ו – הרהורי עבירה – שני סוגי האיסורים

שני סוגי הרהורים אסורים. האחד, להרהר בעבירה של ניאוף. השני, להרהר בדבר שעלול לגרום להוצאת זרע לבטלה. טעם האיסור בשניהם, שהם פוגמים בייחוד המקודש שבין בני הזוג, ומטים את התשוקה שצריכה להוסיף ביניהם אהבה ודבקות למחוזות זרים, וגורמים לשכינה שתסתלק מביניהם.

האחד, שאסור לאדם להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמו חוטא בניאוף עם אשה שאינה אשתו וקל וחומר שאסור לתכנן במחשבתו את החטא, שנאמר (במדבר טו, לט): “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”. פרשו חכמים (ברכות יב, ב): “אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות (עבודה זרה או כפירה)… אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה”. לפיכך, אסור לאדם להתבונן בנשים או בבגדיהן באופן שעלול להביא אותו להרהורי עבירה (שו”ע אה”ע כא, א). בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה אסור, מפני שהוא פוגם באהבה שבינו לאשתו, ומטמא את מחשבתו בדברים אסורים, הוא גם עלול להביאו לידי ניאוף ממש. שהחטא מתחיל בהרהורי תאווה, שעל ידי הגברתם היצר משתלט על האדם עד שמחטיאו בניאוף. אמרו חכמים שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה (יומא כט, א). אמנם העונש החמור הוא על העבירה, אולם ההרהורים בעבירה, הם שגורמים לאדם להפר את ברית נישואיו ולחטוא בניאוף, והם שנמשכים לפני העבירה ואחריה, והם שמטמאים יותר את מחשבתו ונשמתו.

אחת הסיבות לתקנת חכמים לקרוא בכל יום את פרשת ‘ויאמר’, כדי לעורר את האדם להישמר מהרהורי עבירה, שנאמר בה (במדבר טו, לט): “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם” (ברכות יב, ב). שעל ידי זיכרון הציצית יכול אדם להינצל מעבירה (מנחות מד, א; לעיל ג, ו).[9]

השני, אסור לאדם להרהר בדברים שמגרים את יצרו וגורמים לקישוי האיבר והוצאת זרע לבטלה. איסור זה כולל הרהור או קריאה או צפייה בדברים שמגרים את היצר וגורמים לאיבר להתקשות. ואף מי שמצליח להתגבר על עצמו ואינו מגיע מתוך ההרהור לאיסור העיקרי של הוצאת זרע לבטלה, כל זמן שההרהור מביא אותו לידי גירוי וקישוי, עדיין יש בו איסור, מפני שהוא עלול לגרום להוצאת שכבת זרע בלילה מתוך שינה. שנאמר (דברים כג, י) “וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע” – “שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה” (ע”ז כ, ב). גם לאדם נשוי, בעת שאשתו טמאה או כשהם רחוקים זה מזה, אסור להרהר בענייני החיבור עימה באופן שמגרה אותו, שמא יבוא לידי טומאה בלילה. שכל התשוקה הזו צריכה להיות שמורה לאשתו בלבד.[10]

יציאת הזרע בלילה נקראת ‘קרי’ ו’טומאה’. ‘קרי’ מפני שהיא מתרחשת בלא כוונה אלא ב’מקרה לילה’. ויש בה ‘טומאה’, שגזרה התורה טומאה על מי שיצאה ממנו שכבת זרע, שאסור לו לעלות להר הבית ולאכול בטהרות. וכדי לטהר עצמו, עליו לטבול ולהמתין עד צאת הכוכבים (לעיל ג, ח).

‘מקרה לילה’ קורה משילוב של טבע הגוף שמייצר זרע, יחד עם הרהורים שאדם מהרהר בהקיץ ומגרים את יצרו וגורמים לאיבר שלו להתקשות. ואף שבמשך היום הוא מצליח לשלוט בעצמו ואינו מוציא את זרעו לבטלה, הרהורים אלו חוזרים אליו בחלומות הלילה וגורמים לו ל’מקרה לילה’. ובכל אופן, גם צדיקים שמצליחים לשלוט על מחשבותיהם ביום, רואים מעת לעת קרי, מפני שכך הוא טבעו של הגוף שמייצר זרע, וככל שעוברים הימים, הגוף מתעורר יותר להוציאו. ודבר זה קורה לצעירים בתדירות גבוהה מאשר אצל מבוגרים. (דין איסור אוננות והרהורי עבירה לנשים יבואר להלן י-יב).


[9]. האיסור להרהר בעבירה של ניאוף הוא מהתורה (סהמ”צ לרמב”ם ל”ת מז; סמ”ג לאוין טו; סמ”ק ל; חינוך שפז). ואין לוקים עליו כי אין בו מעשה (עצי ארזים כא, א). והוסיף רבנו יונה, שבכלל זה אסור להתבונן באשה שאסורה עליו כדי ליהנות מיופיה, וזאת למרות שאינו מתכוון לנאוף עימה, כי אף שעכשיו אינו מתכנן לנאוף עימה, ההסתכלות הזו עלולה להביאו לזה, ועל כך הוזהרנו ב’לא תתורו’ (אגרת התשובה יח). ולסמ”ק (מצווה ל) הוא מדרבנן, שמא יגיע להרהור עבירה ממש, אמנם אם יתגרה מכך יעבור באיסור תורה מחמת סוג ההרהור השני (מצווה כד).

[10]. להרבה פוסקים אדם שמהרהר בדבר שעלול לגרום לו טומאה בלילה עובר באיסור תורה, שהדרשה היא דרשה גמורה (סמ”ג ל”ת קכו, סמ”ק כד, ר”ן חולין לז, ב, בית שמואל כא, ב). לעומת זאת, ליראים מה, האיסור מדרבנן. וכ”כ פמ”ג, עזר מקודש, ואחיעזר ח”ג כד, ה, שהרמב”ם ושו”ע לא הזכירו אזהרה זו, משום שלדעתם היא אסמכתא. עיין באוצר הפוסקים כג, ז-ח.

תפריט