט, ומ"מ גם היא מותרת רק כאשר אין טלית אחרת לקיים בה מצווה, שאז זה נחשב צורך מצווה ששקול כצורך המועד.

מזוזה שנפלה והתברר שנפסלה בגלל דיבוק אותיות, מותר להפריד אותיותיה ולקובעה מחדש, שזוהי מלאכת הדיוט. ואם אין דרך לתקנה ואין דרך להשיג מזוזה אחרת, אם זה חדר שצריך להשתמש בו, מותר לכתוב עבורו מזוזה, כי זוהי מצווה עוברת, שמלאכת אומן הותרה למענה.

י"ב – בית כנסת ובית ספר ומעקה

אסור לבנות בית כנסת בחול המועד. וגם כאשר אין לציבור מקום נאה להתפלל בו, ועל ידי העבודה יוכלו להשלימו ולהתפלל בו במועד, אסור לבנותו, הואיל ובנייתו כרוכה במלאכת אומן שהותרה רק לצורכי הגוף שבמועד (רמ"א תקמד, א. ועיין לעיל יא, יח, באיזה אופן אפשר לבנותו על ידי גוי).

אמנם ציבור שכבר מתפלל בבית כנסת ואירעה תקלה במערכת החשמל או המיזוג שלו, והם מצטערים מכך – מותר לתקנה במלאכת אומן. שהואיל וכבר התחילו להתפלל בבית הכנסת, והם סובלים מהתקלה, התיקון נחשב כצורכי הגוף במועד (שש"כ סח, ט, ובהערה כז, ל).

כשם שאסור לבנות בית כנסת בחול המועד, כך אסור לבנות ולתקן בתי ספר ושאר מבני ציבור, הואיל ובנייתם כרוכה במלאכת אומן שהותרה רק לצורכי הגוף שבמועד.

אמנם כאשר יש צורך לבצע תיקונים בבניין בית הספר או ברהיטים שלו, או שיש צורך לצבוע את הקירות, ואם ידחו את העבודה לאחר המועד, יגרם ביטול תורה לתלמידים, שלא יוכלו ללמוד בכיתות או בבית המדרש – מותר לבצע את העבודות בחול המועד, משום שזוהי מלאכת 'דבר האבד'. אלא שאם אפשר, ראוי לעשות עבודה זו על ידי פועל שאין לו מה לאכול או על ידי גוי, וכן ישתדלו לעשות את העבודה בצנעה (שדי חמד מערכת חוה"מ ב; מ"ב תקמג, א; שש"כ סז, ג-ד).

גג שהמעקה שלו נפל במועד, אם ניתן לסגור את הגג כדי שלא יעלו אליו במועד ויסתכנו, מותר להתקינו מחדש במלאכת הדיוט בלבד, שכבר למדנו שמותר לעשות בחול המועד מלאכת הדיוט לצורך מצווה, והקמת מעקה היא מצווה. ואם לא ניתן להתקינו במלאכת הדיוט – יסגרו את הגג. וכאשר לא ניתן לסגור את הגג, ויש חשש שהעולים לגג יסתכנו, הרי שזו 'מצווה עוברת', ומותר להתקין את המעקה במלאכת אומן (שו"ע תקמ, א; באו"ה 'וכן אם').

י"ג – עבודת בית הדין וכתיבת מסמכים

למרות שבשבת ויום טוב אסור לקיים דיון בבית הדין, מחשש שמא יכתבו את טענות הצדדים ויעברו באיסור תורה (ביצה לז, א), בחול המועד בית הדין היה יושב לדון דיני נפשות ודיני מלקות ודיני ממונות, מפני שכתיבת הדיוט לצורך מצווה מותרת, ולצורך מצווה עוברת – אף כתיבת אומן מותרת.

