שני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מפני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחות חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו (א, ה-ו), שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הנבראים לבורא ונמשך לפירוד שבין הנבראים עצמם. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה (לעיל א, א). וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות (לעיל א, ד).
מנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.
לכן מי שחטא בזה נפגם בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה, שהוא פוגע ביכולתו לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה, כי איבד חלק מכוחות אהבתו לריק, והם יחסרו לו בבואו להתחבר עם אשתו. וגם אם יתאמץ מאוד, קרום דק של אנוכיות יחצוץ ויפגום את הייחוד שביניהם. והוא נפגם בעולם הבא, שנשמתו אינה יכולה להתעלות וליהנות מזיו השכינה כפי הראוי לה. ואף שמבחינת עונשי גיהנם דינו קל מרוב החטאים, מצד הפסד יכולתו להתקרב אל ה', עונשו חמור, כי אותו החלק שנפגם בנשמתו מתנתק מהחיים ואינו יכול לעלות לגן עדן, ואינו נתקן עד תחיית המתים.
גם תשובה רגילה שמועילה לכל החטאים, אינה מועילה לקרב את נשמתו למעלה הראויה לה, מפני שהתאווה האנוכית מרחיקה את האדם מהחיים האמיתיים, וכשם שאינו יכול להתאחד בשלימות עם בת זוגו, כך אינו יכול ליהנות מזיו השכינה כראוי לו. ואין הכוונה לייאש בזה את האדם, אלא להעמידו על הצורך לתקן עוון זה בתשובה גדולה מהמקובל. כדי שיתאמץ מאוד לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת עם אשתו, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו. וכיוון שידו של ה' פשוטה לקבל שבים, כל המתאמץ לשוב בתשובה גדולה, יזכה לרוב נחת ושמחה על תשובתו (ועיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח).
אמנם ידוע שקשה מאוד להתגבר על היצר הזה. על פי דברי חכמים יצר זה הוא שהוביל לחטא אדם הראשון, שבעטיו נקנסה על בני האדם מיתה, ובעטיו נכנס יצר הרע לתוך ליבו של האדם, עד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהוצאת זרע לבטלה או לפחות במקרה לילה. במיוחד הוא מתגבר בגיל הנעורים. ואילו היה אדם בעולם שהיה מצליח לשמור את כל תשוקתו לאשתו, היה זוכה לגלות ניצוץ מהאחדות האלוקית בחייו, ומתקן לגמרי את חטא אדם הראשון ולא היה מת לעולם. אבל הקשה הקב"ה עלינו מאוד לתקן פגם זה, כדי שגם הצדיקים ייכשלו בו, ועל ידי כך יצטרכו גם הם להיות בעלי תשובה, ומתוך כך יזכו לעסוק בתיקון העולם כולו, על כל תאוותיו ונטיותיו. לכן בעיקבתא דמשיחא עוון זה מתגבר מאוד, מפני שלקראת הגאולה יצר החיים גובר מאוד, ועימו הקושי לשמור אותו בקדושה, והצדיקים צריכים להתגבר על כל המכשולים ולקום ולהתעודד, כפי שנאמר (משלי כד, טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ומתוך כך נזכה לגאולה מיצר הרע והמוות הכרוך בו, והחיים יתגלו במלא עצמתם עד תיקון העולם בתחיית המתים (צדקת הצדיק קט, קיא).[4]
[4]. בצדקת הצדיק קב, מבאר שיש שני סוגי אנשים, צדיק וחסיד, הצדיק אינו נוטה משורת הדין, ואינו חוטא כמעט. לעומתו החסיד הולך לפנים משורת הדין, נופל יותר בחטאים, במיוחד ביצר זה, אבל גם נעשה בעל תשובה ומתקן יותר. ועי"ש עוד באותיות קג-קו, וכן קח. ושם באות קא מבאר מדוע אין אדם כמעט שלא יחטא בזה. ועוד עיין שם באות מג, שלפעמים אדם עומד בניסיון גדול כל כך שאי אפשר לו שלא יחטא, והוא נחשב כאנוס. אבל האדם אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי היה יכול לנצח את יצרו. ומכל מקום ביאר שם באות מד, שמי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב לחשוב שהוא פגום, אלא זה סימן שהוא מסוגל לאהבת ה' ולדרישת האמת.
