ארכיון הקטגוריה: ד – שמירת הברית

לקבלת הסיסמא ניתן להשאיר הודעה בטופס 'צור קשר'

שאלות, הערות והארות לגבי הספר אישות אפשר להפנות לדוא"ל של הרב מאור קיים
mcayam@gmail.com

א – הוצאת זרע לבטלה

ברא ה' באדם יצר חיים עצום של אהבה והשתוקקות בין איש לאשה. כשיצר זה מודרך בקדושה, הוא היסוד לברית הנישואין ולדבקות שבין האיש לאשתו, שעליה נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". תחילת הדבקות במצוות עונה, והשלמתה במצוות פרו ורבו, שעל ידי פרי בטנם המשותף הם מתאחדים ונעשים לְבָשָׂר אֶחָד ממש.

וכיוון שיצר ההשתוקקות שבין האיש והאשה הוא היסוד לחיים, והוא היצר החזק שבאדם, נצטווינו לעשות את הברית עם ה' על ידי הסרת הערלה מהאיבר שמחבר בין האיש לאשה, וזוהי 'ברית המילה'. על ידי הסרת הערלה, שמבטאת את התאווה הזרה, הברית הקדושה שבין ה' לישראל נמשכת לברית הנישואין שבין האיש לאשתו, וכשהם מתחברים בשמחה ואהבה, השכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א), ומתוך חיבורם מתפשט בעולם שפע של אורה וברכה, טובה ושמחה, חיים ושלום (עי' ברכות ו, ב; יבמות סב, ב).

לעומת זאת, פגם הברית הוא, כשמשחיתים את יצר החיים הזה. במקום לקדש אותו באהבה שבין בני הזוג במצוות עונה ופרו ורבו, משחיתים אותו בתאווה אנוכית או בניאוף. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שעליהם נאמר (בראשית ו, יב): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". ומתוך כך המשיכו להיגרר אחר היצר וחטאו בניאוף, עבודה זרה וגזל, עד שנשחת העולם כולו במי המבול. ואמרו חכמים, שכשם שהם חטאו ברותחים, שהטו את האש שהיתה צריכה לעורר את אהבתם במסגרת הנישואין לחטא של הוצאת זרע לבטלה וניאוף, כך נענשו ברותחים, שמי המבול היו רותחים (סנהדרין קח, א-ב).

בהוצאת זרע לבטלה יש משום חטא הניאוף החמור שבעשרת הדיברות, וכפי שדרשו חכמים (נדה יג, ב): "לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל", היינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל. וכן נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". דרשו חכמים (ירושלמי קידושין א, א): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא בזכור ולא בבהמה", וכן בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק קכא). מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות.

בנוסף לכך, יש בהוצאת זרע לבטלה פגיעה במצוות פרו ורבו, ודבר זה רע בעיני ה', כפי שנאמר לגבי ער ואונן, שהשחיתו את זרעם כדי שלא להוליד. "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'". ועל אונן נאמר: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית לח, ז-י). לפיכך, אסור לאיש לבעול את אשתו ולפני שזרעו יצא, לפרוש ממנה ולזרות את זרעו בחוץ. וגם העושה זאת בעת שאשתו אינה יכולה להתעבר, כגון שהיא מעוברת או מניקה או זקנה, עובר באיסור זה (יבמות לד, ב).1


  1. אמנם נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להתחבר אל אשתו להנאתם גם שלא באותו מקום, ולהוציא שם את זרעו (כמובא ברמ"א אה"ע כה, ב), מכל מקום כאשר סיבת המעשה כדי להימנע מלהוליד, גם למתירים הדבר אסור (דרישה אה"ע כג, א). גם לדעת האוסרים, כאשר הזרע יוצא תוך חיבוק ושלא כדרכה, האיסור פחות חמור מאשר מוציא זרעו ביד, הואיל ובתוך כך הוא מתחבר לאשתו ומשמח אותה קצת (ספר חרדים סג; אבני נזר אה"ע פג).

    לתוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא') איסור הוצאת זרע לבטלה הוא ענף של מצוות פריה ורביה. ויש שכתבו שהאיסור נלמד מדברי התורה על ער ואונן (פמ"ג או"ח ג, א"א יד; בן יהוידע נדה יג, א). ויש שביארו שהוא אסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז). ומדברי או"ז א, קכד; וסמ"ק רצב, הוא בכלל איסור 'לא תנאף', כדרשת חכמים נדה יג, ב. הב"ח (או"ח ג, ו) ביאר שמקור האיסור ממה שנאמר (דברים כג, י): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב).

    נחלקו האחרונים בתוקף האיסור, רבים אומרים שהוא מדאורייתא (תורת חסד לובלין אה"ע מג, א-ב; פמ"ג, חיים ושלום פלאג'י ב, יח; עזרת כהן לב; אג"מ אה"ע ג, יד). ויש אומרים שהוא מדרבנן (פני יהושע ב, מד; משיבת נפש יח; עזר מקודש כג, ב; ר"ש קלוגר במי נדה, קונ"א קצה, ז; תורות אמת אבה"ע כג). ונראה שגם לסוברים שגדר האיסור הפרטי מדרבנן, יסודו מהתורה, מפני שהוא מנוגד למגמת התורה במצוות עונה ופרו ורבו. ועיין בתקנת השבין סימן טו לר' צדוק הכהן מלובלין, שהרחיב בביאור הסוגיה.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ב – חומרת העוון

מצד אחד הפליגו חכמים בחומרת עוון זה, ואמרו (נדה יג, א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה". ועוד אמרו: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה". שופך דמים, מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. עובד עבודה זרה, מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (עי' מהר"ל חידושי אגדות לנדה יג, ב).

בזוהר הפליגו יותר בחומרת העוון, ואמרו שכל החוטא בו לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות. ועל כל העבירות שבתורה אפשר לחזור בתשובה חוץ מעל עוון זה. אמנם אם ישתדל מאוד בתשובה גדולה מאהבה, יוכל לכפר גם על עוון זה (ח"א ריט, ב; סב, א). על פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אה"ע כג, א): "ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה".2

מנגד, איסור זה לא נכתב במפורש בתורה, אלא רק נזכר שֶׁעֵר ואונן נענשו עליו במיתה, ונחלקו הפוסקים אם הוא אסור מדברי חכמים או מהתורה. ובכל אופן, גם לסוברים שהוא אסור מהתורה, אין הוא נחשב מהאיסורים החמורים, שכן לא קצבה לו התורה עונש מיתה או מלקות (לעיל הערה 1).

