בשני סוגי ההרהורים, האיסור הוא שאדם ישקיע מחשבתו בהם, ויעורר תאוותו אליהם. אבל הרהור שעובר בדעתו של האדם בלא בחירה, וחולף כלעומת שבא, אינו נכלל באיסור, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (מאירי חולין לז, ב; עזר מקודש כג, ג). ואף מהרהור שמתמשך יותר, ויש בו כבר שמץ של איסור, מפני שהיה ראוי להסירו מיד מדעתו, אין כמעט אדם שניצול, ואפילו הוא צדיק. וכפי שאמרו חכמים (ב"ב קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה (שמסיח דעתו מעט בתפילה), ואבק לשון הרע".[11]
ככל שאדם מקושר יותר עם אשתו באהבה, ונזהר בהלכות צניעות, כך הוא ניצול יותר מהרהורי עבירה. ולכאורה, כדי להינצל מהרהורי עבירה היה צריך להינשא בגיל בר מצווה, אלא שהואיל והנישואין דורשים אחריות רבה, ויש צורך להתכונן לקראתם בלימוד תורה ולימוד מקצוע, הורו חכמים לכלל הציבור לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה עד עשרים (אבות ה, כא). ועם זאת הזהירו שלא לאחר את הנישואין יותר, שאם ידחה, "כל ימיו בהרהור עבירה". שהואיל וכבר התרגל בהם, גם לאחר נישואיו יתקשה להשתחרר מהם. אמנם הטעם העיקרי לחובת הנישואין לפני גיל עשרים אינו כדי להימנע מהרהורי עבירה אלא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (קידושין כט, ב, להלן ה, ז). כיום שהחיים נעשו יותר מורכבים, והניסיונות והאתגרים מרובים, רוב הצעירים נזקקים לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים. ומכל מקום אין לאחר את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע (להלן ה, ט).
בינתיים, עד זמן החתונה, צריכים הצעירים להשתדל לגדור את עצמם מקשר לא צנוע עם בנות ומהרהורי עבירה, וככל שיתחזקו יותר בלימוד התורה כך יוכלו יותר לעמוד בזה. שכן אמרו חכמים שהתורה היא המועילה ביותר כנגד יצר זה. "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל, ב). וכן נפסק להלכה: "אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה לדברי תורה, שהיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (רמב"ם הל' איסורי ביאה כא, יט; והובא בשו"ע יו"ד כג, ג).[12]
[11]. כתב בספר אֹרח מישרים לרבי מנחם טריוש (נדפס תרי"ח): "קשה, האיך יעבור על ידי הרהור איסור לאו, הא קיימא לן דמחשבה רעה איננה מצטרפת למעשה, ואם כן הרי גם הרהור עבירה אינה אלא מחשבה, ואיך חושבה לאיסור לאו? אבל אתי שפיר דהרהור של תאוות נשים אם מתקשה על ידי כך חשוב מעשה… ואם כן יש לומר הא דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה היינו הרהור לחודיה, והא דעובר בלאו היינו בהרהור עם קישוי". ובזה אין צדיקים נכשלים כל יום, אבל לעיתים גם בזה צדיקים נכשלים, ובמיוחד בימי הנעורים, כי כך טבע האדם, וכפי שנאמר (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". ועל כן גם הצדיקים צריכים כפרה בקבורה (סנהדרין מו, ב). וראו בצדקת הצדיק קב, שמי שתכונתו היא של צדיק – כמעט ואינו חוטא בזה, אבל מי שתכונתו חסיד – נכשל יותר, אבל מאידך גם מתקן יותר, כי זוכה למעלת בעל תשובה.
וכל כך מצויים ההרהורים אצל הצעירים עד שהוקשה למהרי"ל (מנהגים, הלכות ציצית ותפילין) "על הבחורים שאין נשואין עדיין לנשים שהם מניחין תפילין. וגם הנשוי כבר ועדיין רך בשנים לא ניחא שיניחם מפני שיצרן תקפם עליהן, והתפילין צריכין גוף נקי שלא להרהר בעודן עליו". וכ"כ בספר תשב"ץ קטן סימן רעג, שאסור לבחור שמהרהר להניח תפילין. ונשאל התשב"ץ ח"ב רסא, מבני קהילה שהחליטו שלא להעלות לתורה בחורים, מפני שאי אפשר להם בלא הרהור עבירה. והשיב, שמותר להעלותם לתורה, שכן בעלי קריין מותרים לקרוא בתורה (ברכות כב, א), "ואפילו בעלי עבירה אינן אסורין לקרות בתורה, וכל שכן ילדים (רווקים) שאי אפשר להם בלא הרהור, ומותרים להניח תפילין ולקרות ק"ש". ורק על נשואים שנמצאים יחד עם נשותיהם בחיבה אסרו חכמים להניח תפילין, שמא ישמשו מיטתם עם תפילין (ברכות כו, ב).
[12]. גם נער שחוטא מאוד בהוצאת זרע לבטלה, לא יקדים את נישואיו לפני שהוא בשל לכך, שכן ידוע שיצרם של רבים מהנערים מתגבר עליהם, ואע"פ כן לא הורו חכמים להקדים את הנישואין לפני גיל שמונה עשרה. ויש שטוענים שמחמת הרהורי עבירה אסור לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים, וכדברי הגמרא (קידושין כט, ב): "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה". אולם טענתם דחויה, מפני שידוע שבימי הנעורים הצעירים חוטאים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה יותר מאשר לקראת גיל עשרים. ואע"פ כן למדנו שהורו חכמים לדחות נישואין לגיל עשרים, כדי להתכונן לאחריות שבהקמת משפחה, הן על ידי לימוד תורה והן על ידי הכנות לפרנסה. וממילא מי שנצרך לעוד שנים ספורות כדי להתכונן לנישואין, כפי המקובל כיום, גם אם בינתיים יצרו גובר עליו בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, לא יתחתן לפני שיהיה מוכן לכך. ובלבד שלא יתאחר מעבר לגיל עשרים וארבע, וכמבואר להלן ה, ט. ורק על דחיית נישואין לשם לימוד תורה מעבר לזמן הראוי (גיל עשרים וארבע), אמרו שזה בתנאי שאין יצרו גובר עליו. וכדברי הרמב"ם (הל' ת"ת א, ה): "ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא אשה ואחר כך ילמד תורה".
ומה שאמרו שהדוחה את הנישואין לאחר גיל עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה, הוא מפני שדחה את הנישואין מעבר לזמן שנועד לכך. מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא חוטא לפני כן, הוא יודע שזה זמני ואינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, והוא מתרגל למצוא סיפוק ליצרו בעבירה, הרי שהוא נכנע ליצרו הרע, וכבר אינו מאמין שיוכל להתגבר עליו. ולכן אף לאחר שיתחתן, מהרהורי עבירה כבר לא יינצל, כי הם הפכו להיות חלק ממנו (וכן מובא להלן ה, ז). אמנם כפי שלמדנו בהערה 2, אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו.
