מותר לעשות מלאכה בחול המועד לצורכי רבים, מפני שצורך הרבים חשוב כצורכי מצווה עד שהוא נחשב כצורך המועד, למרות שבפועל לא תהיה ממנו תועלת במועד עצמו. ובתנאי שהוא דבר שאם לא יעשו אותו במועד, לא יצליחו לעשותו בזמן אחר.
כיוון שהכל יודעים שהמלאכה נעשית לצורך הרבים, מותר לעשותה בפרהסיא ובטרחה יתירה, ואף מותר לשלם עליה, מפני שבלא התשלום, לא ניתן יהיה לבצע את צורכי הרבים. כמו בשאר צורכי המועד, ההיתר לעסוק בצורכי רבים הוא רק במלאכת הדיוט ולא במלאכת אומן, מפני שמלאכת אומן הותרה אך ורק לצורכי הגוף במועד (מו"ק ב, א; ה, א; שו"ע תקמד, א-ב).
בעבר, כשטורח הפרנסה היה עצום, ולא נותר לאנשים זמן פנוי להתנדב לצורכי ציבור, התירו חכמים לגייס את הציבור לעבודה בחול המועד לצורכי רבים. למשל, התירו לתקן את הדרכים מהבורות והמכשולים שהתגלעו בהם בעקבות הגשמים. ואמרו חכמים, שאם לא יצאו ותקנו את הדרכים, הרי שכל מי שימות או יפצע מחמת קלקולי הדרכים באחריותם. וכן התירו לנקות את אמות המים, הבארות והמעיינות מהאבנים והפסולת שנפלו לתוכם. וכל המלאכות הללו הן מלאכות הדיוט, ולכן מותר לעשותן לצורך הימים שלאחר המועד. ואם צריכים לחפור בור מים חדש, מותר לבצע במועד את חפירתו שהיא מלאכת הדיוט, אבל את איטומו שהוא מלאכת אומן יעשו לאחר המועד. ואם יספיקו ליהנות מהמים שיזרמו אליו במועד, הרי זה צורכי הגוף במועד, ומותר לבצע גם את איטומו במועד (מו"ק ד, ב; ה, א).
בכלל צורכי הציבור שהיו נעשים בחול המועד, בית הדין היה שוכר אנשים שיצאו בשליחותו לטפל בענייני המקוואות, הקברות והשדות. ועשו זאת בחול המועד כדי לחסוך בכספי הלשכה שממנה שילמו לשליחים, שהואיל וממילא אין עובדים בחול המועד, היו השליחים מוכנים לצאת לשליחותם בשכר נמוך (מו"ק ו, א). וזה היה תפקיד השליחים: בדקו את המקוואות אם יש בהם ארבעים סאה כדי שיהיו כשרים לטבילה, וכשמצאו מקווה חסר, היו חופרים תעלה כדי להזרים לתוכו מים ממעיינות ובארות להשלמת שיעורו. והיו מסמנים את הקברים, כדי שלא יטמאו בהם כהנים, שכן הסימנים היו בסיד, שלעיתים דהה מחמת הגשמים והילוך האנשים, ולכן היו צריכים לחזור עליו בכל שנה (מו"ק ה, א-ב; שו"ע תקמד, א). והיו בודקים את השדות, ואם היו מוצאים בהם כלאיים, היו מפקירים את השדה, ועל ידי כך היו ישראל נזהרים שלא יהיו בשדותיהם כלאיים (מו"ק ו, ב).