ואף שמצווה לשמוח במועד, מותר לבצע במועד עונשי מיתה ומלקות, מפני שיש בזה צורך ציבורי להעמיד את הדין על תילו ולבער את הרע מישראל. בנוסף לכך, כדי שלא לדחות את כפרתו של החוטא אפשר לקיים את הדין במועד (מו"ק יד, ב; שו"ע תקמה, י).

גם היום, שאין דנים דיני נפשות ומלקות, מותר לבית הדין לעסוק בחול המועד בדיונים שיש צורך להקדימם. לפיכך, כותבים בחול המועד גיטין ושטרות חליצה וסיכומי ממון שביניהם. וכן דנים בתביעות ממוניות שבין אדם לחבירו וכותבים את סיכום הדין. וכן עורכים דיונים מקדמיים לשמיעת טענות שני הצדדים וכתיבתן. וכן כאשר שני הצדדים הסכימו להתדיין בפני בית דין מסוים – כותבים וחותמים על כך בשטר. וכן כאשר לווה לא שילם את חובו, עורכים שומה לנכסיו ומעבירים את שווי ההלוואה למלווה, וכותבים על כך שטר, כדי שידעו הכל שמעתה נכסים אלו שייכים למלווה. וכן כותבים אגרות מזון, היינו התחייבות של אדם לזון את ילדיה של אשתו. וכן כותבים צוואות ושטרות של הענקת נכסים במתנה (מו"ק יח, ב; שו"ע תקמה, ה).

טעם ההיתר בכל אלה, מפני שהם צורכי ציבור, ואף שכל דיון ודיון עוסק באנשים פרטיים, כיוון שדיונים אלה מזדמנים תדיר, ואם יעכבו אותם עד לאחר המועד יש חשש שבינתיים תתעורר מחלוקת בין הצדדים, הרי הם נחשבים כצורך הרבים (רמב"ם יו"ט ז, יב; ריב"ש שצ). ובשעת הצורך כותבים אותם במלאכת אומן, מפני שלפעמים דיונים אלה וכתיבתם הם צורך של 'דבר האבד', שאם לא יכתבום עלולים לחזור ולחלוק על מה שסוכם (תוס'). ולעיתים יש בכתיבה צורך הגוף, שעל ידי כתיבת שטר יוכל לקבל כסף לקנות מאכלים לסעודת החג (פמ"ג משב"ז ז; מ"ב תקמה, כ; לעיל יא, יג).

מטעמים אלו, מותר לפתוח בנק במועד. אמנם לכתחילה כשאין בכך צורך גדול, עדיף שלא לבצע פעולות בנקאיות בחול המועד, ולכן הבנקים צריכים לצמצם את שעות הפעילות. וכן הלקוחות צריכים להימנע מפעולות שניתן לדחות לאחר החג. אבל כאשר יש צורך, מותר ללקוחות לבצע פעולות בבנק, כגון הפקדת המחאות שיש חשש שיאבדו או שלא יכובדו לאחר החג, או כדי להוציא מזומנים לצורך המועד, או כדי לשלם חובות שהמאחר לשלמם מתחייב בקנס (שש"כ סח, ב).

וכן מותר לעובדים בדואר להפעיל את שירותי הדואר, מפני שהם צורכי ציבור. וכיוון שיש בדברי הדואר גם מכתבים שעיכובם יגרום הפסד, מותר לעובדי הדואר לבצע בשעת הצורך גם מלאכת אומן.

מצוות עשה מן התורה להלוות כסף לאדם שנזקק לו, ומצווה לכתוב על זה שטר כדי למנוע שכחה ומריבה (שו"ע חו"מ ע, א). אמנם במועד יש להימנע מכך, משום שאין כותבים שטרי חוב במועד (שו"ע תקמה, ו). אבל כאשר יש צורך לקחת הלוואה, כדי לקנות צורכי חג או לצורך 'דבר האבד', מותר לתת הלוואה ולכתוב על כך שטר, ואם יש צורך, מותר לכותבו אף במלאכת אומן (שו"ע שם; מ"ב לו-לז).