ארכיון הקטגוריה: משפחה

פתח דבר

תחילת סדרת 'פניני הלכה' בשכתוב ההלכות שנאמרו ב'פינת ההלכה' ששודרה מידי יום, בבוקר ובערב, ב'ערוץ שבע', החל משנת תשמ"ח. עיקר מגמתה של 'פינת ההלכה' היה להבהיר בקצרה הלכות עם טעמיהן לקהל השומעים. הפינות שודרו ברצף של סדרות בנושאים שונים, בלא קשר בין סדרה לחברתה. שלושה עקרונות הנחוני בעת הכנת 'פינת ההלכה'. הראשון, לפתוח כל נושא בהגדרת הכללים היסודיים ולבארם היטב. רק לאחר הדגשתם של הכללים לרדת אל הפרטים המעשיים. התורה מורכבת מכללים ופרטים ופרטי פרטים, ואחד מן הדברים שחשוב ללמוד הוא, לדעת להבדיל בין עיקר לטפל ובין כלל לפרט. טשטוש התחומים מעוות את דמותה הרעיונית של התורה, ו"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן וגדול" (שבת קיט, ב). השני, לגעת בשאלות מעניינות מהחיים, כדי לתת דוגמא מוחשית להשפעת הרעיונות הכלליים על פרטי החיים המעשיים. השלישי, להטעים את יסודות ההלכה ברעיונות אמוניים, מתורת האמונה והסוד, ולהגיש את הרעיונות בשפה ברורה והגיונית, כשהרעיונות האמוניים מובלעים בתוך הסברת יסודות ההלכה, ולבטא בכך את ההתאמה שבין יסודות האמונה וההלכה.

על פי הסדרות שנאמרו ברדיו נדפסו ארבעת הספרים הראשונים במסגרת סדרת 'פניני הלכה'. כרך א' נדפס בתשנ"ג וכרך ד' בתשנ"ח. בהכנה לדפוס נעשו שינויים קלים כדי לקרב את סגנון הדיבור לסגנון הכתיבה. אך כיוון שהדגש בהכנת ההלכות היה לקראת 'פינת ההלכה' ברדיו, כשכל הלכה הושמעה ביום אחר, לא היה הכרח להקיף כל נושא מכל צדדיו, ולכן בכל נושא ישנן הלכות שלא הוזכרו, וכמו כן ישנן חזרות או מקצת הסברה עם הלכה אחת ומקצתה עם הלכה אחרת, כפי המתאים לפינה יומית. מה שהיה טוב לפינה ברדיו היה חסרון בספרי הליקוטים, ולמרות שבמעבר לדפוס הסגנון שוכלל, עדיין החיסרון היה ניכר. בעקבות התגובות החיוביות של הלומדים בספרים התחזקה ההכרה בחשיבותם, וממילא בצורך להרחיב יותר בכל נושא. לשם כך בשנת תש"ס אספתי את כל ההלכות שהכנתי עד אז בענייני שבת בספר אחד. בשנת תשס"א זכיתי להוציא לאור את הלכות פסח, הוא הספר הראשון שנכתב מתחילתו ועד סופו כספר שמקיף באופן שיטתי נושא שלם. כשנוכחתי בחשיבותו לתועלת הלומדים, התחזקתי בעבודת כתיבת ההלכות. בשלהי תשס"ג, יצא הספר על הלכות 'תפילה', בתחילת תשס"ה 'תפילת נשים', ובאביב 'זמנים'. לאחר שנדפסו הלכות תפילה, נעשו הלכות תפילה שהובאו בכרכים א' וב' מיותרות והיה צורך להשמיטן. כיוון שכבר ניגשתי לההדיר מחדש את הכרכים הללו, ערכתי ספר אחד של ליקוטים בענייני העם והארץ (קיץ תשס"ה), ועוד ארבעה כרכים של עניינים שונים (חורף תשס"ו). וקראתים ליקוטים, מפני שאין בהם בירור של נושא שלם אלא נושאים שונים מלוקטים. תקוותי היתה שבמשך הזמן אזכה לבאר את כל הנושאים שבליקוטים במסגרת הספרים השלימים. הליקוטים על שבת התבטלו והפכו בשנת תשע"א לספר שלם (בשני כרכים). עם הרחבת הסדרה עוד ועוד נושאים שהיו בליקוטים עברו לספרים השלמים, וכך בשנת תשס"ח התבטל ליקוטים ד', וענייני החי והצומח שבו הצטרפו לחלק ג' שלפני כן הוקדש בדרך כלל לענייני משפחה.

עתה לקראת הוצאת הספרים על הלכות כשרות, בהם יבוארו ההלכות הקשורות לצומח והחי, שוב נותרו ההלכות הקשורות לענייני משפחה לבדן. כיוון שכבר היה צורך לשנות את הספר, הוספתי בו הלכות וביאורים שהספקתי לכתוב בשנים האחרונות בענייני נישואין, ועוד הלכות שונות, ובכללן הלכות אבלות וטעמן.

 

ב

ערכי המשפחה ניצבים במרכז עולמו של האדם, ובהתאם לחשיבותם ומרכזיותם הם כיום מותקפים מכיוונים שונים. בחברה המודרנית האדם נתפש כבודד, והמשפחה מכבידה עליו, פוגעת בחירותו לגלות את רצונותיו בחופש. כך ביחסי הורים וילדים, כאשר מצוות כיבוד הורים מותקפת על ידי העמדות הפסיכולוגיות המקובלות, עד מצב שמאשימים את ההורים בכל הסיבוכים הנפשיים של ילדיהם. יותר מזה, הנישואין עצמם מותקפים על ידי רעיון השוויון והפמיניזם. כך יוצא שבפועל, בחברה המודרנית, רוב הזוגות הנישאים מתגרשים, ורוב האנשים חיים במשך רוב חייהם הבוגרים בלא זוגיות נאמנה.

בעבר ערכי המשפחה היו בבחינת צורך קיומי, מפני שבלא משפחה אדם לא יכול היה לספק לעצמו את צרכיו החומריים ולהגן על עצמו, ולכן כל חברה אנושית העלתה על נס את ערכי המשפחה וקבעה לעצמה כללים וחוקים שעל פיהם המשפחה התנהלה. למעלה בקודש על פי הדרכת התורה, חיי המשפחה הודרכו כך שגם ירוממו את כל בני המשפחה לחיים ערכיים של תורה ומצוות. לעומת המצב בעבר, בחברה המודרנית היחיד הבוגר מסוגל לדאוג לעצמו בהשגת צרכיו החומריים והבילויים השונים שהוא מעוניין בהם. לא זו בלבד שאין הוא נזקק למשפחה, אלא שהיא עלולה להכביד עליו, לעכב את התקדמותו המקצועית, להפריע לו לבלות בלילות ובימים כאוות נפשו, לצרוך את כספו, לשלול את חירותו, לחייבו לדאוג להוריו לעת זקנותם, ולהשקיע עצמו בחינוך ילדיו. ערך החירות הוא אמנם קדוש, אולם בשימוש מוטעה הוא מחזק את העמדה האגואיסטית, הרואה את האדם כבודד, ופוגעת אנושות בערכי המשפחה.

עלינו לחזור ולהעמיק בערכי המשפחה ומצוותיה, כדי לקיימן לשם הערך הנשגב שבהן, הן ביחס של אדם להוריו, והן ביחס של אדם לברית הזוגיות המקודשת שעל ידה הוא נעשה אדם שלם, והן ביחסו לילדיו. לתפישה זו האדם אינו בודד אלא חלק ממשפחה, ואין בכך פגיעה בגילוי כוחות חייו וחירותו אלא העצמתן. אמנם כדי שכך אכן יהיה, צריך ללמוד את המצוות הללו באופן עמוק וללמוד לקיימן בשלימות.

בספר זה, כמו בספר 'שמחת הבית וברכתו' שיצא בשנת תשע"ד, תוך כדי לימוד המצוות וההלכות, יש ניסיון להתמודד גם עם משבר המשפחה ותיקונו.

 

ג

אני תפילה שאזכה לבאר את כל הלכות המשפחה בכשלושה כרכים, ובהם יבוארו ההלכות שמובאות בחלק אבן העזר משולחן ערוך, והסימנים הקשורים לענייני משפחה שבחלק יורה דעה.

כיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, והקונים הוותיקים עלולים להרגיש מקופחים, בקשתי מההוצאה למכור במשך שלושה חודשים לכל מי שיש בידו מהדורה ישנה של ליקוטים ג' – משפחה את הספר החדש במחיר עלות.

 

שלמי תודה

שלמי תודה לאבי מורי ואמי מורתי היקרים, ולאשתי שסייעה רבות בהוצאת הספרים ובירור הסוגיות. תודה מיוחדת לתלמידי הישיבה ותושבי הישוב הר ברכה, שבשיעורים שלמדתי עמהם נתלבנו כל ההלכות שמופיעות בספרי 'פניני הלכה', ובמיוחד בספר זה. שאלותיהם והערותיהם המחכימות הם אבני הבניין של 'פניני הלכה'. במיוחד עלי להודות לרב מאור קיים, לרב שלומי בדש, ולרב יונדב זר, שבמשך שנים רבות מלווים את הוצאת הספרים בהערות מחכימות והגהות. כמו כן עלי להודות לחברי הוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ', על עצותיו והערותיו המחכימות. וכן אודה לרב מאור הורוביץ על הגהותיו ואחריותו להוצאה המדויקת של הספרים.

כאן המקום להוקיר תודה לר' יעקב כץ (כצלה), מנהל 'ערוץ שבע',  לאבי מורי ולאמי מורתי יוזמי הקמתו, ואמי שניהלה את התוכניות מעת הקמתו. כמו כן תודה לר' יואל צור ור' יאיר מאיר, האחראים על האוניה והשידורים, שבמסירות נפשם על קיומו של 'ערוץ שבע', למרות כל הקטרוגים, זכו להרבות תורה בישראל, לקרב רחוקים לתורה ואהבת הארץ. ישלם ה' את משכורתם כפולה.

כמו כן אודה לר' דוד סעדה מנהל ישיבת הר ברכה בעבר ור' יעקב וינברגר מנהלה בהווה, ועמהם השותפים בניהול מכון הספרים והפעלתו בעבר ובהווה: ר' ישראל סעדיה, ר' שמואל אביטל, ר' אלון בעל צדקה, ר' יונתן בהר, ר' שלו קיים, ר' ישראל באום, הרב יוגב כהן, ר' חיים מרגוליס, ר' יונתן בוזגלו, קרן פוגל, הדס פדינקר.

אודה לה' שזיכני לעסוק בתורה וללמדה, ותפילתי שיזכני ה' ללמוד תורה לשמה, היינו לשם הבנתה, הוראתה והדרכתה לתיקון העולם כולו על כל מרכיביו, וכפי שלמדנו בנפש החיים (א, כב; ד, ג; ד, ז). ונזכה לראות בימינו את כל ישראל עוסקים בתורה ומקימים משפחות נאמנות ומפוארות, ותרבה האהבה והשמחה שבין איש לאשתו, כפי הראוי לבני זוג שמגלים את הניצוץ האלוקי האחדותי שלהם, ויזכו לברכה רבה בבנים ובבנות, נכדים ונכדות עוסקים בתורה ובמצוות, עד שתמלא הארץ דעה את ה' והעולם כולו יתוקן במלכות שדי.

 

אליעזר מלמד

אדר תשע"ח

 

 

 

 

לעילוי נשמת סבתנו שרה בת אהרון ורחל ז"ל

ערב פסח תרע"ט – יום הכיפורים תשע"ו

נדבת משפחת זר הר ברכה

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – כיבוד הורים וכבוד שמיים

מצוות עשה מן התורה, שיכבד אדם את אביו ואת אמו, ויירא מהם, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וכן נאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ואמרו חכמים (קידושין ל, ב), השווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר (דברים ו, יג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ונאמר (שם י, כ): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא".

ויש להבין, מדוע תופסת מצוות כיבוד הורים מקום נכבד כל כך, עד שהושוותה לכבוד שמיים? ההסבר הוא, שאכן, אדם שאיננו מכבד את הוריו, אינו יכול להגיע לאמונה בה'. אדם שאינו מכבד את הוריו, הוא אדם אנוכי, שחושב רק על עצמו, על הנאותיו וצרכיו הפרטיים, הוא אינו מרים את מחשבתו אל אלה שעזרו לו וגמלו עמו חסד. שאלות כגון: מי טיפל בו בילדותו ומי סעדו בעת חוליו, אינן מעניינות אותו, הוא עסוק בעצמו בלבד, וחושב שהכל מגיע לו, ולכן אינו מעלה בדעתו שהוא צריך להכיר טובה למישהו. אדם כזה כמובן שלא יחשוב על הבורא, הטוב והמטיב, המשגיח ודואג לאדם בכל עת. לא מעניין אותו בזכות מי הוא חי, מי מוריד את הגשם, מי ברא את השמש ומי נפח בו רוח חיים. הוא אינו מסוגל להאמין, ואינו מעוניין לדבוק בה' וללכת בדרכיו ולהוסיף טובה וברכה לעולם.

על כן השוותה התורה את כבוד ההורים לכבוד שמיים, שהרי מי שמכבד את הוריו, מכין את נפשו למחשבה של אמונה, למחשבה של הכרת תודה. הוא מתרגל לחשוב על שורשי הדברים, ומתוך ההתבוננות בהוריו והכרת הטוב כלפיהם, ימשיך הלאה לאמונה בבורא העולם, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו).

עתה אפשר להבין מאמר נוסף של חכמים: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני" (קידושין ל, ב).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ב – יחסי הורים וילדים חוליה בשרשרת הנצח

שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה, מצוות חינוך הילדים, שהיא בעצם חלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (עי' ירושלמי פאה א, א).

נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא. דרך החינוך שיעניקו לילדיהם, יתקשרו אל ההמשך, אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות.

על ידי שתי מצוות אלו, מכוונת אותנו התורה לרומם את החיים שלנו אל הנצח, ולהתקשר דרך תקופת החיים הפרטיים שלנו אל כל הדורות. על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם. ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. וכך דרך ההווה הקצר והחולף אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ג – ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים

ארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתיים מהן מצוות עשה, ושתיים לא תעשה. ואלו הן:

  • 1) לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.
  • 2) לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.
  • 3) לא להכות אחד מההורים. אמנם ישנו איסור כללי מהתורה להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, חייב מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".
  • 4) שלא לקלל אחד מההורים. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שהמקלל אחד מהוריו עובר באיסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה' המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון 'רחום' או 'חנון', דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.

דבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שניהם מיתה, המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת כעסם נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם.
ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמיים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו – הרי שחטאו חמור ביותר. ראוי לציין שבפועל, עונש מיתה בבית דין כמעט ואינו מבוצע אלא נועד לבטא את חומרת החטא (כמבואר להלן ו, ד).[1]


[1]. כל מה שאמרנו שהמקלל נענש בסקילה והמכה נענש בחנק, הוא דווקא כאשר עשה זאת לפני עדים שהתרו בו שלא יעבור, ואם יעבור יענש במיתה, ובכל זאת עבר. אבל אם הכה אחד מהוריו או קיללו במזיד שלא בפני עדים, לדעת מקצת הפוסקים עונשו בכרת, היינו שימות בקיצור ימים וגם זרעו יכרת. כך מבואר בירושלמי סנהדרין ז, יא, לעניין מקלל, וכך כתב החינוך מ"ח לעניין מכה אביו. מנגד, לדעת רוב הראשונים אין עונש כרת למכה או מקלל במזיד שלא בפני עדים, אלא הוא נידון בבית דין של מעלה כפי חומרת העוון. וכך כתבו התוס' כתובות לז, ב, 'מיתות', ותוס' הרא"ש שם, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת שנב; והמאירי סנהדרין סה, ב, ומכות יג, ב. וכן מפורש בתו"כ ובתוספתא ריש כריתות.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ד – כיבוד ומורא אב ואם

היחס הראוי להורים מורכב משתי מצוות, האחת מורא, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", והשנייה כיבוד, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". שאלו רבותינו (קידושין לא, ב): איזהו מורא ואיזהו כיבוד? וענו: מורא, לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו, ולא סותר את דבריו. כיבוד, מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך – מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

ונשאלת השאלה, מדוע במצוות המורא הקדימה התורה את האם, ואמרה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ואילו במצוות הכיבוד הקדימה התורה את האב, ואמרה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". מדוע שינתה התורה, ופעם הזכירה את האם ראשונה ופעם את האב? ענה על זה רבי יהודה הנשיא, ואמר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שמשדלתו בדברים ומפייסתו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא את האב בכבוד, כדי שיכבד אדם את אביו כשם שהוא מכבד את אמו. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאשר מאמו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב, כדי שיירא אדם מאמו כשם שהוא ירא מאביו (קידושין ל, ב). בהמשך הפרק פעמים שאביא דוגמאות בלשון זכר, אולם כפי שלמדנו בתורה ובדברי חכמים, במצוות כיבוד הורים, האב והאם, הבן והבת שווים, מלבד במקום שיצוין אחרת.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ה – ישיבה במקומם וקימה לפניהם

בכלל מצוות כיבוד הורים לירא מפניהם, כלומר, להתייחס אליהם ביראת כבוד, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ולכן צריכים הבנים והבנות להיזהר שלא לשבת במקום המיוחד לאב או לאם. דין זה אמור הן לגבי מקום המיוחד להם בשולחן האוכל, והן לגבי מקום המיוחד להם בעבודה או בבית הכנסת. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת (שו"ע יו"ד רמ, ב). למשל, במשפחות רבות יש שני שולחנות לאכילה, האחד בסלון שבו יש מקומות קבועים להורים בהם אסור לילדיהם לשבת, והשני במטבח, שסביבו אוכלים ארוחות פשוטות. וכיוון שאין סביב שולחן המטבח מספיק מקומות, אין שם מקומות קבועים, ואמנם כשהאב נמצא, הוא תמיד אוכל במקום מסוים, אולם כשהוא לא נמצא גם אחרים רגילים לשבת באותו המקום, לפיכך אין זה נחשב מקום המיוחד לאב, ובשעה שהאב אינו צריך לשבת שם מותר לילדים לשבת שם.

ישנה מצווה נוספת, לקום לכבוד האב או האם בשעה שהם נכנסים לחדר שהבן או הבת יושבים בו. דין זה נלמד מהמצווה לקום בפני זקן או חכם, שנאמר (ויקרא יט, לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'", וכל אחד מההורים נחשב לגבי הילדים יותר מרב זקן וחכם. לפיכך, כל שרואה את אחד מהוריו כשהוא נכנס לבית או יוצא ממנו, וכן כשהוא נכנס לחדר שהוא יושב בו או נפרד ממנו, חייב לעמוד לכבודו עד שההורה יגיע למקום המיוחד לו או עד שיצא.

כיום ילדים רבים אינם נוהגים לקום לפני הוריהם, ואפשר לומר שכיוון שההורים לא חינכו אותם לכך, סימן הוא שמחלו על כבודם בזה, והלכה היא, שהורים שמחלו על כבודם – כבודם מחול. אם כן אין עוון בכך שהילדים אינם קמים בעת שאחד ההורים נכנס. ויותר טוב לשאול את ההורים במפורש, אם הם מוחלים על כבודם ומוכנים שילדיהם לא יקומו לפניהם בעת שהם נכנסים ויוצאים.

כל זה כאשר ההורה נכנס לבית או לחדר לצורך אישי שלו, אבל אם ההורה בא לדבר עם בנו או לבקש ממנו דבר מה, ברור שהבן חייב לקום בזריזות כדי להיות נכון לשמוע את דברי ההורה ולמלא את בקשתו. שאין זה מכובד שההורה יעמוד והבן ישב, ואם הבן ממשיך לשבת בעת שההורה מדבר עימו, יש בזה פגיעה בכבודו. ואף אם האב או האם מוחלים, אין המחילה מועילה במקום שיש פגיעה בכבודם. וכן לפני אנשים זרים, במקום שרגילים לקום לכבוד ההורים, צריכים הילדים לקום לכבוד הוריהם, שאם לא יקומו ייראו כפוגעים בכבודם.[2]


[2]. מקור ההלכה לקום לפני ההורים בקידושין לא, ב, ושם לג, ב. וכמה פעמים צריך לקום ביום? כשם שנחלקו לעניין קימה מפני רב כך נחלקו לעניין הורים. לדעת רי"ף, רא"ש ושו"ע יו"ד רמב, טז, חובה לקום אפילו מאה פעמים ביום, בכל פעם שעובר לידו. ואילו לדעת רמב"ם, תוס' ורמ"א, חובה לקום רק פעמיים ביום. אבל אם נמצאים שם אנשים זרים שלא ראו שכבר קם לפניו, צריך לקום לפניו אפילו כמה פעמים. וכן הדין לגבי הקימה לפני ההורים. לפיכך עפ"י מנהג הספרדים, יש לקום אפילו מאה פעמים ביום, וכפי שכתב החיד"א בברכ"י רמ, כא. והאשכנזים נוהגים לקום פעמיים ביום, וכ"כ ח"א כלל סז, ז. ואם ההורים מוחלים על כבודם – כבודם מחול, כמבואר בשו"ע רמ, יט. ואף שההורים מוחלים על כבודם, אם הילדים בכל זאת יכבדום בקימה – יקיימו מצווה. ובמקום שיש בזיון להורים, אף אם מחלו על כבודם – לדעת רוב הפוסקים אין כבודם מחול, עי' בברכ"י רמ, יג-יד, ובשיורי ברכה ח', ובשדי חמד מערכת כ' כלל לא.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ו – לא לקרוא בשמם

מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא ילדיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר 'אבא' מותר לומר גם את שמו. למנהג יוצאי ספרד, מותר לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שהואיל והזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג יוצאי אשכנז, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך"? לכל המנהגים רשאי לענות ולומר: "שם אבי הוא משה".[3]

שאלה: כאשר יש לבן חבר ששמו כשם אביו, האם מותר לקרוא לו בשמו?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אם מדובר בשם שגרתי, כגון: משה, יעקב, רחל, אסתר וכדומה, אזי בפני ההורה ששמו כשם החבר, אסור לקרוא לחבר בשמו אלא יש לפנות אליו באופן אחר. אבל שלא בפני ההורה, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחבר, ואין בזה פגיעה בהורה. ואם מדובר בשם נדיר, כגון קלמן, יפרח, זלדה, אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.[4]

יש עדות שבהן שנוהגים לקרוא לילדים על שם ההורים בעודם חיים, ובאותן העדות יש בזה כיבוד הורים, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה הקרויים על שמם. אלא שיש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה. ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו.


[3]. לדעת החיד"א בספרו יוסף אומץ סי' פ"ז שמותר לומר: "אבי משה אומר כך וכך", וכך כתב בבן איש חי שופטים ד'. ואילו דעת ים של שלמה קידושין א, סה, אין להזכיר שם האב כלל גם כאשר מקדימים לו את התואר 'אבי', וכן מנהג יוצאי אשכנז. ועי' בספר מורא הורים וכבודם פ"ו ו' בהערה שהזכיר הדעות השונות.

[4]. כן היא דעת רמ"א יו"ד רמ, ב. וכן נראה שסובר שו"ע שם. וכ"כ בן איש חי ש"ב שופטים ד'. אמנם לדעת הדרישה הדין קל יותר, שאם שם ההורה שגרתי, גם בפני ההורה מותר לקרוא לחבר בשמו. ואם השם נדיר, בפני ההורה אסור לקרוא לחבר, ושלא בפניו מותר. אך המנהג הרווח כדעת רוב הפוסקים המחמירים בזה.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ז – האיסור להעיר הורים ישנים

בכלל מצוות כיבוד ומורא הורים שלא לגרום להם צער. בין הדברים העלולים לגרום צער רב לאדם הוא כשמעירים אותו באמצע שנתו, ולכן צריכים הילדים להיזהר מאוד שלא לפגוע בשנתם של הוריהם.

ידוע הסיפור המופלא על אותו שר צבא רומאי שמשל באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, שפעם אחת באו אצלו חכמי ישראל, לקנות ממנו אבנים יקרות לחושן האפוד, בשש מאות אלף דינרי זהב. אך כיוון שבאותה שעה אביו ישן, והמפתח של אוצר האבנים היה מונח בין אצבעותיו או תחת רגליו, לא רצה להעירו משנתו ואמר לחכמים שאינו יכול למכור להם. הלכו להם חכמים לחפש אבנים מתאימות אצל סוחרים אחרים, ודמא בן נתינה הפסיד הון עתק. לשנה הבאה נתן לו הקב"ה שכרו, ונולדה בעדרו פרה אדומה. נכנסו חכמי ישראל אצלו כדי לקנותה. אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא שאין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא (ירושלמי פאה א, א; בבלי קידושין לא, א).

להלכה כתב בספר חסידים (של"ז), שכל זה הוא דווקא כאשר הבן יודע שאביו אינו רוצה לקום משנתו, אפילו למען רווח גדול של בנו. אבל אם הבן יודע שאביו יצטער יותר כשישמע שבנו הפסיד ממון רב מפני שלא רצה להעירו משנתו, מותר לו להעירו. ובכל זאת כתבו האחרונים, שאם אפשר, יש להשתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין שום אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו. וזאת כמובן בתנאי שברור לבן שההורים מעוניינים לקום משנתם כדי לסייע לו, ויצטערו אם ישמעו שבגלל שנתם הפסיד בנם דבר חשוב (ערוה"ש רמ, מ).

כאשר ההורים עצמם מבקשים מבנם להעיר אותם משנתם, כגון שהאב רוצה לקום משנתו לתפילת שחרית, או שביקש מבנו להעירו כדי לצאת לחתונה, מותר לבן להעיר את הוריו ללא כל חשש, ולהיפך, הוא מקיים בזה מצווה של כיבוד הורים, שמסייע להם במה שהם מבקשים ממנו.

כאשר מגיע טלפון לאחד מן ההורים בעת שהוא ישן, והמטלפן טוען שהנושא דחוף, אין לבן להעיר את הוריו. ורק אם המטלפן אומר מה הדחיפות, ונראה לבן שאכן הוריו יצטערו אם לא יעיר אותם, מותר להעירם. וכשאפשר עדיף להעירם על ידי אדם אחר (עי' ספר מורא הורים וכיבודם א, כט).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ח – כללי מצוות כיבוד

עיקר מצוות כיבוד ההורים הוא לשמשם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. כאשר הילדים גרים אצל הוריהם, גם כאשר ההורים בריאים וחזקים ומסוגלים לעשות את כל עבודות הבית בעצמם, חובה על הילדים לעזור להוריהם. וקל וחומר הוא, שהרי גם ילדים זרים שמתארחים בבית מארחיהם למשך תקופה מסוימת, מצד החובה לנהוג בדרך ארץ, חובה עליהם ליטול חלק בנטל עבודות הבית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבנים ובנות, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לסייע להוריהם. שכן כל דבר שאדם מחויב כלפי חבירו מצד חובת דרך ארץ, ילדים מחויבים כלפי הוריהם מצד מצוות כיבוד הורים. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לעזור בעבודות הבית כמקובל, והילד מסרב, הרי הוא מבטל מצווה מהתורה של כיבוד הורים.

וגם לאחר שהילדים יצאו מהבית, אם ההורים נזקקים לעזרה, חובה לעזור להם. למשל, הורים זקנים שצריכים סיוע באכילתם, מצווה לסייע להם באכילתם. ואם הם חולים וזקוקים לעזרה בעת שהם מתלבשים – מצווה לסייע להם. וכן הורים זקנים הזקוקים לסעד בהליכתם, כשהם צריכים ללכת לבית הכנסת או למקום אחר – צריכים הילדים ללוות אותם בדרכם. וכן כאשר הם נזקקים לעזרה בניקוי הבית – מצווה לעזור להם. וכן כאשר ההליכה קשה עליהם והם נזקקים לסיוע בשליחויות, כגון שהם מבקשים מבנם שיקנה עבורם מזון או בגדים, או יביא להם תרופות מבית המרקחת – מצווה שימלא את שליחותם.

ואף אם הסיוע להם אורך זמן רב, על הבן להתפנות מעיסוקיו האחרים ולסייע להוריו. ואפילו אם העזרה להוריו מצריכה אותו לבטל מעט מעבודתו או מהזמן שהוא מקדיש לבני משפחתו, כל זמן שהוריו זקוקים לעזרתו, והעזרה להם אינה דורשת ממנו להפסיד את מקור פרנסתו – חובה עליו להתפנות מעבודתו ומעיסוקיו השונים כדי לסייע להוריו. וכמובן שאם אחד ההורים חולה, על הבנים לפנות את זמנם ולטפל בו.

אבל אם ההורים אינם זקוקים לעזרה ממשית, אלא מבקשים מבנם שיבוא לבקרם כל יום, כדי שיוכלו ליהנות מחברתו או כדי שיסייע להם בדברים שהם מסוגלים לעשות בקלות, אין עליו חובה לבקרם בכל יום, שכן מצוות כיבוד הורים דורשת ממנו לסייע להם בדברים שהם נזקקים להם ולא לפנות את כל זמנו כדי לשמחם. ולכן אם הוא מעדיף באותו זמן ללמוד או לעבוד או לשהות בחברת אשתו וילדיו – אין עליו חובה לבקרם בכל יום. ומכל מקום חובה עליו לבקרם לעיתים קרובות ולסייע להם מעת לעת, כפי המקובל במשפחות טובות, שאם לא כן ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם.

בן שהוריו בקשו ממנו לקנות עבורם מוצרים בחנות. אם יש להורים כסף, ישלם בכספם של ההורים, שכן מצוות כיבוד הורים אינה מחייבת את הילדים להוציא הוצאות כספיות, אלא רק לעזור ולסייע בשליחויות ובעבודה. אבל אם אין להורים כסף לשלם עבור צרכי מזונם ובגדיהם, או עבור אחזקת ביתם – מצווה על בניהם לשלם עבורם את כל צרכיהם. ואם אין להם כסף לשלם עבור הוריהם, מצווה עליהם לאסוף צדקה עבורם.

ואם האב החליט שלא לעבוד והוא מצפה שילדיו יפרנסו אותו, או שהוא רוצה לחסוך את רוב כספו ולחיות חיי דוחק, במקרה זה אין הילדים צריכים לדאוג לכל צרכיו. שכן רק במצב של חוסר ברירה מוטלת על הילדים מצווה לסייע להוריהם בכספם, ובשעת הצורך אף לאסוף צדקה עבורם, אבל כשההורים גורמים לעצמם לחיות חיי דוחק – אין הילדים מחויבים לעזור להם.[5]


[5]. עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לשמש אותם, היינו לסייע להם בצרכי גופם בשעה שיצטרכו לכך – להאכילם, להלבישם וכדומה. ולכן אם יבקשו שיבוא לבקר כשאין להם צורך ממשי – אין חובה למלא רצונם. כמובן שאם יבקר – יקיים מצווה, אך אין בזה חובה מצד כיבוד הורים. אלא שאם יתרחק מהם ולא יבוא לבקרם ולסייע להם כפי שמקובל שבנים מבקרים אצל הוריהם ומסייעים להם, ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם ויעבור על מצוות מורא הורים. ועי' בשו"ע יו"ד רמ, ב-ד.

בעניין הוצאת ממון על כיבוד הורים, בקידושין לא, ב, נחלקו אם מצוות הכיבוד על חשבון ממון הבן או ההורים. ופסקו רי"ף, רמב"ם, רא"ש ותוס', שהיא על חשבון ההורים. אמנם כל זה כאשר יש להורים כסף לממן את צורכיהם, אבל כשאין, מצווה על הילדים לפרנס את הוריהם. ואם יש לבנים סכום מועט המספיק לצרכי עצמם או לצרכי הוריהם, אינם חייבים לתת את כספם להורים, כמבואר בשו"ע רמ, ה. אבל כתבו האחרונים שמצווה על הבנים לחזר על הפתחים כדי לאסוף צדקה לצורך הוריהם, וכ"כ בן איש חי ש"ב שופטים ח'. ואין זו חובה, מפני שמצוות כיבוד הורים מחייבת לסייע להם בגופם ממש, כגון להלביש להאכיל וכיוצא בזה, אבל החזרה על הפתחים היא רק הכנה לכיבוד עצמו, ובזה אינם חייבים, וכך מבואר בערוה"ש רמ, כב, וכן דעת הב"ח והש"ך. ולחזו"א (קידושין סי' קמ"ח דף לב) חובה גמורה עליהם לחזר על הפתחים עבור הורים עניים. ואם ביכולת ההורים לקיים את עצמם כראוי אלא שאינם רוצים לעבוד או שהם חוסכים מאוד, אין הילדים חייבים לפרנסם, וכן משמע מחת"ס יו"ד רכט, וכך מובא בשם הרב אבא שאול בס' מורא הורים וכבודם פ"א יט.               ←

במצב של התנגשות, כלומר כאשר ההורים נצרכים ממש לעזרה, אבל אם הבן יסייע להוריו במה שהם צריכים יפסיד את פרנסתו. אם על ידי כך לא יהיה לו מה לאכול באותו יום ויצטרך לחזר על הפתחים, נפסק בשו"ע רמ, ה, שפרנסתו קודמת. וכן הורו האחרונים שאם על ידי הסיוע להוריו יעדר רבות מעבודתו עד שיפסיד את מקום עבודתו, ויצטרך לחזר על הפתחים – במקרה זה פרנסתו קודמת והוא פטור מכיבוד הורים. עי' בראשון לציון, ובביאור הגר"א י"ד, ובשבט הלוי ח"ב קיא, ג.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ט – חובת הבן והבת

לעיתים שומעים בנים המתרעמים על מוסדות המדינה שאינם מסייעים מספיק להוריהם הזקנים, הקצבה קטנה, אין מספיק בתי חולים סיעודיים וכיוצא בזה. אך עליהם לזכור שמצוות כיבוד הורים מוטלת על הבנים. וגם כשמדינת ישראל תהיה עשירה ותוכל לספק לכל קשיש את צרכיו, עדיין התפקיד המרכזי יהיה שייך לילדים, כי מה הם החוקים הקרים שמדינה יכולה לתקן, לעומת היחס החם והמשפחתי שהילדים מעניקים להוריהם.

אמרו חכמים, נאמר (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): "לֹא תִּרְצָח", מדוע נסמכו מצוות אלו זו לזו? אלא ללמדנו, שאם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר "כַּבֵּד" ולאחריו "לֹא תִּרְצָח" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת"ל).

וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמ, ה), שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו הנזקקים – חובה עליו לפרנסם, אפילו אם יצטרך בעקבות זאת לרדת ברמת חייו. וכאשר יש כח ביד בית הדין, כשיראה בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, עליו לכפות אותו לפרנס את הוריו (עי' בהלכה הבאה ובהערה). ואף שמצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו ולהמשיך לתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה על מי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו, כי אין ראוי לפרנס את ההורים בכספי צדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).

מצוות כיבוד הורים שייכת לבן ולבת בשווה, אך כל זה כשאינם נשואים. אבל לאחר החתונה נוצר ביניהם הבדל, שהבן מצוּוה להמשיך ולכבד את הוריו כפי שכבדם לפני החתונה. אולם הבת הנשואה אינה חייבת במצוות כיבוד הורים כפי שהיתה חייבת בעודה רווקה. ברור שהיא צריכה להתייחס להוריה בכבוד ומורא, אבל אין היא מחויבת לעזור ולסייע להם כפי שהיתה חייבת לפני החתונה. משום שבנישואין התחייבה לטפל תחילה בצרכי ביתה וגידול ילדיה הקטנים, ואין באפשרותה לסייע להוריה כפי שהיתה בעודה רווקה. ואף יש חשש שאם תהיה טרודה בכיבוד הורים, ייפגעו מפאת זה היחסים המתוקנים שצריכים לשרור בינה לבין בעלה. לפיכך פטרה אותה התורה מהמצווה לסייע להוריה בכל מה שיצטרכו (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד). אמנם כאשר אין התנגשות בין כיבוד הוריה ולשלום ביתה ולחובת הטיפול בילדיה, חוזרת אליה המצווה מהתורה לסייע להורים (ש"ך יו"ד רמ, יט). כיום עם העלייה בתוחלת החיים, בשלב שבו ההורים זקוקים לעזרה, בדרך כלל בנותיהם כבר סיימו לגדל את ילדיהן הקטנים, והן יכולות לסייע להם בלא לפגוע בשלום ביתן, וממילא הן חוזרות להתחייב במצוות כיבוד הורים מהתורה.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

י – האם אפשר לכוף את הבנים לכבד את הוריהם

לעיתים מתעוררת שאלה בדיני כיבוד הורים: מה הדין כאשר ישנו בן עשיר שהוריו עניים ואין להם כסף לקיום, אך בנם העשיר מתנכר להם בכל מיני טענות ותואנות, האם על פי ההלכה בית הדין יכול להתערב ולכוף את הבן לפרנסם או לא? וכן כאשר אחד ההורים חולה וזקוק לסיוע, האם אפשר לכוף את הבן לטפל בו?

תשובה: הכלל היסודי הוא שכל מצווה שמתן שכרה נזכר בתורה, אין כופים על קיומה (חולין קי, ב). שכך משמע מהתורה שהשכר המוזכר בצידה הוא זה שצריך להיות מדרבן לקיומה, ולא שום כפייה של בית הדין. וכיוון שלגבי מצוות כיבוד הורים נזכר שכרה בצידה, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", אין כופים על קיומה. ואם אדם אינו רוצה לסייע להוריו החולים – אין בית הדין כופה אותו לעזור להם. וכן אם ההורים עניים, מצד מצוות כיבוד הורים אין בית הדין יכול לכוף אותו לספק להוריו את כל צרכיהם.

אבל מצד מצוות הצדקה ניתן לכוף את הבן לתת להוריו כסף שיספיק לקיומם. וזאת מפני שלפי ההלכה יכולים גבאי הצדקה לחייב את העשירים לתת צדקה לפרנסת העניים. וכיוון שההורים הם הקרובים ביותר, ממילא על פי סדרי הקדימה במצוות הצדקה יכולים גבאי הצדקה לכוף את הבן לתת להוריו את כל הכסף שהוא חייב לתת לצדקה, שהוא לכל הפחות עשירית מרווחיו, ובמקרה הצורך ניתן לחייבו לתת להם אף חמישית מרווחיו (ב"י ורמ"א יו"ד רמ, ה).[6]

כל זה במצב מקולקל בו הבן אינו רוצה לפרנס את הוריו וצריך לחייבו לכך מדין מצוות הצדקה. אבל מן הראוי שהבן יסייע להוריו בכל יכולתו, ויתן להם את כל צרכיהם, ואילו את כספי הצדקה שעליו לתת, יתן לצרכי עניים אחרים. וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שאמרו חכמים (קידושין לב, א) שאדם המסוגל לפרנס את הוריו ובנוסף לכך לתת מעשר כספים לצדקה, תבוא עליו קללה אם יפרנס את הוריו מכספי המעשר המיועדים לצדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).


[6]. קשה שהרי גם במצוות צדקה נאמר שכרה בצידה, שנאמר (דברים טו, י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ… כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ", ואיך אפשר לכוף לקיימה? אלא שהואיל ולגבי צדקה נאמר גם לאו (שם טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", ניתן לכוף על קיומה של מצוות צדקה (ר"י בתוס' ב"ב ח, ב). יש סוברים שבית הדין יכול לכוף את הבן לתת להוריו אף יותר ממה שהוא מחויב לתת לצדקה, וכך היא דעת ערוך השולחן יו"ד רמ, כ.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יא – מצווה לגור בקרבת ההורים

בכלל מצוות כיבוד הורים מצווה שאדם יגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. אבל אם יגור במקום רחוק, לא יוכלו לפנות אליו בבקשת עזרה, ונמצא שמנע את עצמו ממצוות כיבוד הורים.

וכן מצינו שאמרו חכמים על אברהם אבינו שחשש לצאת מחרן ולעזוב את תרח אביו לעת זקנותו, ואמר לו הקב"ה (בראשית יב, א): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ופטרוֹ בזה ממצוות כיבוד הורים (בראשית רבה לט, ח). וכן אמרו חכמים שיעקב אבינו נענש שיוסף בנו אבד ממנו למשך עשרים ושתיים שנים, מפני שהוא עצמו עזב את הוריו והלך לחרן למשך עשרים ושתיים שנה. ואף שיעקב נאלץ לברוח מפני עשו אחיו שרצה להורגו ועשה זאת בציווי הוריו, כיוון שבפועל לא כיבד את הוריו באותן השנים, ואף לא השתדל לחזור במהרה כשהיה יכול, נענש על כך. אבל, לצורך לימוד תורה, יכול אדם לעזוב את בית הוריו. וכן יעקב אבינו הלך לבית מדרשם של שם ועבר, ולמד שם ארבע עשרה שנה, ועל כך לא נענש (מגילה יז, א).

לפיכך, צריך כל אדם להשתדל לגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם במידת הצורך. ואם הוא רוצה לגור במקום רחוק, עליו לבקש רשות מהוריו. ואפילו אם הוא רוצה לעבור למקום רחוק לצורך מצווה – עליו לקבל מהם רשות. אמנם לצורך תלמוד תורה מותר לו לעבור לעיר אחרת בלא קבלת רשותם. וכן מותר לו לעבור למקום רחוק מבית הוריו כדי להעניק לבניו חינוך תורני טוב יותר בלא קבלת רשותם. וכן לצורך חיוני של פרנסה, רשאי הבן לגור בריחוק מקום בלא לבקש את רשותם (עפ"י ערוה"ש יו"ד רמ, לו).

כיום פעמים רבות הדירות באזור מגורי ההורים יקרות, ואף זו סיבה מוצדקת לגור במקום אחר. ואף שיש ביכולתו של הבן לקנות דירה קטנה בסמיכות להם, אם בעקבות זאת לא יוכל להקים משפחה ברוכת ילדים כפי רצונו, עדיף שיקנה דירה במקום זול ויקים משפחה ברוכת ילדים.

וכן מי שגר עם הוריו בחוץ לארץ, מצווה שיעלה לארץ אפילו בניגוד לרצונם (מהר"ם מרוטנבורג שער ב' כ"ח ע"ט; מבי"ט ח"א קלט).

הורים זקנים הזקוקים לטיפול צמוד, ומעוניינים לגור אצל בנם, מצווה על הבן לשכן את הוריו בביתו ולקיים בזה את מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. וכל זה בתנאי שיש מקום בביתו ואשתו מסכימה. אבל אם אינה מסכימה, או שהמקום צר וברור שעקב מגורי ההורים בביתם ייווצרו קשיים וסיבוכים גדולים – אסור לו להכניס את הוריו לביתו בלא רשות גמורה מצד אשתו. ועליו לדאוג להם לבית אבות או שיבוא לביתם בכל יום ויסייע להם. ואף אם יאלץ לישון בביתם לילות רבים, יישן שם ולא יכניסם לביתו בלא הסכמתה השלימה של אשתו. וכן כאשר הורי האשה זקוקים לטיפול צמוד, מצווה עליה לשכנם בביתה ולקיים בהם מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. אבל אם בעלה אינו מסכים, אין האישה יכולה לכוף אותו לשכנם בביתם, ועליה לעזור להם בביתם כפי יכולתה, ובלא שצרכי ילדיהם הקטנים וביתה יפגעו באופן משמעותי.

חתן וכלה שעומדים להינשא, והכלה רוצה לגור בצפון, ואילו הורי החתן דורשים מבנם שיגור קרוב לביתם בדרום. ומצב הדברים הוא, שאם החתן ישמע להוריו תבטל הכלה את קשריה עימו. החתן רשאי להחליט לגור רחוק מהוריו כדי שיוכל להתחתן עמה, שכן מצוות החתונה קודמת, אבל גם כשיגור בצפון חובתו תהיה להמשיך ולבקר את הוריו מעת לעת כמקובל אצל בנים טובים. ואם יזדקקו לעזרה ממשית, יהיה חייב לנסוע אליהם יותר ולעזור להם כפי צרכם, ואפילו אם פרנסתו תפגע עקב כך, ובלבד שלא יסכן את מקור פרנסתו.[7]


[7]. לצורך חינוך הבנים מותר להתרחק ממקום מגורי ההורים, שכן חינוכם שקול כלימוד תורה, ולצורך לימוד תורה מותר לעזוב את מקום ההורים. וכן לצורך פרנסה מותר, שכבר למדנו שכיבוד הורים אינו צריך להיות על חשבון פרנסת הבן (שו"ע יו"ד רמ, ה).

אין רשות לבעל להכניס אחד מהוריו לביתו בלא הסכמת אשתו, מפני שהתחייב בעת נישואיהן בכתובה לנהוג בה כראוי, והיא שותפה בבית, ולא יתכן לעשות דבר שלא בהסכמתה. אבל חובתו לטפל בהם, אף אם יצטרך לעזוב את ביתו למספר ימים או שבועות. וכן פסקו הרב אלישיב והרב אבא שאול כמובא בס' מורא הורים וכבודם פ"א מא. אין צריך לבטל שידוך מפני דרישת הוריו שיגור בקרבתם, כפי שלמדנו כיוצא בזה ברמ"א רמ, כה, בשם מהרי"ק.

כפי שלמדנו בהלכה ט, לאחר הנישואים חובת כיבוד הורים חלה על הבעל כלפי הוריו ואילו האשה פטורה מכיבוד הוריה, מפני ההתנגשות בין חובתה כלפי משפחתה החדשה לחובתה כלפי הוריה, כמבואר בשו"ע יו"ד רמ, יז. אבל אם הבעל אינו מתנגד, או שהילדים גדלו ובפועל אין התנגשות, חוזרת מצוות כיבוד הוריה למקומה. לפיכך אם הורי האשה יזדקקו שבתם תשכנם בביתה, והבעל מסכים, מצווה להכניסם לביתם ולטפל בהם בכל מה שיצטרכו.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יב – יחס של כבוד

כדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כהלכה, חשוב לשים לב לדרך שבה מקיימים את המצווה. קורה שלהורים זקנים אין ממה להתפרנס, והם זקוקים לעזרה, וכפי שלמדנו, על ילדיהם מוטלת האחריות לפרנסם בכבוד, ולא פחות חשוב שהסיוע יתקיים בסבר פנים יפות. כי יש בן שעוזר להוריו בפנים זעופות ובמורת רוח. ולהורים אין ברירה, הם נזקקים לעזרתו, אין להם מישהו אחר שיעזור להם. אך לבם נכמר בקרבם, על בנם שכל כך אהבו, ועתה לעת זקנה נוהג בהם בזלזול וחוסר רחמים. ועל כך אומר הפתגם: "אב אחד מפרנס עשרה בנים ושמח, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד".

וכן אמרו חכמים: יש מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: "בני, תרנגולים הללו מנין לך?" אמר לו: "זקן זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים". נמצא זה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם.

כיצד מטחינו בריחיים ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים. שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו, וציווה לעבדיו לחפש אנשים שאינם עובדים, כדי שיהיו טוחנים אצלו. אמר לו הבן לאביו: "אבא, היכנס וטחן אתה תחתי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יגיע לידי בזיון – אתבזה אני ולא אתה, ואם לידי מלקות – אלקה אני ולא אתה". נמצא זה מטחינו לאביו בריחיים ויורש גן עדן (ירושלמי פאה א, א, קידושין לא, ב ברש"י).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יג – עד היכן כיבוד הורים

שאלה: האם בכל מקרה צריך הבן לשתוק ולא לפגוע בהוריו, או שיש מקרים שבהם ההורים מביישים כל כך את הבן, עד שמותר לו להשיב להם כגמולם ולפגוע בהם.

תשובה: כך נפסק להלכה: היה הבן לבוש בבגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו – לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו לירא מפניהם (שו"ע יו"ד רמ, ג). ובכלל צריך לדעת, שכאשר האב או האם הם אנשים רגילים, אין לכאורה צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שילדיהם צריכים לכבדם. עיקר החידוש שבמצווה הוא – שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם. וכך כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת-חיים לפרשת תולדות), שעיקר ציווי התורה מופנה כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות.

אפילו נטלו ההורים כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, מפני כעסם או שיגעונם, לא יכלימם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (שו"ע יו"ד רמ, ח).

אמנם מבחינה ממונית אין הבן צריך לשאת בנזק שגרמו לו ההורים. ולכן הוא יכול לתבוע אותם למשפט בבית הדין, וכמובן שהם יתחייבו לשלם לו. ואם הוא יכול לעצור אותם בכוח, שלא יזרקו את ארנקו, יש אומרים שעדיף שיעצור אותם בכוח, ובתנאי שלא יפגע בהם אלא רק יבלום אותם. ויש אומרים, שהואיל והוא יכול לתובעם לאחר מכן בבית דין, אין לו לעוצרם בכוח הזרוע. ורק כאשר ברור לבן, שלאחר מכן, ההורים עצמם יצטערו, ויטענו נגדו, למה לא עצרת בעדנו בכוח, מותר לבן לעצור אותם, הואיל וזהו בעצם רצונם (רמ"א יו"ד רמ, ח).

וכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל אמר משפט חריף ומזעזע. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו, מפני שהוא ודאי לא ביטל מצוות כיבוד אב ואם. אכן רבי יוחנן עצמו היה יתום משעת לידתו, בעת עיבורו מת אביו, ובעת לידתו מתה אמו. אמנם ברור שהטוב ביותר הוא שיהיו לאדם הורים ויכבדם כראוי. ואשרי מי שזכה לכבד את הוריו, והיתום מפסיד את המצווה החשובה הזו. אלא שרבי יוחנן מצא צד חיובי ביתמות, שהיתום ניצל מלהיכשל במצוות כיבוד הורים.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יד – מי שנטרפה דעת הוריו

אחת השאלות העצובות ביחס לכיבוד הורים היא, מה יעשה אדם שדעת הוריו נשתבשה עליהם, כיצד ינהג עימם?

תשובה: אף על פי שנטרפה דעתם, לא יבזה אותם, וישתדל לנהוג עמם באהבה ובכבוד כפי דעתם, עד שירוחם עליהם מן השמיים. ואם השתגעו הרבה, עד שאינו מסוגל יותר לראותם במצב כזה, ובכל עת שהוא נפגש עמהם הוא מגיע לכעס ומריבה. אם ההורים יכולים להסתדר לבד, עדיף שיניחם ויעבור למקום אחר, ויבקש מאחרים לנהוג בהם כראוי.

דוגמה לכך מובאת בתלמוד (קידושין לא, ב). לרבי אסי היתה אמא זקנה שדעתה השתבשה. ביקשה ממנו שיקנה לה תכשיטים, וקנה. לאחר מכן רצתה להתחתן, ובכל עת היתה מפצירה בו שידאג לה לשידוך. אך הואיל ולא ניתן היה למצוא חתן לאשה זקנה עם דעה משובשת כשלה, היה רבי אסי עונה לה תמיד שהוא ישתדל לעיין בדבר. אולם כשאמו החלה לתבוע ממנו שימצא לה חתן שהוא בדיוק כמותו, צעיר, מוכשר ויפה, לא יכול היה רבי אסי לעמוד בכך, ועזב את מקומה.

וכל זה כמובן בתנאי שההורים יכולים לדאוג לעצמם. כלומר מסוגלים לדאוג לעצמם למזון ובגדים וכל מה שהכרחי לקיומם, רק שדעתם משובשת, ובכל פעם שרואים את הבן, תובעים ממנו דברים משונים שדעת הבן אינה סובלתם. אבל אם ההורים נחלשו כל כך, בדעתם או בגופם, עד שאינם יכולים להתקיים בכוחות עצמם, אסור לבן לעוזבם. אלא אם מצבו הכספי מאפשר, ישכור למענם אדם אחר שיטפל בהם, או שיסדר להם מקום במוסד סיעודי. אך אם אין מוסד שיכול לקבלם, וגם אין לו אמצעים כספיים כדי לשכור להם מטפל, עליו לטפל בהוריו, תוך השתדלות מירבית לנהוג עמהם בנועם ובנחת (שו"ע יו"ד רמ, י. ט"ז יד, ערוה"ש לב).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

טו – יחס ההורים לילדים ושלא להכות

אף שמצוות כיבוד הורים חשובה עד מאוד, כתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול".

אולי מצד הדין יכולים ההורים לתבוע מבניהם שיכבדו אותם יותר, אבל זה לא יעזור. שום תועלת לא תצמח מכך שההורים יתלוננו תמיד על ילדיהם שלא מכבדים אותם מספיק. להפך, ילדים אוהבים לכבד את ההורים מרצון ואהבה, לא בכפייה. ההתחשבות ברצונם ובכבודם של הילדים, רק תתרום לכך שהילדים יכבדו יותר את הוריהם.

יתר על כן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כלומר, במקרה שהורים מוותרים לבן שלא ישתדל בכיבודם כל כך, הבן פטור. כמובן שגם כשההורים מוותרים, אם הבן מכבדם הוא מקיים מצווה, אבל אם לא יכבד – לא תהיה בידו עבירה. וכי ההורים רוצים שבנם ייענש בעוון ביטול מצוות כיבוד הורים?!

הדרך המוצלחת ביותר לחינוך הילדים לכבד את הוריהם, כשיראו מהם דוגמה אישית, כיצד הם עצמם מכבדים את הוריהם. ומי שהתרשל בזה כשהוריו היו בחיים, אל יתפלא שילדיו אינם מכבדים אותו, וכשהוא זקוק לעזרה – ילדיו אינם עוזרים לו, הם למדו זאת ממנו.

בעבר, במקרה שהאב היה מכה את בנו הגדול, אפילו אם היה צדק מסוים במעשיו, בית הדין היה מעניש את האב ומנדה אותו, מפני שהוא עבר בזה על האיסור (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שוודאי בנו יתרעם עליו וינטור לו בלבו, ואולי אף יחזיר לו מנה אפיים (שו"ע יו"ד רמ, כ; עי' לעיל הלכה ג, ובהלכה הבאה, בחומרת איסור המכה אביו).

למרות שבעבר הורים טובים היו מחנכים את ילדיהם גם בעזרת מכות, ואף נאמר (משלי יג, כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", ואמרו חכמים (שמו"ר א, א): "כל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו". כיום יש למעט בענישה גופנית.[8]


[8]. עד לפני דור או שניים, הורים הגונים היו רגילים להעניק לילדיהם מכות נמרצות על כל כישלון ועוון, כדי לחנכם ולהטביע בהם מידות טובות וישרות. כך גידלו דורות של יהודים כשרים וטובים. אבל כאשר המציאות החברתית משתנה, והורה שמכה בחגורה או מכות נמרצות נחשב כעבריין, יש למעט בענישה גופנית. וגם אם לדעת ההורים הם נהגו במתינות ומתוך כוונות טובות לחנך את הילד, הילד עלול לשמוע מחבריו ומוריו כי הוא צריך טיפול פסיכולוגי מפני שהוא קרבן להתעללות חמורה מאב אלים ומסוכן. בעקבות דברים אלו הילד באמת יצטרך טיפול, כי התגובה החברתית תיצור בנפשו של הילד מציאות הרבה יותר חזקה מעצם המכות שספג. על כן צריכים ההורים להתאים את האמצעים החינוכיים לנורמות החברתיות. והכל כמנהג המדינה והמקום. ולאותם ילדים שחטפו מהוריהם מכות חזקות, מומלץ להתגבר על דעת הקהל, ולדעת שהוריהם נהגו באופן שהיה נחשב סביר לגמרי בזמן אחר, אף כי היום דרכם אינה מקובלת. ידיעה זו יכולה בבת אחת להקל מעליהם את תחושת העלבון והנפגעות ולסייע בידם לכבד את הוריהם כמצוות התורה.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

טז – הורים רשעים

שאלה: האם מצוות כיבוד ומורא הורים חלה על אב רשע ובעל עברות, או שמא הואיל והאב השחית כל כך את מידותיו, נפטר הבן מהחיוב לכבדו?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים (שו"ע יו"ד רמ, יח). לדעת בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ולירא ממנו. ולא עוד, אלא אפילו אם הבן ממזר, כלומר שאביו הוליד אותו באיסור של גילוי עריות, ופגם בכך את הבן וגרם לו שכל ימיו לא יוכל להתחתן עם ישראלית, אפילו במקרה כזה חובה על הבן לכבד את אביו הרשע, היינו לכבדו ולסייע לו בעת שיזדקק לעזרה.

לעומת זאת, לדעת רבי משה איסרליש (הרמ"א), בעל ההגהות על ה'שולחן-ערוך', אין מצווה על הבן לכבד את אביו הרשע, כי כל מה שציוותה התורה לכבד הורים, הוא דווקא בהורים רגילים שאינם רשעים, אבל את הרשעים לא ציוותה התורה לכבד. ויש להדגיש שאב רשע הוא דווקא אב שדבוק ברע ומרבה לחטוא, פוגע ביודעין באנשים אחרים או עושה עבירות להכעיס. אבל אדם רגיל, שלעיתים נכשל בעבירה, ברור שבנו מצוּוה לכבדו ולירא מפניו. וגם כשמוסכם על הכל שהאב רשע, ולדעת הרמ"א אין מצווה לכבדו ולירא מפניו, מכל מקום אסור לבן להעליב אותו או לגרום לו צער.

לעיתים בעלי תשובה טועים וחושבים שאינם צריכים לכבד את הוריהם הואיל והם חילונים. אבל ההלכה היא, שבזמננו, כל אדם שנוהג במנהגי דרך ארץ ומוסר כמקובל, למרות שאינו שומר מצוות, אינו נחשב רשע, וודאי שבנו חייב לכבדו ולירא מפניו. מפני שבזמן הזה רוב האנשים שאינם שומרי מצוות, אינם עושים זאת מתוך רצון רע להכעיס, אלא מפני המצב הכללי של הדור. ולכן בעל תשובה חייב לכבד את הוריו למרות שאינם שומרי מצוות.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יז – לדון את ההורים לכף זכות

שאלה: האם מצוות כיבוד הורים מחייבת גם להעריך את ההורים, או שגם מי שמבזה אותם בליבו, כל עוד הוא עוזר להם במה שיצטרכו, ומתייחס אליהם בנימוס, נחשב כמקיים את המצווה?

תשובה: מצוות כיבוד הורים צריכה להתקיים במעשה ובמחשבה, וכפי שכתב בספר חרדים, שצריך לכבד את ההורים בלב, ומי שמכבד את הוריו במעשים אבל הם נבזים בעיניו, עליו נאמר (דברים כז, טז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ". פירוש 'מקלה' -מבזה. ועל זה אמר שלמה (משלי ל, יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר". והיה מעשה באיש אחד שהיה מפרנס את אמו, רק שהיתה בזויה בעיניו, לפי שנישאה לאיש אחר לאחר מות אביו, ונענש שמת וניקרו העורבים את עיניו (ספר חרדים מצוות עשה התלויות בלב אות לה).[9]

וכן כתב בספר 'חיי-אדם' (סז, ג): "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור… היינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה הוא עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב (ישעיהו כט, יג): בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".

שאלה: מי שסבור שהוריו כעסנים ורגזנים, או תאבי ממון, או נוטים לשקר, או מקפחים, כיצד יוכל לכבדם במחשבתו? האם מצווה עליו לעשות שקר בנפשו, להתעלם מתכונותיהם הרעות ולתקוע בדעתו כי הם באמת צדיקים וישרים?

תשובה: מצווה לדון כל אדם לכף זכות (שבועות ל, א), שנאמר (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", וכפי שאמרו חכמים (אבות א, ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו לראות את הטוב שבו, ולדעת שלמרות שיש בו גם רע, הטוב שבו הוא העיקר. וגם כאשר אפשר לפרש מקרה מסוים לטוב או לרע, מצווה לפרש אותו לטוב. ובזכות זה, גם אותו ידונו לטוב בשמיים, שהואיל והוא מדגיש את הטוב ורואה אותו כעיקר, גם כשידונו אותו יראו בעיקר את הטוב שבו (שבת קכז, ב). ואם כך כלפי כל יהודי, על אחת כמה וכמה שצריך אדם לדון את הוריו לכף זכות, שכן גם מצוות כיבוד הורים מחייבת זאת.

וקיום מצווה זו מועיל מאוד לבן, שכן הוריו של אדם הם שורשיו, וכשהוא רואה בהם דברים טובים, הרי שהוא מתחבר אל שורשיו הטובים, ומכוח זה הוא מעצים את כוחותיו הטובים וממשיך את כל חייו בטוב. ואם יראה בהם את הרע, הרי שהוא מעצים גם את הרע שבקרבו, וממילא ממשיך את חייו ברע.

אמנם כאשר ברור שיש בהורים עוון, אסור לבן להתעלם מכך, ואם יאמרו לו ההורים לעבור עבירה, לא ישמע להם (להלן הלכה כ). ולמרות זאת, עליו לדון אותם לכף זכות, שהפגמים שיש במידותיהם ומעשיהם הם מפני שלא למדו מספיק, או מפני הקשיים הנפשיים או הגופניים שלהם, ואולי הניסיונות שהם מתמודדים איתם קשים מנשוא.

ומאידך יתבונן בצדדים החיוביים שבהורים, שהרי בכל אדם יש מידה טובה מיוחדת, שבה אין אדם בעולם כמותו. שאם היה אדם אחר כמותו, לא היה הקב"ה בוראו לחינם. ובאותו דבר שהוא מיוחד בו, הוא נחשב ממש לגדול הדור, שעליו כל העולם עומד. וצריך כל אדם להתבונן ולהתעמק בכל הצדדים הטובים שבאביו ובאמו, ועל ידי כך יוכל לכבדם ביותר.


[9]. כך כתב בבן איש חי שופטים כג, ילקוט יוסף ח"א עמ' קג-קד. ואמנם מדעת הרמב"ם (הל' ממרים ה, טו) משמע שרק המבזה אותם בדברים או ברמיזה, עובר באיסור "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ". וכך כתב הרדב"ז שם. אולם ברור שגם לדעתם אסור לאדם לבזות את הוריו בלבו, משום שביזוי זה יביאו בעל כורחו לביזויים במעשה.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יח – טיפול פסיכולוגי שפוגע בכיבוד הורים

שאלה: ישנם פסיכולוגים שנוטים לתלות את כל הבעיות של המטופל בהוריו, שלחצו עליו, כעסו עליו ואולי אף היכו אותו. וכיוון שההורים אשמים בכל הצרות והבעיות שהוא מעולל לעצמו ולחבריו, יכול המטופל להשתחרר מהמועקות שלו. לפעמים הפסיכולוג מייעץ להטיח בהורים את האשמות הללו כדי לפרוק את המטען המעיק על ליבו של המטופל. האם טיפול פסיכולוגי כזה מותר?

תשובה: אם הטיפול יגרום להרעת יחסי הכבוד והמורא שבין הבן להוריו, הרי שטיפול זה אסור, שכן הוא פוגע במצוות 'כיבוד הורים'. וגם אם היינו בטוחים שטיפול זה מועיל מבחינה פסיכולוגית, אסור להשתתף בו. וכשם שאסור לאדם לגנוב כדי להקל על סבלו, כך אסור לו לעבור על מצוות 'כיבוד הורים' כדי להקל על סבלו. יתר על כן, אנחנו מאמינים שכל המצוות ניתנו לטוב לנו, וכן נאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". ולכן גם אם טיפול זה יועיל לזמן מסוים, בסופו של דבר צערו יגבר, החלל שנפער בליבו ילך ויגדל. הוא יהפוך את עצמו ליתום במובן הנורא ביותר – 'יתמות נפשית'. ליתום יש לכל הפחות דמות שהוא יכול להתרפק עליה בזיכרונו, ואילו לזה לא תהיה אפילו דמות להתרפק עליה. כל אדם זקוק לשורשים. בעל כורחו הוא קשור להוריו. גם אם ירצה – לא יצליח לשכוח את הוריו ולהתנתק מהם. גם אם יעטוף את עצמו בכעס כלפיהם, בתוך ליבו הוא יֵדע שגרם להם צער נורא, שהוריד את שיבתם ביגון, ואף הוא ימות לבסוף בודד ועצוב.

אמנם טיפול שמלמד להתייחס להורים כראוי, בכבוד ומורא, ועם זאת להכיר בחולשות שלהם מתוך יחס של הערכה וחמלה, מותר ורצוי. שכן אין מצווה שהילדים יחשבו שכל מה שהוריהם עושים וחושבים הוא מושלם וקדוש. להיפך, הילדים צריכים ללמוד לבחון את המציאות ביושר כדי לבחור בטוב. אם לא כן לא יוכלו לקיים את ההלכה שקובעת, שאם ההורים מבקשים מבנם לעשות עבירה, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו; להלן כ).

כיוצא בזה כתב ב'שערי-תשובה' (א, מ), שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר (ויקרא כו, מ): "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". שכן הילדים נוטים להמשיך במנהגי הוריהם, כגון שאם אביהם בזבזן או כעסן, הם עלולים להיות כמותו. ורק על ידי שיתוודו ויחליטו בליבם שלא לנהוג כאביהם, יוכלו לפתוח דף חדש. ואם לא יתוודו, הרי שהם אשמים בכך שהם ממשיכים באותם מעשים לא טובים שעשו הוריהם.

לפיכך, גם מי שסבור שהוריו טעו בחינוכו, כי כעסו עליו והיכוהו, או ויתרו לו והרגילוהו להיות עצלן – צריך לדון אותם לכף זכות. להבין את המצוקות שהעיקו עליהם, ולהחליט בליבו שלא לחזור על טעויותיהם, ולהתבונן בהערכה, איך למרות הקשיים הצליחו לעשות דברים יפים וטובים בחייהם. לנסות לראות איך הכל היה לטובה (ברכות ס, ב), ואפילו הדברים שהיו נראים בעיניו כרעים, בדיעבד פיתחו אותו, עשו אותו רגיש, מחושל, מעמיק, וסללו את דרכו לטובה. ועוד ירבה להתבונן בצדדים הטובים שבהוריו, שעל ידי כך יוכל להעריכם ולכבדם כראוי. באופן זה יוכל להתחבר לטוב שקיבל מהוריו ולהמשיך לפתח את עצמו באופן השלם (עי' בהערה 8 על היחס כלפי הורים מכים).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

יט – הורים מתעללים

אמנם צריכים להבחין בין הורים שמפריזים בכעס וחינוכם קפדני יתר על המידה, אבל כוונתם הבסיסית היא חיובית, שאותם חייבים לכבד ולדון לכף זכות, לבין הורה שמתאכזר באופן סדיסטי כלפי ילדיו. התנהגות סדיסטית מסוכנת גופנית ונפשית, ולכן מוכרחים לעצור אותה. ואת הילד שסובל מהתעללות סדיסטית צריכים לחזק ולעודד, לומר לו שהמכות שספג אינן באשמתו. קל וחומר כאשר מדובר בגילוי עריות. וכמובן שצריך להציל ילדים אלו מהסכנות הנשקפות להם. (צריך להיזהר להבחין בין התנהגות מגונה ומכוערת לבין גילוי עריות, ויש ששוגים בזה ויוצרים בעיות קשות).

אמנם גם במציאות נוראה ומסובכת שכזו, צריך לנסות למצוא דרך לדון את ההורה הרשע לכף זכות, להסביר לילד שאף כי מעשיו של ההורה אסורים בתכלית, ובשום אופן אסור לחזור עליהם, מכל מקום כפי הנראה ההורה הרשע חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולכן חטא. ככל שהילד יבין יותר שההורה שהתעלל בו הוא חולה, כך יוכל יותר להפריד בין המעשים הנוראים שעשה, לאותם רגעי חסד שבהם התנהג כהורה רגיל. על אותם הרגעים יוכל להתרפק כל ימיו, הם יוכלו להיות היסוד החיובי שמכוחו יוכל לבנות את יחסיו הטובים עם הילדים שיהיו לו בעתיד.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כ – כיבוד הורים ושמירת מצוות

נאמר בתורה (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". מכאן, שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקול הוריו, ולא יחלל את השבת. שהרי גם הבן וגם ההורים מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). ומזה למדו חכמים (ב"מ לב, א), שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם, הואיל ולהם עצמם אסור לומר כן, כי אף הם עצמם מצווים בכבוד המקום (שו"ע יו"ד רמ, טו).

 

לפעמים קורה, שההורים מסתכסכים עם אדם מסוים, שכן או קרוב משפחה. והמחלוקת הולכת ומעמיקה, מעלבונות קטנים לניתוק קשרים. עד שההורים תובעים שגם בנם ינתק את הקשרים שהיו לו עם אותו אדם. והבן לעומת זאת לא מעוניין להשתתף במריבה של הוריו, ולדעתו יש לקיים יחסים טובים עם כל אדם. ההורים מצידם מגייסים לטובתם את מצוות כיבוד הורים, ומאשימים את הבן בבוגדנות, ובזניחת ההורים למען איזו דודה מנוולת או שכן רשע… והשאלה, מה הבן צריך לעשות במקרה כזה.

פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, טז): אב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני, והבן רוצה להתפייס עמו מיד, אין לו לחוש לדעת אביו. מפני שאסרה התורה לשנוא או להתנהג בשנאה כלפי שכן או קרוב, אלא להתייחס אל כולם באהבה, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ולכן אסור לבן לשמוע בקול הוריו.

כיוצא בזה, אם ההורים מתנגדים שילדיהם ילכו לחתונה של אחד מקרובי משפחתם שמסוכסך איתם, אסור לילדים לשמוע בקולם, ועליהם לקיים את המצווה לשמח חתן וכלה בניגוד לרצון ההורים. וכאשר יש ספק אולי יש צדק בטענת ההורים, יש לשאול חכם.

שאלה: כיצד צריך לנהוג בן שאביו מבקש ממנו לקנות עבורו קופסת סיגריות? מצד אחד למדנו (פנה"ל ליקוטים ח"ב ט, ח) שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה; ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.

השיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם לדעת רוב הפוסקים אין בזה איסור מן התורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר בלא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום, אסור מדברי חכמים לסייע לדבר עבירה, ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו סיגריות (עשה לך רב ו, נח).

כעיקרון אכן כך שורת הדין, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, ופגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, מפני שההימנעות מקניית הסיגריות לא תובן על ידי האב, עדיף שהבן יקנה לאביו סיגריות.[10]


[10]. אמנם כאשר ההורים מצווים על הבן שלא ידבר עם פלוני, אל ישמע להם גם כאשר הדבר יגרום לסכסוך גדול. לכתחילה ראוי להשתדל לשנות מפני השלום כדי לצמצמם את הפגיעה, אבל בפועל לא ישמע להורים. אולם בעניין הסיגריות האיסור הוא במה שהוא מחטיא את הזולת, וממילא מה תועלת תיגרם אם ימנע מלסייע לו בעבירה קלה ויגרום לו לחטוא בעבירה חמורה. כיוצא בזה כתב רשז"א במנחת שלמה ח"א לה, א, שאין להימנע מלכבד במאכל מי שלא יברך עליו, מפני שאי נתינת הכיבוד תגרום לעבירה יותר חמורה של שנאה מאשר העבירה שתיגרם אם יתן לו מאכל ולא יברך. ע"כ.

אמנם נראה שאם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו, וכפי שכתבו בבית לחם יהודה יו"ד רמ, טו: "אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר אם לא תתן לי לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – אינו מחויב לשמוע לו". אבל כשאין סכנה קרובה וממשית, כתב בברכ"י יו"ד רמ, טו: "אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר שמזיקו אבל ודאי דליכא סכנה, ישמע לו. וכן משמע ממה שכתב ספר חסידים סימן רלד, דבמידי דסכנה לא ישמע לו ומוכח הא אי ליכא סכנה אף שמזיקו שרי". ובסיגריות הסכנה אינה קרובה וממשית, כפי שכבר כתבתי בהערה, בפניני הלכה ליקוטים ח"ב ט, יד, 8 (שם הובאה הלכה זו).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כא – באילו נושאים חייבים לשמוע בקול ההורים?

ענף ממצוות כיבוד הורים הוא שלא לסתור את דבריהם, היינו שלא לומר לאביו או לאימו בדרך של התנצחות "אתם טועים"! אבל מותר להתדיין עמם בדרך כבוד.

וכן מצווה לשמוע בקולם ולמלא את רצונם, אלא שאין זו חובה, ואם השמיעה בקולם מתנגשת בדבר שחשוב לבן, אינו חייב לשמוע בקולם. לדוגמא: כאשר האם מבקשת מבנה הגדול ללבוש סוודר ביום חם, מתוך דאגה מופרזת שמא יתקרר… הבן אינו חייב לשמוע בקולה. אמנם אם ילבש את הסוודר יקיים מצווה, ששמע בקולה ושימח אותה. אבל למעשה הוא אינו חייב ללובשו, כי עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לסייע להם בדבר שיש להם ממנו תועלת אישית, כגון שמלבישם או מאכילם או מביא להם תרופות, אבל השמיעה בקולם אינה חובה, וכיוון שמאוד לא נוח לו ללבוש סוודר ביום חם, אינו חייב לשמוע לה. גם מצד מצוות מורא הורים אינו חייב לשמוע לה, כי עיקר המורא הוא שלא לפגוע בכבודם. לפיכך בדבר שאינו נוגע להם ישירות, אין חובה לשמוע בקול ההורים.

אמנם ילד שסמוך על שולחן הוריו, חייב לשמוע בקולם, מפני שהם אחראים עליו ויודעים מה טוב לו. וגם לאחר גיל מצוות, כל זמן שהילדים גרים אצל הוריהם, עליהם להתחשב בבקשותיהם, שאין ראוי להסתייע בהם ולא להתחשב ברצונם. ובוודאי שבכל מה שקשור לסדרי הבית חובה עליהם לשמוע בקול הוריהם.

 

כאשר ההורים מבקשים מהבן שיקיים מצווה, הרי שהוא חייב לקיים את המצווה גם מצד מצוות כיבוד הורים, וכאשר הבן נמצא ברשות הוריו, גם אם יבקשו ממנו לקיים מנהג שאינו חובה, עליו להתאמץ לשמוע בקולם.

היה הבן רוצה להתענות בתעניות נדבה וההורים מבקשים ממנו שלא יתענה. אם הוא הגיע לגיל בר מצווה, מצד הדין הוא אינו חייב לשמוע בקולם, שהרי התענית נוגעת לו עצמו, אלא שאם ישמע בקולם יקיים מצווה. וכיוון שאין עליו חובה להתענות, וכל חפצו להתקדש ולעשות את רצון אביו שבשמיים, כתבו כמה פוסקים שטוב לו יותר שיהדר במצוות כיבוד הורים מאשר יתענה בתעניות רשות. אבל אם ההורים מבקשים שיבטל איזו מצווה או אפילו מנהג שמוזכר בשולחן ערוך, לא ישמע בקולם. שאף הם מצווים בכבוד שמיים, ואין לשמוע להם לבטל מצווה או מנהג (שו"ע רמ, טז; 'בית-לחם-יהודה', לעיל הלכה יג).

אם ההורים תובעים מבנם שילמד דווקא מקצוע מסוים, כגון רפואה, ואילו הוא רוצה ללמוד מחשבים. אם ישמע בקולם יקיים מצווה. אך הוא אינו חייב לעשות כן, כי זו החלטה שקשורה לחייו ואינה קשורה ישירות לענייני הכיבוד או המורא. ואף אם ההורים יטענו שבנפשם הדבר, ואם ילמד מחשבים במקום רפואה יוריד את שיבתם ביגון שאולה, אינו חייב לשמוע בקולם, כי אין זה דבר הקשור ישירות אליהם. ואם הוא בטוח שעדיף לו ללמוד מחשבים, כי מקצוע זה מתאים לו יותר ובו יוכל להצליח, עדיף שילמד מחשבים. ועליו להציג זאת בפני ההורים בדרך ארץ ולא בחוצפה. וההורים חייבים ללמוד להכיר בעצמאותם של ילדיהם, כדי שלא יטעו ויקימו שערורייה סביב כל החלטה עצמאית שלהם.

במיוחד כאשר מדובר בהחלטות הקשורות למצוות וערכים, כגון שהבן רוצה ללמוד תורה וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה להתגייס ליחידה קרבית וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה להתיישב בישוב חלוצי וההורים מתנגדים, או שהבן רוצה לעלות לארץ וההורים מתנגדים – בכל המקרים הללו צריך הבן לקיים את המצווה, שכן בכל עת שיש התנגשות בין מצווה ממצוות התורה לרצון ההורים – מצוות התורה קודמת. וכן לעניין חתונה, כמבואר בהלכה הבאה.[11]


[11]. יסוד החילוק בין דברים הנוגעים לגופם של ההורים ודברים הנוגעים לילדים מבואר במהרי"ק קסו, ג-ד לעניין נישואין, והביאו רמ"א בסוף סימן ר"מ ביו"ד. וכן מבואר בחידושי רמב"ן ליבמות ו, א, וכ"כ רשב"א וריטב"א שם, ובשיטה מקובצת ב"מ לב, א, והגר"א רמ, לו. וכן כתבו הרבה אחרונים. (מקורות רבים לכך הובאו ביבי"א ח"ח יו"ד כב, ה). ואף שאין חובה לשמוע בקולם בדבר שאינו נוגע לגופם, אם ישמע בקולם יקיים מצווה בזה שיעשה להם נחת רוח. לפיכך, כאשר מדובר בדבר שיגרום לבן צער, כיוון שאין בזה חובה אינו צריך לשמוע בקולם.

וכן מצינו שאין מצוות כיבוד הורים על חשבון ממון הבן, לפיכך אם הוא חושב שירוויח יותר כשילמד מקצוע אחר, יכול לבחור בו. וגם אם המקצוע שההורים רוצים שילמד יגרום לו צער, נחשב הדבר כמו הפסד ממון, וכיוצא בזה כתב המהרי"ק שם. בהקשר לזה, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה אומר, שצריך לחנך את ההורים שלא יחשבו שילדיהם הם רכושם.

אמנם יש מהאחרונים שחלקו על עיקר יסוד המהרי"ק, וסוברים שאם אי השמיעה להורים תגרום להם צער ממשי, חובה על הבן לשמוע בקול הוריו אף בדבר שאינו נוגע להם עצמם. ובתשובות מהרש"ם א, קא, הביאם, וכך משמע מחזו"א על קידושין סי' קמ"ח לב, א. ולפי דעתם כל ההיתר לא לשמוע בקול ההורים לגבי חתונה או פרנסה הוא מפני שדברים אלו דוחים כיבוד הורים, ולא כפי שכתבו המהרי"ק ושאר הפוסקים שאין חובת כיבוד הורים בדברים שאינם קשורים להורים עצמם.

בכל אופן למעשה, בדרך כלל התנגדות ההורים אינה חריפה כל כך, ואזי לכל השיטות אם מדובר בהחלטה חשובה שנוגעת לחיי הבן, אינו מחויב לשמוע בקול הוריו. וכשיש התנגשות קשה בין רצון ההורים לבן, ואם הבן יחליט שלא כדעתם יצטערו מאוד, ההלכה כדעת המהרי"ק, שכן רוב הראשונים סוברים כמותו, לפיכך אין הבן מחויב לשמוע בקול הוריו בדברים הנוגעים לחייו. ובמצבים קשים נכון להתייעץ עם רב.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כב – הורים שמתנגדים לנישואים

לעיתים נוצרות בעיות קשות מאוד סביב חתונת הבן. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, וכן דעת הבחורה. אולם ההורים מתנגדים, ולדעתם בחירתו מוטעית. לעיתים ההורים כל כך תקיפים בהתנגדותם, עד שהם מאיימים בניתוק הקשרים, תוך איומים בקללות-חורבן שיפלו על ראשם של בני הזוג הצעיר. ונשאלת השאלה, האם צריך הבן לשמוע בקול הוריו ולאבד את בחירת ליבו, או שעליו לעשות כרצונו תוך התעלמות מדעת הוריו? וכן לעיתים המקרה הפוך, שההורים מתנגדים להחלטת בתם, והשאלה האם הבת צריכה לשמוע בקול הוריה?

ההלכה היא שלמרות שהדבר כואב מאוד להורים ונוגע לעתיד משפחתם, בעניין הנישואים אין הבן או הבת צריכים לשמוע בקול הוריהם (רמ"א יו"ד רמ, כה). ואמנם כוונת ההורים לטובה, אולם לכל אדם ישנה בחירה חופשית להחליט על עתידו ועל חייו. נכון שלפעמים נגרמות מזה טרגדיות משפחתיות, אבל אין לזה פתרון, ההחלטה חייבת להיות בידי החתן והכלה. הבן או הבת אינם רכוש של ההורים, הם בני אדם עצמאיים הזכאים להחליט בעצמם על עתידם. כמובן שחובה על הבן והבת לשמוע ולהתייעץ עם הוריהם, לדעת שמן הסתם כוונתם טובה, ופעמים רבות שהם צודקים, אבל ההחלטה צריכה להיות של בני הזוג עצמם.