וכן נפסק להלכה, שאם יצרו של אדם תוקפו עד שהוא עומד להיכשל בניאוף עם אשת איש או עם אשתו נדה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה, ואח"כ יתענה על כך, ואל יחטא בעברות החמורות הללו (ספר חסידים קעו, ח"מ כג, א; ב"ש א). וגם כשיש חשש שהוא עומד להיכשל בניאוף עם פנויה טהורה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה ולא יכשל בזה (שו"ת מהרש"ג רמג).3


  1. כידוע דברי הזוהר נאמרים בדרך משל והפלגה, שכך היא דרך ביאור הסוד, כדי להדגיש את הצד הפנימי. אמרו בזוהר (תרגום מפרשת ויחי ח"א ריט, ב): כל מי שמוציא זרע לבטלה נקרא רע, ולא יראה את פני השכינה, שנאמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע… אוי לזה הרשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלול מי שמנאף בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, שאותו מענישים בעולם העליון יותר מכל הרשעים… שכל הרשעים עולים מהגיהנם אחר זיכוכם וזה אינו עולה… כי הוא הרג את בניו ממש, ושפך דמים מרובים (שכן החוטא בזה כופל חטאו פעמים רבות לאין מספר)… אמר רבי יהודה: אין לך עבירה בעולם שאין לה תשובה, חוץ מזו, ואין לך רשעים שאינם רואים פני שכינה חוץ מזה, שנאמר: לֹא יְגֻרְךָ רָע. ע"כ. אמנם תשובה גדולה מאהבה מועילה גם לזה, וכפי שאמרו שם (נח ח"א סב, א): בא וראה, כל חטאיו של אדם, כל מה שפגם למעלה, הכל תלוי בתשובה. אבל חטא של השופך זרעו על הארץ ומשחית דרכו, משחית את עצמו ומשחית את הארץ, ועליו נאמר: נכתם עונך לפני, ונאמר בו: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, חוץ מאם שב בתשובה גדולה. ע"כ. ובפרשת בראשית (ח"א נו, ב), אמרו על דור המבול, שעשו את כל החטאים, ולא נשלם חובם עד ששפכו זרעם על הארץ בחינם. ובפרשת וישב (ח"א קפח, א): בא וראה, בכל אותם העוונות שהאדם נטמא בהם בזה העולם, זה העוון שנטמא בו האדם ביותר בזה העולם ובעולם הבא, ששופך זרעו במקום ריק, ומוציא זרעו לחינם בידיו או ברגליו ונטמא בו, שנאמר: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, בשביל זה אינו נכנס בפרגוד ואינו רואה פני עתיק יומין… אשרי חלקו של אדם שירא מה' ונשמר מדרך רעה, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ה'… ומשתדל להוליד בנים באשה הראויה לו… ויכול ללמדם ללכת בדרכי ה'… ע"כ.

    יש להוסיף, שכמו שאמרו על מוציא זרע לבטלה שהוא כשופך דמים, אמרו גם על מי שאינו עוסק בפריה ורביה (יבמות סג, ב), ועל מי שאינו מבקר חולים (נדרים מ, ב), ועל מי שאינו מלווה אורח (סוטה מו, ב), ועל המלבין פני חברו ברבים (ב"מ נח, ב), ועל תענית שמלינים בה את הצדקה (סנהדרין לה, א). וכמו שאמרו על המוציא זרע לבטלה שהוא כעובד עבודה זרה, אמרו גם על המעלים עינו מן הצדקה (כתובות סח, א, וב"ב י, א), ועל הדר בחו"ל (כתובות קי, ב), ועל אדם שיש בו גסות הרוח (סוטה ד, ב). וזאת משום שכל החטאים הללו מבטאים את הפגם העמוק שבחטאים החמורים – שפיכות דמים ועבודה זרה, אע"פ שבפועל אינם חמורים כמותם, ואין דינם ביהרג ואל יעבור כפי הנדרש כלפי שפיכות דמים ועבודה זרה.

  2. ביאר בא"ר (או"ח ג, טו), שעוון זה חמור מכל העבירות כאשר האדם מגרה עצמו לכך, אבל אם באה לו תאווה מחמת אשת איש או נדה, מוטב שיוציא זרעו לבטלה ולא יחטא. כיוצא בזה ביאר מרן הרב קוק (עזרת כהן לה), שעוון זה חמור משאר העבירות כאשר הוצאת הזרע היא לבטלה, אבל כשיש בה תועלת, כגון כדי שלא להיכשל באשת איש, חומרתה פחותה. ע"כ. אמנם קשה, איך מצד אחד אמרו שעוון זה חמור מכל העבירות, ומאידך, איסורו לכל היותר בלא תעשה, ואף לא קצבה לו התורה עונש. אלא שצריך לבאר שחומרתו היתירה היא בכך שהוא מרחיק את האדם מה' ומונע ממנו את היכולת לעלות למדרגות עליונות. אולם מצד העונש בעולם הזה ובגיהנם, עונשו קל משאר העבירות שקצבה להן התורה מיתה או מלקות, כמבואר בהרחבה בדברי ר' צדוק בספרו תקנת השבין (טו, יא-יב; טו, לח), ובזה מבואר מה שאמרו בזוהר שאינו עולה לגן עדן. ואת משמעות הדברים הללו אבאר בהלכה הבאה.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ג – שתי הבחינות שבחטא

שני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מפני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחות חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו (א, ה-ו), שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה (לעיל א, א). וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות (לעיל א, ד).

ומנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.

ולכן מי שחטא בזה נפגם בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה שהוא פוגע ביכולתו לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה, כי איבד חלק מכוחות אהבתו לריק, והם יחסרו לו בבואו להתחבר עם אשתו. וגם אם יתאמץ מאוד, קרום דק של אנוכיות יחצוץ ויפגום את הייחוד שביניהם. והוא נפגם בעולם הבא, שנשמתו אינה יכולה להתעלות וליהנות מזיו השכינה כפי הראוי לה. ואף שמבחינת עונשי גיהנם דינו קל מרוב החטאים, מצד הפסד יכולתו להתקרב אל ה', עונשו חמור, כי אותו החלק שנפגם בנשמתו מתנתק מהחיים ואינו יכול לעלות לגן עדן, ואינו נתקן עד תחיית המתים.

וגם תשובה רגילה שמועילה לכל החטאים, אינה מועילה לקרב את נשמתו למעלה הראויה לו, מפני שהתאווה האנוכית מרחיקה את האדם מהחיים האמיתיים, וכשם שאינו יכול להתאחד בשלימות עם בת זוגו, כך אינו יכול ליהנות מזיו השכינה כראוי לו. ואין הכוונה לייאש בזה את האדם, אלא להעמידו על הצורך לתקן עוון זה בתשובה גדולה מהמקובל. כדי שיתאמץ מאוד לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת עם אשתו, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו. וכיוון שידו של ה' פשוטה לקבל שבים, כל המתאמץ לשוב בתשובה גדולה, יזכה לרוב נחת ושמחה על תשובתו (ועיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח).

אמנם ידוע שקשה מאוד להתגבר על היצר הזה. על פי דברי חכמים יצר זה הוא שהוביל לחטא אדם הראשון, שבעטיו נקנסה על בני האדם מיתה, ובעטיו נכנס יצר הרע לתוך ליבו של האדם, עד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהוצאת זרע לבטלה או לפחות במקרה לילה. ובמיוחד הוא מתגבר בגיל הנעורים. ואילו היה אדם בעולם שהיה מצליח לשמור את כל תשוקתו לאשתו, היה זוכה לגלות ניצוץ מהאחדות האלוקית בחייו, ומתקן לגמרי את חטא אדם הראשון ולא היה מת לעולם. אבל הקשה הקב"ה עלינו מאוד לתקן פגם זה, כדי שגם הצדיקים ייכשלו בו, ועל ידי כך יצטרכו גם הם להיות בעלי תשובה, ומתוך כך יזכו לעסוק בתיקון העולם כולו, על כל תאוותיו ונטיותיו. ולכן בעיקבתא דמשיחא עוון זה מתגבר מאוד, מפני שלקראת הגאולה יצר החיים גובר מאוד, ועימו הקושי לשמור אותו בקדושה, והצדיקים צריכים להתגבר על כל המכשולים ולקום ולהתעודד, כפי שנאמר (משלי כד, טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ומתוך כך נזכה לגאולה מיצר הרע והמוות הכרוך בו, והחיים יתגלו במלא עצמתם עד תיקון העולם בתחיית המתים (צדקת הצדיק קט, קיא).4


  1. בצדקת הצדיק קב, מבאר שיש שני סוגי אנשים, צדיק וחסיד, הצדיק אינו נוטה משורת הדין, ואינו חוטא כמעט. לעומתו החסיד הולך לפנים משורת הדין, נופל יותר בחטאים, במיוחד ביצר זה, אבל גם נעשה בעל תשובה ומתקן יותר. ועי"ש עוד באותיות קג-קו, וכן קח. ושם באות קא מבאר מדוע אין אדם כמעט שלא יחטא בזה. ועוד עיין שם באות מג, שלפעמים אדם עומד בניסיון גדול כל כך שאי אפשר לו שלא יחטא, והוא נחשב כאנוס. אבל האדם אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי היה יכול לנצח את יצרו. ומכל מקום ביאר שם באות מד, שמי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב לחשוב שהוא פגום, אלא זה סימן שהוא מסוגל לאהבת ה' ולדרישת האמת.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ד – התיקון לחטא

תיקונים שונים נאמרו לחטא של הוצאת זרע לבטלה, אולם התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהם, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו.

וכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצווות.5

מעבר לכך, תיקון גדול לעוון זה הוא לימוד תורה, מפני שעל ידי לימוד התורה מתקשרים לשורש החיים, ומוסיפים חיים לעולם ומתקנים אותו. וכן למדנו (קידושין ל, ב), שברא הקב"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין, הרי שהתורה מתקנת את יצר הרע והופכת אותו לטוב. וכן למדנו, שאין אש של גיהנם שולטת בתלמידי חכמים (חגיגה כז, א). וכן למדנו שהתורה מגינה על האדם ומצילה אותו (סוטה כא, א). ובמיוחד על ידי לימוד התורה בשקידה ויגיעה אפשר לתקן עוון זה, שעל ידי שאדם ממית את תאוותו החיצונית בשקידת התורה, הוא מחזיר את החיות הפנימית שלו לקדמותה (ברכות סג, ב; תמיד לב, א. צדקת הצדיק צז, קו, קכג).

וכן אדם שזוכה ללמד תלמידים ולקרבם לתורה, מתקן עוון זה, מפני שגם התלמידים נקראים בנים. וכנגד מה שחטא בהשחתת כוחות חיים, הוא מוסיף חיים בתלמידיו. ובמיוחד מי שזוכה לקרב רחוקים, הרי שהוא ממש מתקן חטא זה, שעל ידי שהוא מסייע למי שנפל לחזור ולהתקרב, הוא גם מחזיר את כוחותיו שנפלו (צדקת הצדיק קטז, קכו).

גם מתן צדקה לעניים הוא תיקון גדול לחטא זה, כמו שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". במקום מה שהמית מכוחותיו הוא מוסיף חיים. ובתנאי שיתן צדקה לעניים הגונים, היינו עניים שאינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, ומשתמשים בכסף לדברים טובים, ולא לסמים ואלכוהול וכיוצא בזה. אבל אם הוא נותן צדקה לעניים שאינם הגונים, הרי שהוא ממשיך לחטוא בחטא הדומה להוצאת זרע לבטלה, כיוון שמבזבז דמים לשווא. ולפעמים, כאשר אדם עוד לא שב על חטא זה כראוי, גם כשהוא רוצה לתת צדקה לעניים, מן השמיים מכשילים אותו בעניים שאינם הגונים (צדקת הצדיק קכה).6


  1. כתב בצדקת הצדיק מט: "כל אחד יודע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר, להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות… נקי ובר לבב. ולכן אמרו בויקרא רבה (כא, ה), שבאבר שבו חטא בו יעשה מצוות". שם באות קכד כתב: "איסור דהוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצוות פרו ורבו… ולכן על ידי מצוות פרו ורבו בכוונה הראויה לשם ה', יוכל גם לתקן מה שחטא באיסור זה, ולקלוט אותן טיפין לקדושה…". כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ל): "דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם".
  2. ללמד תלמידים: אמרו בזוהר (זו"ח רות קח, ב) על "אותם שהפגימו ברית קודש", שהם אלה שלא עסקו בפריה ורביה. ועל כך בכה רבי יוחנן, שכל בניו מתו, ונמצא שלא קיים מצוות פריה ורביה. עד שמצא נחמה בדבריו של אותו זקן, שמי שזוכה ללמד תורת אמת, הרי שהוא ממש בונה ומחיה את העולם, ועליו נאמר (ישעיהו נו, ה): "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

    תורה וגמילות חסדים: למדנו שאפילו לאחר שנגזר על האדם בבית דין של מעלה גזר דין שיש עמו שבועה, שאינו יכול להימחל בזבח ומנחה, על ידי עיסוק מרובה בתורה – הוא נמחל. ויש אומרים שגם על ידי ריבוי של מעשי חסד – הוא נמחל (ר"ה יח, א).

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ה – איסור דברים שעלולים להביא לזה

אסור לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יגרום לקישוי והוצאת זרע לבטלה. ואם הוא משתין וחושש שמא יינתזו רסיסים מסביב או על רגליו, מותר לו לכוון עצמו על ידי נגיעה בעטרה, היינו בקצה האיבר, במקום שאינו מגרה כל כך. ומי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בשעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו, שכל אותו גירוי צריך להיות שמור להרבות אהבה בינו ובין אשתו.7

בשעת הצורך, כדי למנוע גירוד או אי נעימות, מותר לנגוע באיבר על ידי בד עבה, מפני שבאופן זה, כל זמן שאינו מתכוון לכך, אין חשש שיגיע לגירוי (מ"ב ג, טו). וכן בשעה שאדם לבוש במכנסיו, מותר לו לסדר את עצמו דרכם.

כדי להסיר צער מותר לנגוע באיבר, כגון למרוח משחה או להסיר קוץ, ובתנאי שלא יגרום לגירוי.

האיסור הוא לנגוע באיבר עצמו, אבל באשכים אין איסור, ובתנאי שלא יגרה עצמו בכך. גם בשעה שאדם מתרחץ, לא יגע בידיו באיבר שלו, שמא יגרה עצמו, אלא ירחץ וינקה את מבושיו סביב, ובתוך כך יבואו מים וסבון וינקו גם את האיבר עצמו (מ"א ג, יד; רוח חיים אה"ע כג, ג). ויש מתירים בשעת הצורך לנגוע גם באיבר ממש, בתנאי שאינו גורם לגירוי (סדר היום). ונשוי רשאי בשעת הצורך להקל בזה (עיין אוצה"פ כג, טז, ד).8


  1. דעת רוב הראשונים שנשוי יכול להקל לנגוע באיבר לצורך עשיית צרכיו (רי"ף, רמב"ם, רא"ש ועוד רבים). וכ"כ שו"ע אה"ע כג, ד, בלא להזכיר דעה מחמירה. ובשו"ע או"ח ג, יד, כתב דעה זו בסתם. והוסיף "ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי", שכך דעת רבנו יונה, ריא"ז וטור. ונחלקו בדעת המתירים, יש אומרים שההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו (סמ"ק, אגודה, אוהל מועד), ולרוב הראשונים ההיתר גם כשאשתו מחוץ לביתו וגם כשהיא נדה (תוס' ומאירי, וכך משמע מסתימת רוב הראשונים). אולם למ"א ג, יד, ההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו והיא טהורה. וכ"כ הרבה אחרונים, ומהם: ברכ"י, ח"א, שועה"ר, מ"ב כז. וכך כתבתי למעלה בסתם, מפני שזו הדעה הממוצעת, שמתחשבת בשתי הדעות, ובה יוצאים ידי עיקר חשש סברת המחמירים, אף שהם עצמם החמירו גם כשאשתו טהורה. אמנם הרבה אחרונים הקילו לנשוי גם כשאשתו נדה וכשאינה עימו (ב"ש, בכור שור), והרוצה להקל רשאי לסמוך עליהם בתנאי שאינו מתגרה בזה.
  2. נדה יג, ב, אמר ר' טרפון: "כל המכניס ידו למטה מטבורו – תקצץ, אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא; והלא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת". והכוונה לאסור נגיעה באיבר ולא באשכים ובמה שמסביב (שו"ע או"ח ג, טו). ובשעה של צער, הלכה כחכמים שחלקו על ר' טרפון (עיין אג"מ אה"ע נו, אוצה"פ כג, יג, ג).

    כתב שו"ע אה"ע כג, ו, שאסור לרכוב על בהמה בלא אוכף, שמא יגרום להוצאת שכבת זרע, אבל על אוכף מותר. ואם יניח על הבהמה מרדעת רכה, שמצד אחד חוצצת בין חום הבהמה לבינו, ומצד שני אינה קשה כאוכף, לרש"י אסור ולרמב"ם מותר, ומשמע ששו"ע כג, ו, היקל כרמב"ם. עיין באוצה"פ כג, יט, א. ויש שחששו שלא להרכיב אדם על הכתפיים בגלל זה (רוח חיים פלאג'י או"ח תרסט), ואין חוששים לכך, מפני שהכתפיים קשות, והרוכב פוחד שמא יפול, וכדוגמת המבואר בנדה יג, א. ורק מי שיודע שעלול להגיע לקישוי צריך להיזהר בזה.

    עוד הזהירו, שלא ישן אדם על ערפו ופניו למעלה, שמא יבוא לידי קישוי (שו"ע אה"ע כג, ג). ונלענ"ד שעיקר האיסור מפני שישנו בלא בגדים, ואזי לרש"י האיסור כי חששו שאיברו יתקשה ויתגנה, או שבלא משים יגע בידיו באיברו, אבל מאז שרגילים ללבוש תחתונים גם בשינה, אין כל כך חשש. וכן היה חשש שכל תזוזה של השמיכה תיצור גירוי (כדעת רשב"ם בתוס' נדה יד, א, 'לייט'), אבל אצל הלובש תחתונים אין חשש. ועיין פניני הלכה תפילה כו, 3.

    וכן הורו חכמים (ב"מ צא, א; שו"ע אה"ע כג, ג): "ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור". ומארחות צדיקים שער כו, שער התשובה, משמע שזהירות זו היא למי שחטא בזה.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ו – הרהורי עבירה – שני סוגי האיסורים

שני סוגי הרהורים אסורים. האחד, להרהר בעבירה של ניאוף, השני, להרהר בדבר שעלול לגרום למקרה לילה. טעם האיסור בשניהם, שהם פוגמים בייחוד המקודש שבין בני הזוג, ומטים את התשוקה שצריכה להוסיף ביניהם אהבה ודבקות למחוזות זרים, וגורמים לשכינה שתסתלק מביניהם.

האחד, שאסור לאדם להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמו חוטא בניאוף עם אשה שאינה אשתו וקל וחומר לתכנן במחשבתו את החטא, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות (עבודה זרה או כפירה)… אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה". לפיכך, אסור לאדם להתבונן בנשים או בבגדיהם באופן שעלול להביא אותו להרהורי עבירה (שו"ע אה"ע כא, א). בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה אסור, מפני שהוא פוגם באהבה שבינו לאשתו, ומטמא את מחשבתו בדברים אסורים, הוא גם עלול להביאו לידי ניאוף ממש. שהחטא מתחיל בהרהורי תאווה, שעל ידי הגברתם היצר משתלט על האדם עד שמחטיאו בניאוף. אמרו חכמים שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה (יומא כט, א). אמנם העונש החמור הוא על העבירה, אולם ההרהורים בעבירה, הם שגורמים לאדם להפר את בריתו עם אשתו ולחטוא בניאוף, והם שנמשכים לפני העבירה ואחריה, והם שמטמאים יותר את מחשבתו ונשמתו.

אחת הסיבות לתקנת חכמים לקרוא בכל יום את פרשת 'ויאמר', כדי לעורר את האדם להישמר מהרהורי עבירה, שנאמר בה (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ברכות יב, ב). שעל ידי זיכרון הציצית יכול אדם להינצל מעבירה (מנחות מד, א; לעיל ג, ו).9

השני, אסור לאדם להרהר בדברים שמגרים את יצרו ועלולים לגרום שתצא ממנו שכבת זרע בלילה בתוך שנתו. שנאמר (דברים כג, י) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב). איסור זה כולל הרהור או קריאה או צפייה בדברים שמגרים את היצר וגורמים לאיבר להתקשות, וזאת למרות שאין המהרהר מדמיין את עצמו מתקרב לאשה שאסורה עליו. גם לאדם נשוי, בעת שאשתו טמאה או כשהם רחוקים זה מזה, אסור להרהר בענייני החיבור עימה באופן שמגרה אותו, שמא יבוא לידי טומאה בלילה. שכל התשוקה הזו צריכה להיות שמורה לאשתו בלבד.10

יציאת הזרע בלילה נקראת 'קרי' ו'טומאה'. 'קרי' מפני שהיא מתרחשת בלא כוונה אלא ב'מקרה לילה'. ויש בה 'טומאה', שגזרה התורה טומאה על מי שיצאה ממנו שכבת זרע, שאסור לו לעלות להר הבית ולאכול בטהרות. וכדי לטהר עצמו, עליו לטבול ולהמתין עד שתשקע השמש (עיין לעיל ג, ח).

'מקרה לילה' קורה משילוב של טבע הגוף שמייצר זרע, יחד עם הרהורים שאדם מהרהר בהקיץ ומגרים את יצרו וגורמים לאיבר שלו להתקשות. ואף שבמשך היום הוא מצליח לשלוט בעצמו ואינו מוציא את זרעו לבטלה, הרהורים אלו חוזרים אליו בחלומות הלילה וגורמים לו ל'מקרה לילה'. ובכל אופן, גם צדיקים שמצליחים לשלוט על מחשבותיהם ביום, רואים מעת לעת קרי, מפני שכך הוא טבעו של הגוף שמייצר זרע, וככל שעוברים הימים, הגוף מתעורר יותר להוציאו. ודבר זה קורה לצעירים בתדירות גבוהה מאשר אצל מבוגרים. (דין איסור אוננות והרהורי עבירה לנשים יבואר להלן י-יב).


  1. האיסור להרהר בעבירה של ניאוף הוא מהתורה (סהמ"צ לרמב"ם ל"ת מז; סמ"ג לאוין טו; סמ"ק ל; חינוך שפז). ואין לוקים עליו כי אין בו מעשה (עצי ארזים כא, א). והוסיף רבנו יונה, שבכלל זה אסור להתבונן באשה שאסורה עליו כדי ליהנות מיופיה, וזאת למרות שאינו מתכוון לנאוף עימה, כי אף שעכשיו אינו מתכנן לנאוף עימה ההסתכלות עלולה להביא לזה, ועל כך הוזהרנו ב'לא תתורו' (אגרת התשובה יח). ולסמ"ק (מצווה ל) הוא מדרבנן, שמא יגיע להרהור עבירה ממש, אמנם אם יתגרה מכך יעבור באיסור תורה מחמת סוג ההרהור השני (מצווה כד).
  2. להרבה פוסקים אדם שמהרהר בדבר שעלול לגרום לו טומאה בלילה עובר באיסור תורה, שהדרשה היא דרשה גמורה (סמ"ג ל"ת קכו, סמ"ק כד, ר"ן חולין לז, ב, בית שמואל כא, ב). לעומת זאת, ליראים מה, האיסור מדרבנן. וכ"כ פמ"ג, עזר מקודש, ואחיעזר ח"ג כד, ה, שהרמב"ם ושו"ע לא הזכירו אזהרה זו, משום שלדעתם היא אסמכתא. עיין באוצר הפוסקים כג, ז-ח.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ז – גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם

בשני סוגי ההרהורים, האיסור הוא שאדם ישקיע מחשבתו בהם, ויעורר תאוותו אליהם. אבל הרהור שעובר בדעתו של האדם בלא בחירה, וחולף כלעומת שבא, אינו נכלל באיסור, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (מאירי חולין לז, ב; עזר מקודש כג, ג). ואף מהרהור שמתמשך יותר, ויש בו כבר שמץ של איסור, מפני שהיה ראוי להסירו מיד מדעתו, אין כמעט אדם שניצול, ואפילו הוא צדיק. וכפי שאמרו חכמים (ב"ב קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה (שמסיח דעתו מעט בתפילה), ואבק לשון הרע".11

ככל שאדם מקושר יותר עם אשתו באהבה, ונזהר בהלכות צניעות, כך הוא ניצול יותר מהרהורי עבירה. ולכאורה, כדי להינצל מהרהורי עבירה היה צריך להינשא בגיל בר מצווה, אלא שהואיל והנישואין דורשים אחריות רבה, ויש צורך להתכונן לקראתם בלימוד תורה ולימוד מקצוע, הורו חכמים לכלל הציבור לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה עד עשרים (אבות ה, כא). ומנגד, הזהירו שלא לאחר את הנישואין יותר, שאם ידחה, "כל ימיו בהרהור עבירה". שהואיל וכבר התרגל בהם, גם לאחר נישואיו יתקשה להשתחרר מהם. אמנם הטעם העיקרי לחובת הנישואין לפני גיל עשרים הוא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (קידושין כט, ב, להלן ה, ז). כיום שהחיים נעשו יותר מורכבים, והניסיונות והאתגרים מרובים, קשה מאוד להינשא לפני גיל שמונה עשרה. ורוב הצעירים נזקקים לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים. ומכל מקום אין לאחר את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע (להלן ה, ט).

ובינתיים עד זמן החתונה צריכים הצעירים להשתדל לגדור את עצמם בצניעות יתירה מקשר עם בנות ומהרהורי עבירה, וככל שיתחזקו יותר בלימוד התורה כך יוכלו יותר לעמוד בזה. שכן אמרו חכמים שהתורה היא המועילה ביותר כנגד יצר זה. "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל, ב). וכן נפסק להלכה: "אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן" (רמב"ם הל' איסורי ביאה כא, יט; והובא בשו"ע יו"ד כג, ג).12


  1. כתב בספר ארח מישרים לרבי מנחם טריוש (נדפס תרי"ח): "קשה, האיך יעבור על ידי הרהור איסור לאו, הא קיימא לן דמחשבה רעה איננה מצטרפת למעשה, ואם כן הרי גם הרהור עבירה אינה אלא מחשבה, ואיך חושבה לאיסור לאו? אבל אתי שפיר דהרהור של תאוות נשים אם מתקשה על ידי כך חשוב מעשה… ואם כן יש לומר הא דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה היינו הרהור לחודיה, והא דעובר בלאו היינו בהרהור עם קישוי". ובזה אין צדיקים נכשלים כל יום, אבל לעיתים גם בזה צדיקים נכשלים, ובמיוחד בימי הנעורים, כי כך טבע האדם, וכפי שנאמר (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". ועל כן גם הצדיקים צריכים כפרה בקבורה (סנהדרין מו, ב). ועיין בצדקת הצדיק קב, שמי שתכונתו היא של צדיק – כמעט ואינו חוטא בזה, אבל מי שתכונתו חסיד – נכשל יותר, אבל מאידך גם מתקן יותר, כי זוכה למעלת בעל תשובה.

    וכל כך מצויים ההרהורים אצל הצעירים עד שהוקשה למהרי"ל (מנהגים, הלכות ציצית ותפילין) "על הבחורים שאין נשואין עדיין לנשים שהם מניחין תפילין. וגם הנשוי כבר ועדיין רך בשנים לא ניחא שיניחם מפני שיצרן תקפם עליהן, והתפילין צריכין גוף נקי שלא להרהר בעודן עליו". וכ"כ בספר תשב"ץ קטן סימן רעג, שאסור לבחור שמהרהר להניח תפילין. ונשאל התשב"ץ ח"ב רסא, מבני קהילה שהחליטו שלא להעלות לתורה בחורים, מפני שאי אפשר להם בלא הרהור עבירה. והשיב, שמותר להעלותם לתורה, שכן בעלי קריין מותרים לקרוא בתורה (ברכות כב, א), "ואפילו בעלי עבירה אינן אסורין לקרות בתורה, וכל שכן ילדים (רווקים) שאי אפשר להם בלא הרהור, ומותרים להניח תפילין ולקרות ק"ש". ורק על נשואים שנמצאים יחד עם נשותיהם בחיבה אסרו חכמים להניח תפילין, שמא ישמשו מיטתם עם תפילין (ברכות כו, ב).

  2. גם נער שחוטא מאוד בהוצאת זרע לבטלה, לא יקדים את נישואיו לפני שהוא בשל לכך, שכן ידוע שיצרם של רבים מהנערים מתגבר עליהם, ואע"פ כן לא הורו חכמים להקדים את הנישואין לפני גיל שמונה עשרה. ויש שטוענים שמחמת הרהורי עבירה אסור לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים, וכדברי הגמרא (קידושין כט, ב): "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה". אולם טענתם דחויה, מפני שידוע שלפני גיל עשרים הצעירים חוטאים בהרהורי עבירה והוצאת ז"ל יותר מאשר אחר גיל עשרים. ואע"פ כן למדנו שהורו חכמים לדחות נישואין לגיל עשרים, כדי להתכונן לאחריות שבהקמת משפחה, הן על ידי לימוד תורה והן על ידי הכנות לפרנסה. וממילא מי שנצרך לעוד שנים ספורות כדי להתכונן לנישואין, כפי המקובל כיום, גם אם בינתיים יצרו גובר עליו בהרהורי עבירה והוצאת ז"ל, לא יתחתן לפני שיהיה מוכן לכך. ובלבד שלא יתאחר מעבר לגיל עשרים וארבע, וכמבואר להלן ה, ט. ורק על דחיית נישואים לשם לימוד תורה מעבר לזמן הראוי, אמרו שזה בתנאי שאין יצרו גובר עליו. וכדברי הרמב"ם (הל' ת"ת א, ה): "ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא ואחר כך ילמוד תורה".

    ומה שאמרו שהדוחה את הנישואין לאחר גיל עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה, הוא מפני שדחה את הנישואין מעבר לזמן שנועד לכך. מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא חוטא לפני כן, הוא יודע שזה זמני ואינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, והוא מתרגל למצוא סיפוק ליצרו בעבירה, הרי שהוא נכנע ליצרו הרע, וכבר אינו מאמין שיוכל להתגבר עליו. ולכן אף לאחר שיתחתן, מהרהורי עבירה כבר לא יינצל, כי הם הפכו להיות חלק ממנו (וכן מובא להלן ה, ז). אמנם כפי שלמדנו בהערה 2, אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ח – המצווה להתחתן

גם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה ואף הוסיף וזכה להוליד ילדים רבים, אם מתה עליו אשתו, מצווה שיתחתן עם אשה שעוד יכולה ללדת ילדים, כדי להוסיף במצוות פרו ורבו (להלן ה, ו). ואם קשה לו לגדל עוד ילדים, כגון שהוא מבוגר, או שיתקשה לפרנסם, או שהוא חושש שתתעורר מחלוקת בין בניו מאשתו הראשונה לאשתו השנייה והילדים שתלד לו, מותר לו להימנע מלהתחתן עם אשה שיכולה ללדת (עי' להלן ה, ו). אבל מצווה עליו להתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וזהו שהורו חכמים (יבמות סא, ב): "אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ובכך יזכה להמשיך לקיים מצוות עונה, וימנע עצמו מהרהורי עבירה.

וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "מצוות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבוא לידי הרהור". וכל כך חשובה מצווה זו עד שיש אומרים, שמה שהתירו למכור ספר תורה כדי לשאת אשה, הוא אפילו לשם נשיאת אשה מבוגרת שכבר לא תוכל להוליד, כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות עונה ולהינצל מהרהורי עבירה (להלן ה, כא).13

ומי שהזדקן ופסקה ממנו תאוות אשה, ואינו משתוקק יותר לקיים מצוות עונה, כיוון שכבר קיים מצוות פרו ורבו, אינו חייב לשאת אשה. ואמנם גם זה שהזדקן והשתוקקותו נחלשה, אם ישא אשה ויחיה עימה באהבה ושמחה – יקיים מצווה. הן מפני שהזוגיות היא המצב הראוי לאדם, שעל ידה הוא מקיים בשלימות את המצוות שבין אדם לחברו, והן מצד מצוות עונה עצמה. אולם כאשר הוא חושש שמא יגרם לו צער מנישואין נוספים, כי אולי לא יצליח להתקשר באהבה עם אשתו השנייה, כל זמן שאין חשש שמא יחטא בהרהורי עבירה, אינו חייב לישא אשה. והיו גדולים שכך נהגו, שאחר שנפטרה אשת בריתם, לא נשאו אשה שנייה (רמב"ן ומאירי ליבמות סב, ב; חכמ"א קכג, ו; ערוה"ש א, ז).


  1. גם בבית שמואל א, יג; ערוה"ש ז, כתב כרמב"ם שהאיסור לשבת בלא אשה מדרבנן. אמנם הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי"ף), הסתפק שאולי הוא מהתורה. ובברכי יוסף א, טו, כתב בשם מהרד"ך (בית יז, ט) שלרי"ף האיסור מדאורייתא. וצריך לומר, שאף לרמב"ם שהאיסור מדרבנן, מכל מקום עצם הנישואין וקיום מצוות עונה הם מהתורה, וכפי שמשמע מדבריו (הל' ס"ת י, ב) שמוכרים ס"ת כדי לישא אשה, ואפילו אינה בת בנים.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ט – הרהורים באשתו טהורה ונדה ושאר דברים

מותר לאדם נשוי, בזמן שאשתו טהורה והוא מתכוון להתחבר עימה בלילה, להרהר בדברים שיכולים לעורר את תשוקתו לאשתו, מפני שאין חשש שיגיע מכך לידי טומאה בלילה. אבל בזמן שהיא טמאה או כשהיא רחוקה ממנו, אסור לו להרהר בדברים שמגרים את יצרו אליה, שמא יבוא לראות טומאה בלילה. גם בימי הטהרה צריך אדם להיזהר שלא לקרוא או לצפות בדבר שעלול לעורר אותו להרהורי עבירה, היינו שיחשוק לעשות עבירה או להרהר בדברים שיפגעו באהבתו לאשתו.

כדי שלא יגיע אדם לידי עבירה או הרהורי עבירה, קבעו חכמים סייגים לזמן שאשתו של אדם טמאה, שלא ישחוק ולא יקל ראש עימה, ולא יריח בושם שעליה ועל בגדיה, ולא יסתכל במקומות המכוסים שבגופה, ולא יושיטו דבר זה לזה, ולא יאכלו לבדם על השולחן בלא סימן שיזכיר להם שהם אסורים, ולא יאכלו מאותה קערה, ולא ישתה הבעל משיירי כוסה, ולא יאכל משיירי מאכלה. ולא ישב או ישכב הבעל במיטה שהיא מיוחדת לאשתו, אלא אם כן היא מחוץ לעיר. ולא תציע האשה את מיטת בעלה בפניו (שו"ע יו"ד סימן קצה).

כדי שלא יחטא אדם בהרהורי עבירה, אסור לאדם לעסוק בדבר שיגרה את יצרו, כלומר יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת. לפיכך, יש לאדם להתרחק ממקומות ומצבים של חוסר צניעות שעלולים לגרות את יצרו. אולם לפעמים יש בדבר צורך של פרנסה, כגון לימודים אקדמאים במסגרת שאינה צנועה כהלכה. ואזי הדין הוא, שאם יש אפשרות ללמוד את אותו המקצוע במסגרת צנועה, חובה עליו לעשות כן. ואם אין אפשרות ללמוד את המקצוע המתאים לו במסגרת צנועה, מותר לו ללמוד במסגרת שאינה צנועה ובתנאי שהוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו. אבל אם הוא מעריך שיצרו יתגבר עליו, אסור לו ללמוד שם. ובמצב של ספק או במצב של שעת הדחק יש לשאול שאלת חכם.14


  1. היסוד לכך מבואר במסכת בבא בתרא נז, ב, שההולך למקום שנשים נמצאות בו בחוסר צניעות ליד הנהר, נקרא רשע. אבל אם אין לו דרך אחרת, מותר לו ללכת דרך שם, ועליו הפסוק אומר: "ועוצם עיניו מראות ברע". ואם הדרך הצנועה ארוכה באופן משמעותי, כבר אינה נחשבת כדרך חילופית, ומותר ללכת בדרך שאינה צנועה (עיין ע"ז מח, ב, ותוס' 'הא איכא'; שו"ע יו"ד קמב, ט). וכתבו הפוסקים, שמזה בניין אב לכל שאלות הצניעות, כגון מי שרוצה ללמוד באקדמיה במסגרת שאינה צנועה, או לבחור עבודה שתצריך אותו לעיתים לטפל בנשים באופן שאינו צנוע, כמו רופאים בחלק מהתחומים, וכן פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים. שבכל המקרים הללו, אם יש לו בדבר צורך גדול, כגון שעל ידי לימודים אלה או עבודה זו, יתפרנס יותר, או שימצא סיפוק ומיצוי גדול יותר, והוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו, כשם שאינו גובר על רבים מהעוסקים במקצועות הללו – מותר לו לעסוק בהם. וכמובן שיקפיד שלא יעבור על איסור ייחוד. ואם הוא מעריך שיצרו יגבר עליו, היינו שעיסוקו יביא אותו לידי קישוי או שיגרום לו להרהר רבות בנשים שיפגוש בעבודתו או בלימודיו, שלא למטרת נישואין, עליו לבחור מקצוע אחר. ובמקרה של ספק או שעת הדחק, ישאל שאלת חכם (עיין אג"מ אה"ע א, נו).

    צריך להוסיף, שבכל הדברים הללו לא ניתן לקבוע גדרים לכולם, מפני שהשוני בין האנשים גדול מאוד. וכפי שאמרו חכמים, שהיודע בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, רשאי להקל בדברים שאחרים חייבים להחמיר בהם. כגון רב גידל שהיה מדריך נשים בעת טבילתן כיצד לטבול, ואמר שהנשים דומות עליו באותה שעה כאווזים לבנות. וכן ר' יוחנן, שידע שהנשים שיוצאות מבית הטבילה רוצות להסתכל בדמותו כדי שיזכו להוליד בנים טובים כמותו, וישב לפניהן בשערי הטבילה ולא חשש מיצר הרע (ברכות כ, א). וכן ר' אחא שלצורך שמחת חתן וכלה היה מרכיב את הכלה על כתפו ורוקד, ואמר שאין הדבר גורם לו להרהורים יותר מנשיאת קורה על גבו (כתובות יז, א). ומנגד, היו תנאים ואמוראים שחששו מאוד מיצרם, כדוגמת אביי, שראה איש ואשה שהלכו דרך ארוכה יחד ולא חטאו, ושיער בעצמו שהיה יכול לחטוא והצטער מאוד, עד שניחמוֹ אותו סבא ואמר לו שאין זה סימן לפחיתותו, שכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א), וכן רבי חייא בר אשי, שגם לעת זקנותו התפלל שלא יפול בידי יצר הרע, וכשאשתו התחפשה לזונה, רצה לחטוא עימה, ואף שהתברר לו שהיא אשתו, כיוון שהתכוון לאיסור התענה על כך עד סוף ימיו. וכן לעניין איסור ייחוד, אמר רבי מאיר: "הזהרו בי מפני בתי", ורבי טרפון אמר: "הזהרו בי מפני כלתי" (קידושין פא, ב).

    וכיוון שיכול אדם לרמות את עצמו, כתבו הראשונים והאחרונים שלא יסמוך אדם על עצמו אלא אם כן הוא חסיד גדול שמכיר ביצרו (ריטב"א קידושין פב, א; סמ"ק מצווה ל'; יש"ש קידושין ד, כה; פת"ד אה"ע כא, ג). ובספר החינוך (מצווה קפח), החמיר יותר וביאר שהאמוראים שהקילו בזה לשם מצווה היו כמלאכים, "אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל". וכן מקובל להורות. ומ"מ בתחום הסביר, שבו אנשים רבים מתגברים על עצמם, הדבר תלוי בהערכתו של האדם, וככל שהוא רגיש יותר בעניין זה, כך עליו להחמיר יותר.

    עוד צריך לדעת לגבי כל הדברים הללו שתלויים בהתעוררות היצר, שישנו הבדל גדול בין צעירים למבוגרים. שהצעירים, מטבעם הגופני והנפשי, מתעוררים לכך במהרה, ועל כן עליהם לגדור את עצמם יותר. וכן רווק צריך להיזהר בזה יותר מנשוי, מפני שאינו יכול לבטא עדיין את תשוקתו בקדושה במסגרת ברית הנישואין.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

י – איסור אוננות בנשים

גם לנשים אסור לגרות את עצמן כדי להגיע לשיא התענוג. וזאת מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית. אמנם מפני שתי סיבות שכרוכות זו בזו איסור זה בנשים פחות חמור מאצל גברים: ראשית, אצל גברים יציאת הזרע פוגעת במצוות עונה, מפני שכוח הגברא של הגברים מוגבל, וכאשר הזרע יוצא לבטלה, רצונו של האיש להתחבר אל אשתו יפחת, ואם זמן העונה יהיה באותו יום, פעמים שאף אם ירצה, לא יוכל להתחבר אליה. לעומת זאת, אצל אשה, אין כל כך הגבלה בעניין זה, וגם לאחר שתביא את עצמה לשיא התענוג, תוכל להגיע שוב לשיא התענוג עם בעלה, ובכל אופן תוכל לקיים את החיבור עימו. שנית, בזרע של הגברים יש את יכולת ההולדה, ואילו בנוזלים המופרשים אצל נשים על ידי הגירוי, אין יכולת הולדה. שגם לאחר הפרשתם, הביצית שברחם יכולה להיות מופרית כמקודם.

ומכל מקום אסור לאשה לגרות את עצמה, מפני שכל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג.

עוד הבדל ישנו בין גברים לנשים, שאצל הגברים הגירוי מהיר, וכל נגיעה באיבר עלולה לעורר את היצר, ולכן אסרו חכמים לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה (לעיל הלכה ה). ואילו אצל נשים מגע רגיל באותו מקום אינו מעורר כל כך, ולכן אמרו חכמים לעניין בדיקת דם נדה, "כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת" (נדה יג, א). 15


  1. משמע מדעת ר"ת (תוס' נדה יג, א), שאין לנשים איסור לגרות עצמן באותו מקום, ולכן אמרו בנשים, שכל היד המרבה לבדוק עצמה באותו מקום מראיית נדה משובחת. וכך משמע מברכ"י יו"ד שלה, ה. אולם לדעת רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ומאירי, אסור לנשים לגרות עצמן ביד, אלא שבבדיקה רגילה אין גירוי. האיסור הוא כפי שנאמר לגבי המבול (בראשית ו, יב): "הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", כָּל בָּשָׂר כולל נשים, שאף הן השחיתו דרכן באופן זה. ועוד, שהנגררת אחר יצר התאווה באופן שאינו מתוקן, עלולה להגיע לחטאים נוספים. ולכל ההסברים יסוד האיסור, שיש בזה פגיעה בברית הנישואין, שכל התשוקה הזו נועדה לחיזוק האהבה והדבקות במצוות עונה שבין איש לאשתו ולקיום מצוות פרו ורבו (להלן ה, ג, מבוארת מצוות פרו ורבו לנשים). כיוצא בזה כתב בתורה לשמה תקד: "מצינו לרבינו האר"י זצ"ל בשער הכונות כ"י בדרושי הלילה דרוש ז', וז"ל: ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שכבת זרע לבטלה להיותו בלא אשה, כך האשה בוראה מזיקין בלא האיש, וזה נרמז בפסוק… (תהלים צא, י): וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, רצה לומר נגע שהוא ס"מ דכורא לא יקרב באהלך שהיא אשתך". אמנם אין זה חמור כמו בהוצאת זרע לבטלה אצל איש, ועל כן לא תיקן האר"י ז"ל סדר תעניות להשחתת זרע של האשה. וכאשר יש לאשה עיכוב בשמחת עונה, ולפי עצת מטפלת יראת שמיים טוב שתנסה לגרות עצמה לבדה, מותר לעשות כן. ראשית, מפני שהדבר נעשה לשם קיום המצווה, שנית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר"ת והברכ"י. (ועיין חידושי חת"ס נדה יג, א, שמשמע שמיקל בנשואה שחושבת על בעלה).
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

יא – איסור הרהור לנשים

כשם שלגברים אסור להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמם חוטאים, וקל וחומר לתכנן את ביצוע החטא, כך אסור לנשים להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמן חוטאות בניאוף או קירוב בשר עם גבר זר, וקל וחומר שאסור לתכנן זאת. שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה" (ברכות יב, ב). וכפי שכתב בספר החינוך (שפז): שמצווה זו נוהגת "בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות". "שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות" (שם קפח).

בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה גורם לאשה לאהוב פחות את בעלה, ומטמא את מחשבתה בדברים אסורים, ההרהור בזה עלול להביאה בהמשך לידי ניאוף ממש. שכך היא דרכו של יצר הרע, בתחילה מעורר להרהר בדבר, ואח"כ ממשיך לקרב את האדם לחטא עד שלוכדו ברשתו ומחטיאו בניאוף ומאבדו מהעולם. ובעניין זה גברים ונשים שווים.

אמנם כפי שלמדנו (בהלכה ו), לגברים יש עוד סוג של הרהורים אסורים, והם הרהורים שגורמים לקישוי האיבר, ועלולים לגרום למקרה לילה. ואפילו באשתו, בעת שהיא נדה, אסור לאיש להרהר באופן שעלול לגרות אותו. ואילו אצל נשים אין כזה חשש. ולכן מותר לאשה להרהר בענייני החיבור, כל זמן שאינה מהרהרת בעבירה (כמבואר לעיל ו). וכן מותר לאשה להרהר בבעלה בעת נידתה.16


  1. שו"ע יו"ד שנב, ג: "האיש אינו כורך ומקשר האשה (שמתה בתכריכים), אבל האשה כורכת ומקשרת האיש (שמת)". ומבאר הש"ך ב: "משום הרהור, אבל באשה ליכא הרהור כל כך". וכיוון שמדובר במת, מובן שאין שם הרהור עבירה של ניאוף, אלא החשש הוא מהרהור שמביא לגירוי ומקרה לילה. וכ"כ באג"מ אה"ע א, סט. וכן עולה מברכ"י יו"ד שלה, ה.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה