מצוות התורה חלות על כל ישראל, וגם על גבר או אשה שנוטים להשתוקק לבני מינם, חלה המצווה להתחתן ולקיים באהבה ובשמחה את מצוות עונה ואת מצוות פרו ורבו.
ניתן להניח, שכשם שבדורות הקודמים לא שמענו כמעט על אנשים שלא התחתנו מסיבה זו, כך גם בדורנו, למרות השינויים הסביבתיים, רבים מהאנשים שחשים תשוקה לבן מינם יכולים להתגבר על יצרם ולהקים משפחה באהבה ושמחה. וכן ידוע שרבים מהמשתוקקים לבני מינם מסוגלים לגלות השתוקקות גם לבן המין השני. ועל המתקשים בכך, מוטלת המצווה להשתדל בכל האמצעים האפשריים להטות את נטייתם, כדי שיוכלו לבנות זוגיות נאמנה כדת משה וישראל.
אמנם למעשה, כל עוד אדם חש שלא יוכל להתקשר לאשה ולהתחייב לאהוב ולשמח אותה כראוי לה ולא לבגוד בה, הרי שבפועל לפי תפישתו את עצמו הוא אנוס, ואינו יכול להתחתן. ורק לאחר שיכיר בנפשו שהוא מסוגל להתחייב לאהוב את אשתו ולשמח אותה במצוות עונה כפי שמגיע לה, יוכל לקיים את חובת מצוותו ולהתחתן. וכן הדין לגבי אשה, רק לאחר שתדע שתוכל להיענות לתשוקת בעלה תוכל להתחתן.
איש ואשה שיש להם נטייה חזקה לבני מינם, וקבלו על עצמם לכרות ברית נאמנות ביניהם, ולהיות חברים טובים זה לזה, ולהשתדל לקיים מצוות עונה כפי יכולתם, יכולים לקיים את מצוות הנישואין באופן זה, ולהקים משפחה טובה. וגדול שכרם מאוד, על שהצליחו להתגבר על יצרם, ומתוך אחריות מוסרית עמוקה בנו זוגיות נאמנה ואוהבת והקימו משפחה. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא". ולא רק בעולם הבא יזכו לשכר, אלא אף בעולם הזה, מפני שכדי להתגבר על יצרם יצטרכו להעמיק יותר ביסודות האהבה והמוסר, וממילא יזכו לחברות עמוקה יותר, וכדרך שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
ויש בזה תיקון גדול לעולם. מפני שרבים כל כך נגררים אחר התאווה החומרנית הרעה, וחוטאים בזנות וניאוף. ואף את נישואיהם הם מבססים על התאווה החומרית בלבד, וכיוון שכך, התאווה חולפת, והם חוזרים לספק את יצרם בניאוף וכל שאר התועבות. ותמיד בסוף מתאכזבים, מפני שכל קשר גשמי שאין בו ערך מוסרי של קדושה, הוא קשר שמוביל לשיממון ומוות. כדי לתקן את העולם, יש צורך בתשובת המשקל, בהדגשת הערך הרוחני של הנאמנות, החברות והמוסר, וקדושת ברית הנישואין. וזה נעשה על ידי אותם אנשים שאינם חשים תשוקה טבעית, ואע"פ כן מתוך קבלת עול מלכות שמיים, כורתים ברית נישואין בנאמנות עמוקה. ועליהם אמרו חכמים (שבת פח, ב) שהם "עושים מאהבה ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".[18]
[18]. מידות ראיה, ברית א': "… וכשיקבל אז לטוב ובשמחה את מיעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבא מדרך הטוב ומעבודת ה' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה… בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמיתי, דהיינו חפץ השם יתברך… ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, על ידי ריבוי השקועים בחומריות… בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל, ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז ישא פריו האמיתי, וראוי לו לשמח בזה. עושין מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
