פרק זה הוכן לספר עבור מסורתיים שאם ירצה ה' אזכה להוציא בשנים הקרובות, לכן סגנונו שונה מהסגנון הרגיל של פניני הלכה ואפילו של ספרי הליקוטים בסדרת פניני הלכה, אולם בעצת ידידים צרפתי אותו לליקוטים בענייני משפחה, מפני שמתבארים בו יסודות הלכות אבלות וטעמיהן.
מוות הוא אובדן שאין דומה לו. עצב נורא ממלא את לבבם של הקרובים למת, והם מנסים להבין את פשר האסון, לאן פרחה הנשמה ואיך גופו של האדם היקר שהיה כל כך חי מוטל פתאום ללא רוח חיים. ועולות שאלות, מדוע לא הציל ה' אותו ממוות, ולמה יש מוות בעולם, ומה התכלית של כל החיים הללו כאשר פעמים רבות צדיקים סובלים ורשעים מצליחים. אל מול שאלות גדולות אלו מצווה על האדם להתחזק באמונה שה' שבידו נפש כל חי, מנהיג ודן את עולמו בצדק. ואף שלעיתים איננו מבינים את הנהגתו, הננו מאמינים באמונה שלימה שכל הנהגתו בצדק והכל לטובה. לשם כך תקנו חכמים לאבלים לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת".
פשר המוות: צווה ה' את האדם שלא יניח לרוע לחדור לתוכו וכך יוכל לחיות בלא הגבלה. שנאמר (בראשית ב, טז-יז): "וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". אולם אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע ונענשו, שנאמר (שם ג, יז-יט): "וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר: לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". בעקבות החטא נגזר על האדם עונשו – שהרוע שחדר לגופו יפגע בכל מערכות חייו, ויכרסם בבשרו עד אשר יוביל למיתתו. עונשים אלו נועדו לטובתו ולתיקונו של האדם, כי בלעדיהם לא היו בני האדם יכולים להיפטר מהרוע והחטא שדבק בהם. רשעים היו ממשיכים להרשיע בלא גבול, החזקים היו רודים בחלשים ומענים אותם לאין קץ תוך שהם רודפים אחר כל תאוות העולם. ועתה שיש מוות, רשעים אלו לבסוף מתים, וטובה ורווחה מתפשטת בעולם, ובשרם שחטא בתאוות וניאופים נאכל על ידי התולעים. בלא המוות גם הצדיקים היו מתוסכלים באופן נורא מחייהם, שכן אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, והחטאים שדבקו בהם היו ממשיכים ללפף אותם בלא יכולת להשתחרר מהם ולהיגאל. ועתה שיש מוות בעולם, המוות מפריד בין הנשמה לגוף ומכלה את החטאים שדבקו בגוף, ועל ידי כך הנשמה יכולה להשתחרר מהם ולהיטהר בגן עדן. פעמים שהדבר כרוך גם בייסורי גיהנם, אולם בסופו של דבר תהליך ההיטהרות נמשך עד שהנשמה חוזרת להתקשר לאלוהים כבראשונה. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).
כך המוות מתקן את חטאי האנושות ככלל ואת חטאי כל אדם כפרט. עד שיושלם תיקון העולם, וכל נשמות האנשים שבחרו בטוב יקומו לגורלן בקץ הימים, לשוב לחיות עם הגוף המחודש שיעניק להן הבורא בתחיית המתים.
זו האמונה שצריכה ללוות את האבלים. לא זו בלבד שבכך צריך להאמין, אלא שהאבלים נדרשים לפעול באופן שיבטא את תהליך ההזדככות של קרובם שמת, ובמקביל לכך שגופתו נטמנת בקבר ונשמתו עומדת לפני בית דין של מעלה, מצווה עליהם 'לשבת שבעה' ולהזדהות עם ייסוריו ולהיזכר בכל המעשים הטובים שעשה, ובכך נשמתו מתחילה להזדכך ולהאיר. וככל שקרובי הנפטר מתעוררים לחזור בתשובה ולעשות מעשים טובים, כך יש יותר עילוי לנשמתו. בסופו של התהליך, גם אם הוא כרוך בייסורים, הנשמה של כל מי שבחר בטוב, מתעלה למדרגה גבוהה מכפי שהיתה יכולה להיות אילולי חטא אדם הראשון. כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים שלא ירדו לעולם הזה שיש בו ניסיונות ויש בו חטא, ומעולם לא התמודדו עם יצרם וניצחו. אבל בני האדם שעמדו בניסיונות קשים, ולמרות הכל בסופו של דבר בחרו בטוב, זוכים שלאחר מיתתם נשמתם נצרפת באשי מרומים לעלות למדרגות גבוהות לאין קץ בעולם הנשמות, עד שהעולם יתוקן ויוכלו לחזור לחיים השלימים בתחיית המתים.
כל הלכות אבלות מבטאות את קבלת הדין שמשולבות בה עצבות ואמונה כאחד. הכאב גדול ונורא, ולכן צריך לבכות על המת ולהצטער עליו מאוד, ומאידך אסור לשקוע בייאוש, כי בסופו של דבר הצער הנורא הזה נועד לתיקון וזיכוך.
לכן למרות שיש מצווה גדולה להתאבל על המת ולכבד את זכרו, אסור להצטער ולהתאבל יותר מדי, וכן צוותה התורה שהמתאבל לא יחבול בעצמו ולא ישרוט את בשרו ולא יתלוש את שערותיו, שכל המתאבל על המת יותר מדי מראה בעצמו שאינו מאמין שה' מנהיג את עולמו בדין ולטובה (דברים יד, א, רמב"ן; רמב"ם הל' ע"ז יב, יב-טז).