פעמים רבות לאחר שמסבים את תשומת לב ההורים להלכה זו, המצב משתנה לטובה, ובמקום דיבורים של איומים ישנה התייעצות רצינית. אבל אם למרות הכל, ההורים מתנגדים ומודיעים על ניתוק קשרים, גם אז אין הבן או הבת צריכים לבטל את דעתם מפני דעת הוריהם. וכפי שלמדנו (בהלכה כ), גם אם ההורים דורשים מהאחים שלא ישתתפו בחתונה, לא ישמעו להם, שאין שומעים להורים בניגוד למצוות התורה.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כג – האם ליצור קשר עם אב גרוש בניגוד לרצון האם?

שאלה: אני בן להורים גרושים. בן שלוש הייתי כשהתגרשו. כל ימי גדלתי אצל אימי, ורק לעיתים נדירות פגשתי את אבי. אימי גידלה אותי במסירות ובאהבה, אולם נטעה בי עוינות כלפי אבי והשתדלה לנתק אותי ממנו. בדרך כלל הייתי שומע ממנה שהוא דוחה את התשלומים שהוא צריך לשלם לה עבורי, ולא אכפת לו ממני. כיום אני בשנות השלושים, שנים ארוכות לא שמעתי ממנו דבר. גם כאשר היה מתקשר אלי אחת לכמה שנים, היו שיחות קצרות, כך שאינני יודע אם הוא רוצה קשר עימי. אני מתלבט האם רצוי שאצור עמו קשר, כאשר ברור לי שאם אימי תדע שיצרתי עמו קשר, היא תיפגע מאוד.

תשובה: חובה עליך ליצור קשר עם אביך. הרי מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט, ומנוגד בתכלית למצוות כיבוד הורים. אמנם במקרים חריגים בהם הקשרים מביאים תמיד למריבות קשות, יש מקום ליצור מרחק מסוים מההורים כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק מוחלט. וכאשר אין וודאות שהקשר ייצור עימותים עם האב, חובה לנסות ליצור עימו קשר.

ואין לטעון שאולי האב אינו מעוניין בקשר עם הבן, ועל כן הבן פטור מהמצווה. מפני שרק כאשר הדבר ברור מעבר לכל ספק אין צורך לנסות ליצור קשר, אבל כאשר יש סיכוי שהאב מעוניין בקשר, חובה לנסות ליצור עימו קשר. ומי יודע, אולי האב מאוד מעוניין בקשר עם בנו, אבל מפני שהבן תמיד התרחק ממנו, הבין שאינו רצוי ומתוך חשש לתגובה קשה כבר אינו מנסה ליצור קשר. ואולי הוא אינו יודע כיצד ליצור קשר עם הבן. ומי יודע כמה שנים עוד יחיה, ואולי ימות והבן ישאר מתוסכל כל חייו על שהחמיץ את ההזדמנות ליצור קשר סביר עם אביו.

גם כאשר האם מבקשת מבנה במפורש שלא להתקשר לאב הגרוש, אסור לבן לשמוע בקולה. שכן למדנו שיש לכבד הורים בתנאי שאינם מצווים לעבור על אחת מהמצוות, אבל אם יבקשו לעבור על אחת המצוות – אין לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו). ולכן גם כאשר האם דורשת מבנה שלא יכבד את אביו – אסור לו לשמוע בקולה.

אלא שעליו להשתדל להפיג את חששותיה, לומר לה שהוא מעריך מאוד את התמסרותה כלפיו, שהוא יודע שהיא גידלה אותו ואת כל חייה השקיעה למענו, ולעולם יהיה אסיר תודה לה על כך. ואין בקשר עם האב שום ביטוי להתרחקות ממנה ח"ו.

ואם ניתן להעריך שהאם לא תשתכנע מדברים אלו, מותר לבן להסתיר מפניה את הקשר עם האב, וכפי שאמרו חכמים שמותר לשנות מן האמת מפני השלום (יבמות סה, ב). אולם בכל אופן, גם אם תדע על כך ולא תתפייס – חובה על הבן ליצור קשר עם האב ולכבדו, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא; דברים ה, טו).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כד – איסור הכאה והאם מותר לבן לתת זריקה לאביו

לעיתים אנו שומעים על מקרים מזעזעים של בנים המכים את הוריהם. כדי להסביר עד כמה הדבר חמור, יש להזכיר שוב את מה שכבר למדנו, שציוותה התורה שלא להכות אדם מישראל (החינוך תקצ"ה). עוד הוסיפו חכמים ואמרו שכל המגביה ידו כדי להכות את חבירו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע (סנהדרין נח, ב). וכל זה אמור במכה אדם רגיל, אבל המכה את אביו או את אימו והוציא מהם דם, עובר על איסור חמור בהרבה, שעונשו מיתה, שנאמר (שמות כא, טו): "מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". ואם לא הוציא מהם דם, הרי הוא עובר על האיסור הכללי שלא להכות אדם מישראל, ובנוסף לכך ביטל שתי מצוות של כיבוד הורים ומורא הורים (לעיל הלכה ג).

כפי שלמדנו (בהלכה טו), כדי שלא יגיע חס וחלילה מקרה בו יכה אדם את אביו, אמרו חכמים שיש לנדות אב שמכה את ילדו המבוגר, שכן ישנו חשש שהבן יתרגז ויחזיר לאביו מנה אחת אפיים, עד שיצא ממנו דם, ונמצא שהאב גרם לבנו לעבור על האיסור החמור (שו"ע יו"ד רמ, כ).[12]

שאלה: האם מותר לבן או לבת לבצע בהוריהם טיפול רפואי העלול לגרום להוצאת דם, או כיוון שישנו איסור מיוחד שלא להוציא דם מההורים, עליהם להימנע מזה, ואפילו הם רופאים?

תשובה: מצד אחד ברור שאם הילדים יטפלו באחד מהוריהם, ובתוך כך יצא ממנו דם, אינם נענשים על כך, הואיל ועשו זאת בשגגה ובהסכמתו ולטובתו. אולם מאידך, מסופר בתלמוד על אחד מגדולי האמוראים (רב), שכאשר נתקע קוץ בבשרו, לא הניח לבנו להוציאו, שמא עקב הוצאת הקוץ יצא ממנו דם, ונמצא הבן עובר בשגגה על איסור חובל באביו (סנהדרין פד, ב).

לפיכך נפסקה ההלכה שאסור לבן או לבת שהם רופאים, לנתח את אחד מהוריהם, או לקחת ממנו בדיקת דם. ואפילו אם ההורה מבקש שדווקא בנו יטפל בו, משום שהוא סומך עליו, או משום ששכירת רופא אחר תעלה כסף, בכל זאת ישכרו רופא אחר. ורק כאשר אין שום ברירה, כגון שאין בנמצא רופא אחר, או שאין להם כסף לממן את הניתוח, מותר לבן או לבת לבצע את הניתוח באב או באם.

וכן הורה שצריך לקבל בכל יום זריקה, אין לבקש זאת מבנו או בתו, שמא בתוך כך יוציאו לו דם. ועדיף שבן הזוג ילמד לתת את הזריקות. אולם במקרה שלא נמצא פתרון מניח את הדעת, ויש חשש שיהיו מצבים שההורה לא יקבל את הזריקה שהוא זקוק לה – מותר לבן או לבת להזריק לאב או לאם.[13]


[12]. על פי האר"י הרוצה לשוב בתשובה שלימה על שהכה את אביו או אמו, לאחר שיבקש מהם מחילה יתענה כ"ו תעניות רצופות, וילקה בכל יום כ"ו מלקות, ויכוון כוונות מסוימות, עי' בבן איש חי ש"ב שופטים כב. כיום נוהגים רבים לפדות את הצומות בצדקה, והרוצה לשוב על כך, ילך לרבו להתייעץ כיצד לשוב בתשובה.

[13]. בהלכה זו נחלקו הראשונים, לדעת רי"ף, רא"ש ושו"ע יו"ד רמא, ג, אסור לבן לבצע טיפול רפואי באביו, גם כשאביו מבקש זאת ממנו. ולדעת רמב"ם, רמב"ן ורמ"א, לכתחילה עדיף שאדם אחר יטפל בהם, וכשקשה להשיג אדם אחר מותר לבן. למעשה הורו האחרונים הוראת ביניים, שאסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון ובטרחה – יתאמצו להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. כעין זה פסקו הרב הרצוג ורשז"א כמובא בספר גשר החיים ח"ב פ"א. ועי' בספר מורא הורים וכיבודם פרק י' סעיפים יד-יח, שכתב כך בשם הרב בן ציון אבא שאול. ויש שסוברים שאין בדין זה כלל מחלוקת בין השו"ע והרמ"א, אלא שניהם מסכימים להוראה המובאת לעיל (ב"ח ובן איש חי).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כה – ילדים מאומצים כלפי הוריהם המאמצים

שאלה: האם ילדים מאומצים חייבים לכבד את הוריהם המאמצים?

תשובה: מצוות כיבוד הורים מהתורה חלה על ההורים שילדוהו (הורים ביולוגיים) ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג בהם כפי שנוהגים בהורים רגילים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של הילד המאומץ גדולה יותר. שכן מטבע העולם שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם טובה על כך גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א), שהמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומחתנם נחשב "עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהלים קו, ג). ועוד מבואר במדרש (שמו"ר מה, ו), שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם.

ואם כן ברור שהבן המאומץ חייב לנהוג כלפיהם במורא וכבוד כפי שבן צריך לנהוג כלפי הוריו ואף יותר. ואם יזדקקו לעזרה, על הבן המאומץ לעזור להם ככל יכולתו. ואם יהיו חולים, ילווה אותם ויסעדם בכל מה שנצרך, כפי שילדים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירתם – מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש. אמנם אם יצטרכו טיפול רפואי שעלול להוריד דם, מותר להם לבקש זאת מבנם המאומץ, כי רק על ילדים ביולוגיים גזרה התורה להיזהר בזה.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כו – ילדים מאומצים כלפי הוריהם הביולוגיים

שאלה: האם ילד מאומץ חייב לכבד את הוריו הביולוגיים שמסרו אותו לאימוץ?

תשובה: מצווה על בן לכבד את הוריו שהביאוהו לעולם. ואמנם לגבי הורים רשעים, שעוברים עבירות להכעיס, נחלקו הפוסקים אם יש מצווה לכבדם (לעיל הלכה טז). אולם הורים שמסרו את בנם לאימוץ בדרך כלל אינם נחשבים רשעים אלא כמי שעשו עבירות בטעות ובלא דעת. ואם כן, כל זמן שאינם מוגדרים כרשעים, לכל הדעות מצווה לכבדם. וחובת הכיבוד היא לסייע להם כאשר יזדקקו לעזרה, כגון שאם היו חולים יסעדם בחוליים.

ואין לבן לומר: הרי ההורים לא טיפלו בי ומדוע שאכבדם. מפני שאחרי הכל בזכותם נולד, וכל אדם שמתייחס אל עצמו ואל חייו באופן חיובי, צריך להכיר תודה למי שהביאוהו לעולם. ואם לא יכיר להם תודה, נמצא שאינו מכיר בחשיבות קיומו העצמי. וככל שיכבד יותר את הוריו, כך יכיר יותר בערך עצמו, שמתוך כך שיכבד את שורשיו גם כבודו העצמי יגדל, ועל ידי כך יוכל לחשוף את כשרונותיו המיוחדים. מעבר לכך, גם מי שאינו מבין את טעמה של המצווה צריך לקיימה, שכך ציוונו ה' בתורה.

שאלה: האם נכון שבן מאומץ יברר מי הם הוריו הביולוגיים?

תשובה: ככלל, ראוי שבן מאומץ יכיר את הוריו הביולוגיים ובני משפחתו, כדי לקיים את מצוות כיבוד הורים ושאר מצוות האחווה שיש לאדם כלפי קרוביו, וגם מפני החשש שמא מתוך שלא יכירם יבוא להתחתן עם אחותו או דודתו.

אמנם בזה שההורים הסכימו לוותר עליו ומסרוהו לאימוץ, ויתרו גם על כך שיכבדם, וההלכה היא שהורים שוויתרו על כבודם – כבודם מחול (שו"ע יו"ד רמ, יט), ואין על בנם חובה לחפשם ולכבדם. ואע"פ כן אם יכירם ויכבדם – יקיים מצווה. ואולי ויתרו עליו בשעתם הקשה, ואח"כ הצטערו ועתה הם נכספים לקשר עמו, ולכן טוב שיחפשם. אמנם אם לא יחפשם אין בידו איסור.

כאשר יש חשש שהגילוי והחשיפה עלולים ליצור משבר בנפשו – עדיף שלא יחפשם. ומי שמסופק בזה, מוטב שיתייעץ עם אדם חכם, מנוסה וירא שמיים, שמכיר אותו היטב.

וכן אם ההורים המאמצים עלולים להצטער מזה מאוד, עדיף שלא לברר מי ההורים הביולוגיים, מפני שחובת הבן המאומץ להכיר להם תודה ולכבדם כמו שבן רגיל צריך לכבד את הוריו. וכיוון שאין על הבן המאומץ חובה לכבד את הוריו הביולוגיים שמסרו אותו לאימוץ, מצד המצווה עדיף שלא יצער את הוריו המאמצים מאשר יחפש את הוריו הביולוגיים. ואם הוא מעוניין מאוד למצוא את הוריו הביולוגיים בניגוד לרצון הוריו המאמצים, ראוי שיתייעץ על כך עם תלמיד חכם שמכיר אותם היטב או שמצוי בתחומים הללו.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כז – יחס הגר להוריו הביולוגיים

גר שהתגייר, כיוון שהפך ליהודי הרי הוא כקטן שנולד, לפיכך, מדין מצוות 'כיבוד-הורים' הוא אינו חייב לכבד את הוריו הביולוגיים. אבל אסור לו לבזותם, וקל וחומר שאסור לו להכותם או לקללם (שו"ע יו"ד רמא, ט). ומצד המוסר מצווה עליו לנהוג בהם כבוד, כדי שלא ייחשב כפוי טובה, שהרי הם הולידוהו וטיפלו בו. לפיכך, בעת שיהיו חולים – עליו לסייע להם. ואם ישמחו בכך, ראוי שיבקש מהגבאי לומר 'מי שבירך' לרפואתם, ולאחר פטירתם יאמר עליהם 'אשכבה' ו'קדיש יתום' לעילוי נשמתם (יחו"ד ו, ס).

לעיתים ישנה בעיה, מצד אחד הגר רוצה להתנהג כיאות כלפי הוריו הביולוגיים, ומצד שני אינו רוצה שילדיו ייגררו אחרי דתם ואומתם. לפיכך, צריך הגר למצוא את קו האמצע, שימעט בביקורים עד לאותו השיעור שלא יחשב כפוי טובה כלפיהם. כאשר גרי הצדק עולים לארץ, והוריהם נשארים בחוץ לארץ, הכל מבינים שאינם יכולים להרבות בביקורים אצל ההורים, והבעיה אינה קיימת כמעט. אולם במקרים מיוחדים ראוי לבקרם, כגון שאחד מההורים של הגר מבקש לראות לפני מותו את נכדיו, מצד הכבוד שצריך הגר לרכוש לו, אם יש בידו יכולת כספית, ראוי שיסע עם ילדיו לחוץ לארץ כדי לבקרו (עפ"י אג"מ יו"ד ב, קל).

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כח – סבא וסבתא

מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו בין מצד אימו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. אלא שמצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות.

לדעת רוב הפוסקים, עיקר החיוב כלפי הסבים הוא לקום מפניהם ולהתייחס אליהם בכבוד, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו, כגון אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם יטפלו בסבם יקיימו מצווה גדולה, מכל מקום הנכדים אינם חייבים להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו, אלא חיוב זה הינו על הילדים בלבד. ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים והסבתות ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.

לכל הדעות ברור שאם הסבא זקוק לעזרה כספית, ויש לנכד אפשרות לעזור לו, חובה עליו לסייע לו. ואם אינו רוצה לתת מכספו, בית הדין יכול לכופו לתת צדקה לסבו.[14]

מותר לנכד לטפל טיפולים רפואיים בסבו, אף שיש חשש שיצא דם על ידי טיפולים אלה. שכן הזהירות המיוחדת מהוצאת דם חלה על ההורים בלבד ולא על הסבים והסבתות (כתב ב'תורה לשמה' רס"ה, שאף שמותר, המחמיר תבא עליו ברכה).

גם קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה, הוא מכלל מצוות כיבוד הורים. אמנם אין זו חובה, אבל הקורא על שמם מקיים מצווה. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם, ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם (עי' שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי, ש"ש שופטים כז). לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני, ומסתבר שברבות השנים, כשיעמדו על חשיבות העברת המסורת, יצטערו על כך. ומי יודע אולי במשך דורות רבים שם זה עבר במשפחה, ועתה בגללם נפסקה השרשרת. עם זאת חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים, והם אינם חייבים לקיים מצווה זו, ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.

אמנם כאשר מדובר בשם משונה, שעלול לגרום לו עגמת נפש כשיגדל, נכון לקובעו כשם שני. ומן הסתם גם הסבא או הסבתא ששמם נעשה עתה מוזר מסכימים לכך, שכן הם רוצים בטובתו של נכדם.


[14]. ברור לכל שנכד צריך לכבד את סבו וסבתו. השאלה מה מקור החיוב ועד כמה הוא מחייב. יסוד ההלכה מובא ברמ"א יו"ד רמ, כד. ואף שהמהרי"ק בשורש ל' כתב לכאורה אחרת, ברור שאף הוא מודה שצריך לכבדם, ק"ו מהכבוד שצריך לכבד כל אדם מכובד, ועוד שמצד הוריו שחייבים בכבוד הוריהם, על הנכד לכבד את הוריהם. כל המחלוקת היא בגדרי החיוב. לרמ"א כענף ממצוות כיבוד הורים, ואילו למהרי"ק מצד כבוד אדם חשוב ויקר. וכן לגבי הורי האם, שהורי האם והורי האב שווים וחייבים לכבדם, וכן דעת ספר חרדים בשם מנורת המאור, ולדעתו כיבוד הסבים והסבתות מן התורה. וכן דעת ברכ"י י"ח, ובן איש חי שופטים ש"ב ל', ועוד (אמנם לגר"א רמ, לד, החיוב חל רק על הורי האב. ומסתבר שאף הוא מודה שחייבים לכבד את הורי האם כדין אדם חשוב ויקר מאוד. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב צ"ד, שאת הורי האב יכבד כהוריו, והורי האם ככבוד אדם חשוב. ועי' בשאלת יעב"ץ ח"ב קכט, וחת"ס יו"ד שמה, וערוה"ש רמ, מד, ומנחת אלעזר ג, לג).

אם הסבא זקוק לצדקה, כופים את הנכד, כן כתב הש"ך רמ, כג, בשם הב"ח. ואף שכתב זאת לפי דעת הרמ"א, ברור שגם למהרי"ק יכפו אותו לכך, שהרי כופין על הצדקה, ולפי סדרי הקדימה, הסבא קודם לשאר עניים.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

כט – אשת אביו, אחים גדולים, חמיו וחמותו

חייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ולמדו חכמים שהמילה 'אֶת' באה לרבות את בן זוגם, שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: "אֶת אָבִיךָ" אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: "וְאֶת אִמֶּךָ", אף את בעל אמך.

דין זה חשוב מאוד, וכבר היו מקרים של אלמנות בסביבות גיל שלושים וחמש, שמצאו בן זוג מוצלח, אולם בעקבות התנהגותם הרעה של ילדיהן המתבגרים, בן הזוג ברח מהבית, והנישואים לא עלו יפה. וכך נהגו כלפי כל ההצעות שהגיעו אח"כ. בינתיים עברו שנים רבות, הילדים גדלו ועזבו את הבית. אז הם כבר לא הפריעו, אבל אימם האלמנה כבר היתה מבוגרת, עברה את הגיל שבו יכלה ללדת, כבר לא הגיעו אליה כמעט הצעות, והיא נשארה בודדה עשרות שנים באשמתם. זהו שצוותה התורה "וְאֶת אִמֶּךָ", לרבות את בן הזוג של האם.

עוד למדו חכמים שתוספת ה'ו' במילים 'וְאֶת אִמֶּךָ' באה לרבות שצריך אדם לכבד גם את אחיו הגדול (כתובות קג, א). ואין זה משנה אם מדובר באח גדול מצד האב או מצד האם.

יש סוברים שדווקא את האח הבכור צריכים לכבד (בית לחם יהודה), אבל לדעת רוב הפוסקים מצווה שאדם יכבד את כל האחים והאחיות המבוגרים ממנו (ברכ"י יו"ד רמ, יז).

ואין חיוב כבוד זה ככיבוד ההורים אלא שמצווה להתייחס אליהם בדרך כבוד, אבל אין חובה לסייע להם בכל מה שיצטרכו, ואין איסור לפנות אליהם בשמם וכיוצא בזה.

מצד המוסר ודרך ארץ, נכון לכבד גם את הדודים (ברכ"י רמ, יח, בשם רבינו יונה).

חייב אדם בכבוד חמיו וחמותו (שו"ע יו"ד רמ, כד). אבל אין כבוד זה ככבוד אביו ואמו, אלא כמו זקנים נכבדים (ב"ח וש"ך כב). מעיקר הדין רשאי לקרוא להם בשמם, הואיל ודין 'מורא' אינו קיים כלפיהם. אלא שצריך לפנות אליהם בדרך כבוד כמקובל, כגון סבא פלוני, או רבי פלוני. ובמקום שהקריאה בשמם נחשבת פגיעה, ימנע מלקרוא בשמם.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

ל – שלא יפלה אדם בין בניו בירושה

נכון לאדם שלא יפלה את אחד מבניו בירושתו, ואפילו הוא מתחצף כלפיו ואינו מכבדו ואינו מדקדק בקיום המצוות (ב"ב קלג, ב). כי גם כאשר הבן עצמו אינו טוב, יתכן ונכדו יהיה טוב. ואם אביו יקפחו, יצטער הבן ויתרחק יותר ממסורת המשפחה, והחשש שמא לא יחנך את בניו כראוי גובר. הורה שמואל האמורא לתלמידו רב יהודה, שלא יהיה נוכח במקום שמעבירים ירושה, אפילו מבן רע לבן טוב. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (חו"מ רפב, א). ובמקרים קשים, נכון להתייעץ עם תלמיד חכם כיצד לנהוג.

אב שעושה אפליה בין ילדיו מעורר מחלוקת ביניהם ומחריב את משפחתו. האח המקופח יאשים את האחים המועדפים שבחנופתם הרחיקו אותו מאביהם כדי ליטול את חלקו בירושה, וייטור להם על כך כל ימיו. גם ילדיו יתרחקו משאר בני המשפחה, והמשפחה תיקרע. מסתבר שגם הבנים שהוא רוצה להעדיף ירגישו בסופו של דבר ריחוק כלפיו. הם אולי ישמחו על כך שקיבלו חלק גדול יותר בירושה, אבל כלפי האב ירגישו ניכור. כי הקשר בין ילדים להוריהם צריך להיות מוחלט ונצחי, קשר שאינו תלוי בדבר. ואם יראו שהקשר של אביהם אליהם תלוי בכבוד או בחנופה כלפיו, לא יזכרו אותו כאבא טוב, אלא כאדם שרגיש מאוד לכבודו, שאפילו עם יוצאי חלציו נוהג בקטנוניות, נוקם ונוטר.

אמנם יש לחלק בין מי שנכשל בעבירות אבל באופן כללי קשור למסורת, לבין מי שעזב את המסורת לגמרי. מי שנשאר קשור למסורת ראוי שלא לנשלו מהירושה, שכן לגביו יש סיכוי סביר שהוא או בניו יחזרו למסורת ישראל. אבל מי שעזב לגמרי את המסורת עד שהוא נראה כעומד להתבולל בגוים, והסיכוי שבניו יחזרו למסורת ישראל קֶָטֵן – יש מקום לשקול את נישולו מכל הירושה או מחלקה (עי' באג"מ חו"מ ב, נ; דיני ממונות לרב בצרי ח"ג שער ה' ג, יא; פתחי החושן ח"ט ד, א).

אפשר להציע, שכאשר נראה שבן אחד אינו מתכוון לחנך את ילדיו לתורה ומצוות, יקדיש האב חלק נכבד מהירושה עבור חינוך דתי לנכדיו וניניו. על ידי כך יינתן עידוד לכל ילדיו בלי יוצא מהכלל לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי, ומי שישלח את בנו לחינוך חילוני, יפסיד לעצמו את חלקו. ומכל מקום כדאי שחלק מהירושה יחולק בין כולם בשווה, לבטא את הקשר המוחלט שבין האב לכל ילדיו.

שאלה: האם מותר להעניק חלק גדול יותר בירושה לבן שמלמד בישיבה, ומשכורתו נמוכה יחסית, ויש לו יותר ילדים?

תשובה: אם המגמה היא להחזיק תלמיד חכם, ואף האחים מסכימים לכך בלב שלם ולא יבואו לידי קנאה, אפשר להוסיף לו בירושה. אבל אם יקנאו בו, כפי שעלול לקרות בדרך כלל, אסור להפלותו לטובה. וכן למדנו בתורה שיעקב אבינו החשיב את יוסף יותר מאחיו והפלה אותו מעט, אבל כיוון שהאחים לא הכירו במעלתו היתירה, התקנאו בו, ובעקבות זאת נוצר קרע נורא במשפחת יעקב (בראשית לז). זהו שאמרו חכמים (שבת י, ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

אמנם בעוד ההורים בחיים הם יכולים לעזור יותר לבן שלומד תורה, ואף יכולים לעשות עמו הסכם יששכר וזבולון. את זה האחים אולי יכולים להבין, מפני שאין כאן הצהרה מוחלטת שבן זה עדיף עליהם. אבל בירושה עצמה, שבה בא לידי ביטוי היחס הסופי והמוחלט כלפי הילדים, אסור להפלות בלא שהדבר יוסכם ברצון שלם על כולם.

פורסם בקטגוריה א - כיבוד הורים | כתיבת תגובה

א – ערך הנישואין

אין לשער את גודל ערכה של מצוות הנישואין, שמביאה לידי ביטוי את כל הערכים כאחד: אהבה וקדושה, אחדות ואמונה, נאמנות ושמחה, חיים וברכה. שתי מצוות גדולות מתקיימות על ידי הנישואין. הראשונה: עצם הנישואין, שבהם כל אחד מבני הזוג מתחייב לאהוב ולדאוג לטובתו ורווחתו של זולתו ולשמחו ככל האפשר. השנייה: פרו ורבו.

נבאר תחילה את ערך הנישואין: האדם השלם הוא האדם שחי באהבה ושמחה במסגרת נישואין, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (שם סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה איש, חסרה את כל המעלות הללו.

במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו שמחה יתירה לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר"י ספר הליקוטים עקב). שיא השמחה והאהבה באים לידי ביטוי במצוות עונה, וביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין, כמבואר במסכת כתובות (סג, ב). כלליה ופרטיה של מצוות עונה מבוארים בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו' (א, א-ג; ב, א-ה).

על ידי הנישואין שמתקיימים בנאמנות, באהבה ובשמחה – אור עליון שופע על בני הזוג האוהבים ומוסיף חיים ברכה לעולם. וכפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד השם י-ה, שהוא אחד משבעת השמות הקדושים של השם.

הואיל והאהבה והשמחה שבין איש לאשה חשובים כל כך, גם היצר בזה גדול במיוחד, ונתן הקב"ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה, כשהאיש משתדל לשמח את בת זוגו שמחה יתירה, והאשה משתדלת לשמח את בן זוגה שמחה יתירה – אין טוב ממנו; וכאשר האדם מטה את היצר הזה לרעה, בפריצות, זנות וניאוף – אין רע ממנו (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ג, א-ב).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ב – האהבה והאחדות

רבים חושבים בטעות שהנישואין נועדו בעיקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו, אולם האמת שערך הנישואין גדול ונעלה יותר. כדי להבין זאת צריך לחזור ליסודות האמונה: הקב"ה ברא את העולם כשהוא חסר, על מנת שבני האדם יוכלו לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה' אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. מזה נובעים כל הסכסוכים, המחלוקות, הקטטות והמלחמות. עיקר מגמת אמונת ישראל לצלוח את המסכים ולהאמין בה' אחד ולגלות את האחדות בעולם. העולם הזה נקרא 'עלמא דפירודא' ו'עלמא דשיקרא' – עולם הפירוד והשקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לעומת זאת, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד, ובכך אנו מתקנים את העולם.

זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמיים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמיים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה" (עי' להלן ג, טו). ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם).

עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות האהבה והשמחה שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לתענוגים רוחניים ומתוך כך אל הטוב, והגוף נמשך לתענוגים גופניים ומתוך כך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר, והשמחה הגופנית החולפת מתאחדת עם הקיום הנצחי לדורות (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, א-ח).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ג – מעלת מצוות פרו ורבו

המצווה השנייה שמתקיימת על ידי הנישואין היא מצוות פרו ורבו. וכיוון שהחיים הם המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. וכפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". עוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף (שם ז): "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

 

על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו".

זו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב"ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.

אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…" ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.

בדורות שלאחר השואה, נתעצמה מאוד חשיבותה של מצווה זו. שונאינו ימח שמם, רצחו שליש מבני עמנו, ואנו הנותרים צריכים להשלים את החסר, להציב להם זיכרון, להשתדל שתתקיים בנו הברכה, ככל שייענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ד – חזקיהו

כדי להבין את חשיבותה של מצוות פרו ורבו ראוי להזכיר את סיפורו של המלך חזקיהו, שממנו למדנו שכל מי שמרצונו החופשי אינו מקיים מצווה זו, אפילו יהיה צדיק גדול, אין לו חלק לעולם הבא. בעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". כבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב' יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד, ב).

והנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא". נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: "משום שלא עסקת בפריה ורביה". ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים?! אמר לו הנביא: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך!? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד". כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב"ה!? מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב"ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שייוולדו לו בנים טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: "בן אמוץ כַּלֵּה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).

"וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (ישעיהו לח, ב-ג). וישמע ה' את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה ההוא יצא מלאך ה' והיכה את חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. אכן חששו של חזקיהו התאמת, מנשה בנו שמלך אחריו עשה הרע בעיני ה' ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב' יט-כא). ואע"פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ה – גדרי מצוות פריה ורביה

מצוות פרו ורבו שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, ועליו החובה ליזום את החיבור במצוות עונה. ולזה רמז הפסוק: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".

להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו; פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 2).

כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון של מצוות-רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד. ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (פנה"ל שם ה, ח).

כפי שלמדנו בבן ובת מקיימים את מצוות פרו ורבו מהתורה. מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הצליח להוליד ילד אחד, למרות שנפטרו בחיי אביהם – אביהם קיים מצוות פריה ורביה, שכן זרעו נמשך דרך שני ילדיו. ואם אחד מהם נפטר בחיי אביו בלא שהספיק להוליד ילדים, נתבטלה המצווה מהאב, מפני שלא העמיד אחריו בן ובת שיכולים להמשיך לקיים מצוות פריה ורביה. וכן אם בנו או בתו עקרים, כיוון שאינם יכולים להוליד, אף אביהם לא קיים מצוות פריה ורביה. ואפילו אם בנו הוליד שנים עשר ילדים, אם בתו עקרה, כיוון שזרעו לא נמשך מבנו ובתו – לא קיים מצוות פריה ורביה (שו"ע אה"ע א, ה).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ו – מצווה להרבות ילדים

למרות שעל ידי בן ובת מקיימים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (יבמות סב, ב), מפני שלמדנו בתורה שכך הוא רצון הבורא, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ…" וכן בירך ה' את אבות האומה באופן מיוחד, וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד). וכך הבטיח ה' לישראל אם יקיימו את התורה והמצוות: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: "ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: "וּפָרוּ וְרָבוּ" (ירמיהו כג, ג), "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ" (יחזקאל לו, יא), "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם" (שם, לז). וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

סיבה נוספת למצוות חכמים להוסיף בנים ובנות, שגם לאחר שהאדם הוליד בן ובת, לא ברור ששניהם יזכו להעמיד צאצאים, וממילא לא ברור שיצליח לקיים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה. וזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (יבמות סב, ב).

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו. היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, החובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהמצווה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות שיהיו להן ארבעה עד חמישה ילדים (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ו, 6).

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, מצווה שיקיימו את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן.

הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות:
א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד לקיימה (פנה"ל שם ה, יג-טו; ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים.
ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים. דינים אלו בוארו בהרחבה בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו'. (בפרק ה, יז-יט, מבואר איזה אמצעי מניעה כשרים, ושם יג-טז, פרטי הדינים והשיקולים לדחיית היריון, ובהלכה כ אימתי נכון לשאול חכם).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ז – בני זוג שאינם זוכים לילדים

קשים מאוד ייסוריהם של בני זוג שמצפים להיפקד ולא זוכים. חבריהם שהתחתנו אחריהם כבר חובקים ילדים והם עדיין מצפים ומייחלים. למרות הקושי הנורא, מצווה עליהם להתחזק באמונה בה' שמנהיג את העולם ומכוון את הכל לטובה. ועליהם להשתדל מאוד לקיים את מצוות פרו ורבו ולהיעזר בכל הכלים שהרפואה מעניקה, ויחד עם זאת להרבות בתפילות למי שבידו נפש כל חי, שיפקוד אותם ברחמים ויזכם בפרי בטן.[1]

ככלל צריך לדעת שלעיתים הייסורים נועדו לעוררם לתשובה ולזקק את מידותיהם, כדי להכינם להיות הורים טובים יותר. לעיתים ייסוריהם נובעים מהחיסרון הכללי שישנו בעולם. לפעמים ניתן על ידי תפילות וטיפולים רפואיים לפתור את הבעיה ולפעמים הגזרה חתומה. בכל אופן, צריכים בני הזוג המתייסרים להאמין שייסוריהם נועדו לטובה כדי לתקן ולזכך אותם ואת העולם, ולהרבות את אושרם בעולם הזה ובעולם הבא.

בנוסף לכך, ראוי לדעת שכאשר מדובר בנשמות יקרות, יש קושי להורידן לעולם, ורק על ידי תפילות והתחזקות ההורים בתורה וגמילות חסדים העולם נעשה מוכן לקראתן. לכן רוב אבות ואימהות ישראל סבלו מעקרות. וכן מצינו אצל חנה שהצטערה מאוד מעקרותה ובזכות תפילתה נפתחו השמים ונולד לה שמואל שהיה הנביא הגדול ביותר אחרי משה רבנו.

בינתיים, עד שייפקדו ברחמים, ניסיון גדול עומד בפניהם, האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.

ביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה לשם מצוות עונה, היינו בנאמנות, אהבה ותשוקה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם, ונשמות חדשות נבראות בעליונים שנולדות אח"כ דרך אנשים אחרים. וכן היה בכל השנים שהיו אברהם אבינו ושרה אמנו עקרים, שמכל הזיווגים שהיו ביניהם, נולדו נשמות שהשתלשלו ונולדו דרך אנשים אחרים, שאח"כ התעוררו להתקרב אליהם ולהאמין בה', ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן".

טהרה מיוחדת יש באהבתם של מי שלא זכו לילדים, שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא מיוסדת כולה על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם, ולכן היא מוסיפה חיות וקיום לכל העולמות. וכן ביאר האר"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות. ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים, זוכים לקיים את הזיווג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאשה בהיריון או מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל כיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זה סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתירה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, ולראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם.


[1]. בחסדי ה', בזכות התפתחות הרפואה, כיום ניתן לפתור כמעט את כל בעיות העקרות. לפיכך, בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח"כ לרחם. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, גם אם מחירם יקר, חובה לעשותם כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ו, א).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ח – לא ילדו עשר שנים

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.

אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו הוטלה עליה כמצווה ולא כחובה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, ו).

אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היו האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו"ע אה"ע קנד, י-יב).

היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש"י ורמב"ן לבראשית טז, ג; ערוה"ש קנד, כה).

כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך להתגרש, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאיש או האישה ילדו, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הצד שכן יכול ללדת לתבוע גירושין. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שילדו, אין אחד מהם יכול לתבוע גירושין (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ו, ז).

חובה זו שהטילו חכמים על בני זוג שלא זכו לילדים במשך עשר שנים להתגרש עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם למרות שידעו שלא יהיו להם ילדים. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.

ההיתר הפשוט הוא, כאשר יש סיכוי שבעיית העקרות קיימת אצל שני בני הזוג. אולם גם כאשר ברור שהאיש אינו עקר, אם הגירושין קשים עליו מאוד, עד שקשה לו לראות את חייו ממשיכים בלא בת זוגו, יש מקום לומר שבמצב כזה הוא אינו חייב להתגרש. שכן שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שכאב הגירושין נורא ואיום בעיניו, מעל ומעבר למקובל, אין חובה להתגרש (פרטי הלכה זו התבארו בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ו, ז-ח).

אם יאמצו ילד, יקיימו בכך מצווה גדולה, שאמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). גם מורים ומורות שמשקיעים עצמם למען חינוך תלמידיהם לתורה ומצוות ודרך ארץ נחשבים כשותפים בהולדתם, שגם התלמידים קרויים בנים (סנהדרין יט, ב). גם תרומה כספית לחינוך ילדים במצוקה היא מצווה גדולה ויכולה להיחשב כתחליף מסוים למצוות פרו ורבו.

מכאן נמשיך לבירור הגיל הראוי לנישואין לגברים ונשים, שכן איחור גיל הנישואין הוא אחד הגורמים המרכזיים לבעיית העקרות, כי בעיות שאפשר לפתור בקלות יחסית בשנות העשרים קשה יותר לפתור בשנות השלושים. לפיכך קיום מצוות הנישואין בזמנה מונע בעיות רפואיות ונפשיות רבות.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ט – גיל הנישואין לגברים בעבר

שאלת גיל הנישואין מורכבת ומסובכת. לכאורה משעה שאדם מתחייב במצוות, בגיל שלוש עשרה, עליו לקיים את כל המצוות ובכללן את מצוות הנישואין. אולם מנגד, מצוות הנישואין כרוכה באחריות גדולה לבניית הזוגיות באהבה ושמחה, לפרנסה וגידול ילדים. לשם כך החתן צריך להתכונן בשני תחומים עיקריים: לימוד תורה ותכנון הפרנסה. נפרט יותר.

האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה". וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב): "ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו". השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…"

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו", לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת".

בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה", מפני שכאשר הוא מושך את זמן רווקותו מעבר למקובל, הוא אינו יכול לשמור את כוחות אהבתו לאשתו, ונכנע ליצרו הרע בהרהורי עבירה. ואף לאחר שיתחתן ויהיה נאמן לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו (עי' פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ז ; ד, ב, 2).

וכן נפסק בשולחן ערוך (אה"ע א, ג): "מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים באהבה, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים וכעיקרון ניתן אף לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהיו לבחור יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, והבחורה רוצה כבר לקיים את החתונה, ואילו הבחור רוצה אבל חושש ומתעכב, ודוחה את מועד החתונה מזמן לזמן, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (פנה"ל שם ה, ח).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

י – גיל המצווה למעשה לגברים

כבר בימי חכמים, היתה הוראה, שבשעת הדחק אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (קידושין ל, א). וכן נהגו בתקופות שונות מפני דוחק הפרנסה או האתגרים הרוחניים שהצריכו לימוד ממושך יותר לפני החתונה (יש"ש, ברכ"י).

בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראת הקמת המשפחה אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

אם הצעירים ידחו את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית דירה קטנה, רובם יתחתנו לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה עד עשרים.

לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם מעבר לגיל הצעיר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שרק לאחר שאדם מתחתן הוא נקרא אדם (יבמות סג, א), כי רק אז הוא יכול לזכות באמת לשמחה, ברכה, טובה, תורה, חומה ושלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.

חובה לבאר שכוונת הלכה זו לכוון את הצעירים לזמן שבו עליהם להשתדל להתחתן, אבל כיוון שהנישואין תלויים גם בבת הזוג, יהיו צעירים שישתדלו להתחתן בזמן הראוי ולא יצליחו. ואם השתדלו כראוי, אין בידם עוון. כמו כן ההוראה שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע נועדה למצב רגיל, אבל ישנם מצבים שבהם יש צורך גדול לדחות את הנישואין, ואזי לעיתים הדבר מותר (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 8).[2]


[2]. גיל הנישואין משפיע מאוד על גידול המשפחה. במשך מאתים ועשר שנים עם ישראל גדל במצרים משבעים נפש לששים ריבוא גברים מעל גיל עשרים. אם גיל הנישואין הממוצע היה 15, אזי די היה שאשה ממוצעת תלד 6 ילדים, כשההפרש הממוצע בין הלידות – שנתיים. אבל אם גיל הנישואין הממוצע היה 22 אזי אשה ממוצעת היתה צריכה ללדת 12 ילדים כדי להגיע לששים ריבוא. דוגמה נוספת, משפחה שממוצע הילדים בה הוא ששה, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 21, אזי כשיגיעו אבות המשפחה לגיל שבעים ושבע יהיו להם 150 צאצאים, ואם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 25 כשיגיעו לגיל שבעים ושבע יהיו להם 46 צאצאים. יש לזה כמובן היבט כלל ישראלי, בדור השואה והתקומה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יא – גיל הנישואין לנשים בעבר

אף שהנשים מקיימות בנישואין מצווה גדולה כמו האיש, לא קבעו חכמים גיל שעד אליו ראוי לנשים להתחתן. משום שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. וכיוון שהגברים חייבים להספיק לפני החתונה לרכוש את יסודות התורה ולהתכונן לאתגר הפרנסה, היה צורך להגדיר להם את זמן הנישואין, כדי שלא יידחה יתר על המידה. אבל לנשים, שכל זה לגביהן מצווה ולא חובה, לא הגדירו חכמים גיל.

למעשה נהגו שמעת שהבחורה היתה בשלה לנישואין והסכימה ורצתה להתחתן עם הבחור שהציעו לה, היו מתחילים לתכנן את החתונה. ושלא כמו הבחור שהיה צריך להתחיל לעבוד כדי להכין לאשתו בית ומטע שממנו יפרנס אותה (סוטה מד, א), האשה לא היתה חייבת בהכנות הללו לקראת החתונה. אלא צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, והורו חכמים שעל ההורים להקדיש כעשירית מרכושם כדי לסייע לבנותיהם להתחתן (כתובות נב, ב; שו"ע אה"ע קיג, א). וממילא יכלו הבנות להתחתן צעירות, בסביבות גיל חמש עשרה.

בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. לא זו בלבד, אלא שלמרות שההוראה היתה לתת לכל בת עשירית מהנכסים ולא יותר, כדי שלא לקפח את הבנים וכדי להשאיר להורים נכסים שמהם יוכלו להתפרנס לעת זקנתם. במצבים של דוחק ההורים נאלצו לתת לבנותיהם הרבה יותר מעשירית מנכסיהם, כי בלא זאת לא היו מצליחים לשדכן, והיה חשש שהבנות יישארו גלמודות כל ימי חייהן. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח).

במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות המנהג לחתן בנות קטנות התבטל לחלוטין. ועדיין בזמנים ומקומות שהדוחק היה רב, כמו לעיתים בתימן, היו נאלצים לעיתים לחתן בנות צעירות מאוד (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, י, 9).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יב – גיל הנישואין לנשים בזמנינו

בדורות האחרונים, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א) כיוון שהבנות יכולות לבטא את כישרונותיהן בתחומים רבים, מצווה גדולה מוטלת עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב) בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת לבדה באחריות לטיפול בילדיה.

ומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהבנות מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן במעט פחות השקעה, כי הן חייבות במה שנצרך להדרכת החיים המורכבים שלנו באמונה, מוסר והלכה, ואילו הבנים חייבים גם בלימוד יסודות התורה שאינם קשורים במישרים להדרכת החיים. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים.

אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, כדי שיוכלו לחיות ברווחה, להקים משפחה ברוכה, להעניק לילדיהם חינוך טוב ולתרום ליישובו של עולם.

לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל הראוי לנשים כשנתיים קודם.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יג – האחריות המוטלת על הצעירים

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים אתגר גדול. תוך שנים ספורות הם צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

האחראים הראשונים על הגשמת האתגר הם הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, ובמקרים מיוחדים אף יותר, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם לתפארת משפחתם, ולתפארת התורה, העם והארץ.

 

כדי להבין את גודל האחריות לקיום המצווה בזמן הראוי בלא עיכובים, כדאי להזכיר הלכה. כידוע לרוב מעלת קדושת ספר התורה, אסרו חכמים למוכרו, ואמרו שהמוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו"ע יו"ד ער, א).

אולם ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, כאשר אין אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, מוכרים ספר תורה ומשתמשים בכסף שמקבלים בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו"ע אה"ע א, ב; או"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאי למכור ספר תורה שברשותו כדי לחתן יתום או יתומה (שו"ע או"ח קנג, ו). מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם מתקיימים החיים השלימים ונולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).[3]

דין זה אמנם לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ניתן למצוא יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה יסוד חשוב, שהתירו למכור ספר תורה כדי לקיים את מצוות הנישואין, ולא אמרו שימתינו כמה שנים עד שיימצאו פתרון אחר. על אחת כמה וכמה שעל הצעירים והצעירות להזדרז בהכנות הנדרשות לקראת הנישואין, בלימוד תורה ורכישת מקצוע, ולא לבזבז זמן יקר בשנים אלו.


[3]. יש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו"ע אה"ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת והתאלמן מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים (נמוקי יוסף, ריטב"א). ויש אומרים שגם כדי להתחתן עם אשה מבוגרת שכבר לא יכולה ללדת מותר למכור ספר תורה, מפני עצם מעלת הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם (רמב"ן, ח"מ אה"ע א, י). עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, כא, 21.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יד – מצווה על ההורים לחתן את ילדיהם

אמרו חכמים (קידושין ל, ב) שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לעזור בכל מה שנצרך לנישואי ילדיהם, שנאמר (ירמיהו כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם אח"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים פעילים בהמשכת הדורות. הורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מרכושם עבור חתונת כל אחת מבנותיהם. ומשמע שסכום דומה היה מגיע לבנים דרך הירושה. כיום המנהג להשוות את הבנים והבנות בירושה, וכן להשוות את הבנים והבנות בעזרה לנישואין.

בזמן הזה, שמרבית הצעירים בוחרים את בני זוגם על פי האופי ומכלול האישיות, והשאלה "כמה ההורים יתנו?" פחות קובעת את יכולתם להתחתן, המצווה המוטלת על ההורים לחתן את ילדיהם נפרשת על פני שנים רבות. ראשית בדאגה להעניק להם חינוך טוב ובמימון לימודי המקצוע שלהם, ובחינוכם וציודם בבגדים נאים, וכמובן בסיוע במימון הוצאות החתונה וקניית הרהיטים.

בנוסף לכך, גם חישוב עשירית הרכוש בימינו הוא דבר מורכב, מפני שחלק משמעותי מהרכוש מושקע בחסכונות לפנסיה ומושקע בדירה שלא ניתן לממשה, כמו כן צריך להתייחס גם לכספים שמסתבר שההורים יקבלו בעתיד ממשכורות ורווחי השקעות. אולם העיקרון הנלמד מהמצווה להשקיע עשירית מהרכוש עבור חתונת כל בת הוא שמצווה על ההורים להקדיש סכום נכבד מרכושם עבור נישואי כל אחד מילדיהם.

כיוון שפעמים רבות הילדים מתעכבים מלהינשא מפני שהם חוששים שלא יוכלו להסתדר מבחינה כלכלית, חלק ניכר מההשקעה של ההורים כיום צריך להיות מופנה לצורך העמידה באתגר הגדול המשלב נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות. ונראה שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מעשירית הרכוש שמצווה על ההורים להשקיע בחתונת כל אחד מילדיהם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה