המצווה הפרטית הראשונה שנצטווה היהודי הראשון, היתה מצוות ברית מילה. אמנם לפני הכל היתה המצווה לעלות לארץ, שנאמר (בראשית יב, א): "(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אולם מצוות ישוב הארץ היא מצווה כללית שמקיפה את כל חיי העם ככלל וחיי כל יחיד מישראל כפרט, אבל כמצווה פרטית מצוות ברית מילה היא המצווה הראשונה. יש קשר בין מצוות ישוב הארץ לברית מילה, על ידי שתי המצוות הללו הקדושה מתגלה גם בגוף ובחומר, על ידי ישוב הארץ מתברר שיש ערך לכל העבודות שעוסקות בבניין הארץ, ועל ידי ברית המילה מתברר שיש ערך מקודש לגוף, שעל כן צריך להסיר ממנו את הערלה.
ראוי לציין שעוד לפני מצוות ברית מילה נזכרה בתורה מצוות פרו ורבו, והיא אכן בסיסית וקודמת לברית מילה, אולם היא לא נאמרה דווקא לעם ישראל, אלא היא משותפת לכל מיני החי בעולם, מהדגה והחיה ועד לאדם. אבל ברית מילה היא המצווה הראשונה שיועדה לעם ישראל, ועל ידה גם מצוות פרו ורבו מקבלת משמעות עמוקה יותר. וכן מצינו שבשעה שציווה ה' את אברהם אבינו על ברית המילה הבטיח לו את הארץ ואת ברכת הזרע, כי שלוש המצוות היסודיות הללו קשורות זו בזו. שנאמר (בראשית יז, א-יא): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלוֹהִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".
כשם שהמצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו היתה ברית-מילה, כך גם המצווה הראשונה שכל יהודי ויהודי מקיים, בהיותו בן שמונה ימים, היא ברית-המילה. אכן, מצווה זו מסמלת יותר מכל שאר המצוות, את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לאלוקיו, קשר שנחתם בבשרנו.
יסוד חשוב שעולה ממצוות ברית המילה, שלהיות יהודי זה לא קל, החיים היהודיים כרוכים במסירות נפש, ומתוך כך מתגלים החיים האמתיים שיש בהם בשורה לתיקון עולם. וכפי שנאמר בפסוק שאנו מזכירים בברית המילה: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). הייעוד הנכבד שעם ישראל קיבל על עצמו, לגלות בתוך עולם של חושך וכפירה שיש בורא ומנהיג, לומר לעמים שטופי תאוות רצח וחמס – שהייעוד הוא לרדוף צדקה וחסד, ולחיות בתוך עולם של שקר וצביעות – חיים של טוהר ומוסר – הוא יעוד לא קל. זה תפקיד שייגמר רק בגמר תיקון העולם, והדרך רצופה קשיים וקורבנות. הסרת הערלה, המבטאת את הפגם המוסרי שדבק בעולם, כרוכה בייסורים ובדם. אבל דרך אחרת אין, כי האפשרות השנייה היא, להתפשר ולהתבוסס בטומאת העמים שטופי הרצח והחמס, תוך איבוד ערכנו וזהותנו הלאומית. מכל דף מדפי ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד השואה, אנו לומדים שתפקידנו קשה וכרוך במסירות נפש ממש, זהו גורלנו וייעודנו.
בברית המילה אנו כורתים ברית להמשיך לדבוק באמונתנו, תוך נכונות למסור את הנפש, עד אשר נגיע להגשמת כל שאיפות הטוב והצדק של עם ישראל.
