ו – קשיים ועקרות

א – החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)

בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח”כ לרחם.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהם. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו.

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה, אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זה אלא הידור.[1. כתב בשו”ת דברי מלכיאל (ד, קז): “נצטוינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא ע”י התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול”. המכשול הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האשה תופרה על ידי זרע של אדם אחר. אולם לאחר שהטיפולים הרפואיים הוכחו כמוצלחים, הוסכם שמותר להיעזר בהם לצורך מצוות פרו ורבו תוך שמירה שלא יחליפו את הזרע. יש שהורו שלא להשתמש בהם מעבר לחובת פרו ורבו (שבט הלוי ח”ח רנא, יא, ריש”א כמובא בתחומין כב עמ’ 403). ולרשז”א מותר גם לצורך ילדים נוספים (נשמת אברהם אה”ע עמ’ רכו). וכ”כ בשו”ת אשר חנן (ג-ד, סא). אמנם לדעת רשז”א (מנחת שלמה ח”ג צח, ח), אין חובה לעשות כן, וגם כאשר הביוץ חל לפני זמן הטבילה, אין מצוות פו”ר מחייבת אותם לעשות תחבולות לקחת מזרעו של האיש ולעברה באותם הימים, אמנם הסתפק לגבי מקרה שאחד מבני הזוג תובע זאת, אם רשאי השני לסרב לו. וגם מו”ר הרב שאול ישראלי הסתפק בזה (חוות בנימין ח”ג קח).

אולם נראה שכל זה היה בעת שהשימוש בהפריות מבחנה היה נדיר, והיה ספק גדול אם יצליח. אבל לאחר שטיפולים אלו נעשו רווחים מאוד, ורוב בעיות העקרות נפתרות על ידם, הרי הם בכלל ההשתדלות הרגילה שבני הזוג חייבים לעשות כדי לקיים את המצווה. וכשם שלא יטען אדם שאינו צריך לקנות מקרר ותנור אפיה לאשתו, כי לפני מאתיים שנה הם לא היו לאף אחד, כך לא יטען שאינו חייב להשתדל בפריה ורביה באופן זה כי לפני מאה שנה לא נהגו כך. ולא יתכן שמה שעושים כיום בכל העולם, בני ישראל שמחויבים במצוות פרו ורבו לא יעשו. וכ”כ הרב דייכובסקי בתחומין (כב, עמ’ 406), ואף הוסיף שחובתם להוציא על כך סכומים גבוהים מאוד. ע”כ. וכאשר יש סיבה שבעטיה הטיפולים קשים לאחד מבני הזוג, יש לשאול שאלת חכם.

והיו שרצו לטעון שהמצווה היא להוליד על ידי חיבור, כדרך כל הארץ, ובאופן אחר אין מקיימים את המצווה. ואמנם למנחת חינוך (א, יג), המצווה היא שיהיו ילדים, ולא משנה באיזה דרך, אבל למדו מהתוס’ (ב”ב יג, א, ‘כופין’), שהמצווה מתקיימת דווקא בחיבור (באהלה של תורה א, סט. וכך אפשר להבין מדברי משפטי עוזיאל ח”ב אה”ע יט). ותימה, מפני שאמנם ברור שדרך קיום מצוות התורה לפרות ולרבות הוא על ידי החיבור, מכל מקום עיקר המצווה שיולידו בן ובת, ואם ישנה לפניהם עוד דרך להוליד, אזי הם מחויבים בה. ואין זה דומה לאיש שאשה התעברה מזרעו באמבטי, שהסתפקו הפוסקים אם קיים מצוות פריה ורביה (ח”מ אה”ע א, ח), ונראה שלא קיים (שאלת יעבץ ב, צז), מפני שאין זו דרך מקובלת להוליד. אבל כיום שרגילים להוליד בהפריית מבחנה, הרי הם מקיימים בכך את המצווה. וגם האחרונים שסוברים כתוס’, שהמצווה היא החיבור (הר צבי אה”ע א; אג”מ אה”ע ה, יט). נלענ”ד שכוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפרית מבחנה, יקיימו את המצווה לשיטתם.

אמנם נלענ”ד שהמוציא את זרעו עבור תשלום, והרופאים מעברים בו אח”כ אשה, אינו מקיים בכך מצוות פרו ורבו, מפני שדרך קיום המצווה על ידי חיבור איש ואשה, או לכל הפחות על ידי הסכמתם להפריית מבחנה, אבל כאשר האיש אינו יודע באיזה אשה מדובר, אינו מקיים את המצווה. ואפשר ללמוד זאת מדרך הוראת המצווה לאדם וחוה יחד, שנאמר: “פרו ורבו”, משמע ההוראה לבני הזוג יחד. וכיוון שאין במעשהו מצווה, יש לו בזה איסור של הוצאת זרע לבטלה.]

ב – מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות

במקרים של קושי להיכנס להיריון, יש לפעמים צורך לבצע בדיקת זרע, כדי לגלות את הסיבה לעיכוב ההיריון. ולעיתים יש צורך להשתמש בזרע עצמו כדי לעבר את האשה, אם על ידי הזרקתו לתוך הרחם, או לשם הפריה במבחנה.

הדרך להוצאת הזרע היא, שהאיש ישמש עם אשתו, כאשר ילביש קונדום על איברו. וצריך שיהיה זה קונדום מיוחד, שאין בו קוטל זרע שיהרוס את אפשרות הבדיקה, ויהיה בו חור קטנטן שיאפשר למעט מאוד זרע לצאת, ובאופן זה, לדעת כל הפוסקים, אין איסור של הוצאת זרע לבטלה.

כאשר אין להם קונדום שיש בו חור קטן, או כאשר נטילת הזרע היא לצורך הפריית מבחנה כדי למנוע מחלות גנטיות, מותר לשמש עם קונדום בלא חור. ונראה שגם לזה יסכימו כל הפוסקים.

כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום, כגון שצריך להביא את הזרע תוך זמן קצר למעבדה, לדעת רוב הפוסקים מותר שהאשה תביא את בעלה להוצאת זרע לתוך קונדום או כלי שמיועד לכך בעזרת חיבוק או בידיה. וגם לזה יתכן שהכל יסכימו.

יש סוברים, שכאשר צריך לבדוק את סיבת העקרות, משום חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, צריך לבצע קודם את כל הבדיקות האפשריות באשה. ולמעשה, יש להקדים את הבדיקות שנעשות בקלות על ידי האשה, ולאחר מכן מותר לבצע את הבדיקות הנדרשות אצל האיש, מפני שכל עוד האשה מסייעת לבעלה בהוצאת הזרע, הרי זה בכלל קיום המצווה.

כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום וגם האשה לא יכולה לסייע לבעלה בהוצאת הזרע, כי היא בימי טומאתה. לרוב הפוסקים מותר לאיש להוציא את זרעו לשם כך לתוך כלי, ויש מחמירים. ולמעשה, כאשר אין שום ברירה אחרת, אפשר להקל.[2. מבואר בתלמוד יבמות עו, א, שמי שיש לו נקב באמה (באיבר) הוא כרות שפכה ואסור לו לישא בת ישראל (להלן ז, ב). ובמקרה שיש ספק אם הנקב מגיע עד צינור הזרע, צריך לבדוק, אם בשעה שהזרע יוצא הוא יוצא גם מהנקב – הרי הוא כרות שפכה, ואם אינו יוצא – אינו כרות שפכה. ודרך הבדיקה היא “מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה”. ואין אנו יודעים כיצד עשו זאת, אבל ברור שזו היתה שיטה שגרמה להוצאת זרע בלא צורך שהאיש יגע באיברו. ניתן ללמוד מזה לענייננו, שלמרות שמותר לכרות שפכה לשאת גיורת, התירו לו להוציא זרע בגרמא כדי שאולי יהיה מותר לו לשאת בת ישראל, ואם כן קל וחומר שיהיה מותר להוציא זרע בגרמא כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו (עזרת כהן לב; אג”מ אה”ע א, ע).

ונחלקו הפוסקים במקרה שאין לאיש אפשרות להוציא זרע בגרמא, האם יהיה מותר לו להוציא זרע על ידי גירוי בידו לצורך בדיקות פוריות או לצורך הפריית האשה. יש אוסרים, וכ”כ מרן הרב קוק בעזרת כהן לב; אג”מ אה”ע א, ע; ב, טז; הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, קפט). ויש מתירים, וכ”כ בשו”ת אחיעזר (ח”ג כד, ד). וכן התיר בשו”ת משפטי עוזיאל (ח”ב אה”ע מב), וביאר שבגמרא היו חייבים לראות אם הזרע יוצא דרך הנקב, ולכן היו מוכרחים שלא להוציאו ביד, אבל כאשר אין צורך בכך, מותר לצורך פרו ורבו להוציאו ביד. וכ”כ בציץ אליעזר (ח”ט נא, א, ב); הרב דייכובסקי (תחומין יח); באהלה של תורה א, סט. ועיין להלן בהלכה ד, והערה 4, בדין נער שחלה בסרטן ולפני שיעבור הקרנות מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו לאחר שיתחתן.

ונראה שיסוד המחלוקת נעוץ בטעם איסור הוצאת זרע לבטלה. לסוברים שהאיסור משום ‘לא תנאף’ (או”ז א, קכד; סמ”ק רצב), או משום הרהור עבירה (ב”ח או”ח ג, ו), יש מקום לומר שאסור להוציא זרע בידיים גם לצורך מצווה. אולם לדעת התוס’ (סנהדרין נט, ב, ‘והא’), שהאיסור הוא ענף של מצוות פריה ורביה, מובן שמותר להוציא זרע כדי לפתור בעיית עקרות. וכן לסוברים שהאיסור נלמד ממעשה ער ואונן שלא רצו להוליד (פמ”ג או”ח ג, א”א יד; בן יהוידע נדה יג, א), לא יהיה בזה איסור. וגם לסוברים שהאיסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז), כאן שאינו למטרת השחתה, אין איסור.

ולמעשה, נראה שמותר. שכן יש סוברים שכל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא דרבנן, כמבואר לעיל ד, 1. בנוסף לכך, יש לומר שכאשר הוצאת הזרע היא לצורך קיום מצוות פרו ורבו, גם למחמירים האיסור יהיה דרבנן. ובמחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שסברת המקילים נראית. ועוד שבשעת הדחק וצורך גדול, פוסקים כדעת המקילים. ועוד, שיתכן שאם המחמירים היו יודעים שיש סיכוי סביר שעל ידי הבדיקות הללו יוכלו בני הזוג לקיים את מצוות פרו ורבו – היו מקילים. אלא שבעבר הרופאים היו מגששים באפלה בתחום זה, ועבור ספק רחוק לא הקילו להוציא זרע ביד. ואף לצורך הולדת ילדים מעבר לחובת פרו ורבו – מותר. אבל בדיקות שהאשה יכולה לעשות, עליה לעשות לפניו, מפני שאצלה אין צד של איסור זרע לבטלה. ורק כאשר מדובר בבדיקה שקשה מאוד לאשה או יקרה מאוד, יכול האיש לתת זרע לפני כן.

וכל זה כאשר האיש מוציא את הזרע בידו לתוך כלי, אבל אם האשה תסייע לו בידיה או על ידי חיבוק, יש מקום לומר שהכל יסכימו להתיר. מפני שאין בזה איסור לא תנאף ואיסור של הרהור עבירה. שכן בנוסף לביאה שלא כדרכה יש גם ביאה “דרך איברים”, ודעת כמה ראשונים שאף היא מותרת: ארחות חיים (הל’ כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה”ע כה, ב. וכך משמע מרמב”ם (איסו”ב כא, ט). ופסק הרמ”א אה”ע כה, ב, למעשה: “ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו”. אבל כאן שהוא לצורך פרו ורבו, מצווה עליו לעשות כן. וכן עולה מדברי רשז”א (נשמת אברהם אה”ע כג, ב, 1). ונלענ”ד שבזה אין צורך להקפיד שהאשה תקדים את בדיקותיה לאיש, אלא רק שאם הדבר אפשרי בקלות – מוטב.

וקל וחומר כאשר האיש משמש עם קונדום, שאז אין בזה שום שמץ של גנאי, וגם אין השחתה, שכן כל המטרה היא לצורך מצווה. וקל וחומר כאשר יש בקונדום חור, כך שאפשר שמעט מהזרע יוכל לצאת ולעבר כדרך כל הארץ. אבל כאשר קשה להשיג קונדום כזה, או כאשר המטרה למנוע מחלות גנטיות, בוודאי שמותר לשמש בקונדום בלא חור. ונראה שכל הפוסקים יסכימו לזה. ]

ג – מחלות גנטיות

שאלה שכיחה במצוות פרו ורבו, האם איש שנושא מחלה גנטית קשה חייב במצווה, למרות שיש סיכון רב שייוולד לו ילד שסובל ממחלה קשה? נחלקו בזה הפוסקים, יש אומרים, שחובה עליו להוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ויש אומרים, שהתורה לא חייבה לפרות ולרבות כאשר יש סיכון משמעותי שייוולד ילד שחייו יהיו רצופים בסבל. למעשה, יש לשאול בזה שאלת חכם.[3. באג”מ אה”ע ח”ד עג, ב, נשאל על ‘תסמונת מרפן’, שפוגעת בלב, בעורק הראשי, בעיניים ובשלד. הסובלים ממנה עלולים להתעוור, למות משטף דם פנימי, לסבול מעיוותים וכאבים בשדרה ובעצמות, ופעמים רבות הם נצרכים לעבור ניתוחים כדי למנוע בעיות במערכת כלי הדם. כחמישים אחוז מהנולדים לבעלי תסמונת זו סובלים אף הם מהתסמונת. פסק באג”מ, שגם מי שנושא מחלה זו חייב להתחתן ולהוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ואפשר להוסיף על דבריו ממה שלמדנו (ברכות י, א; לעיל ה, ב), שגם לאחר שנודע לחזקיהו המלך בוודאות שבנו יהיה רשע, אסור היה לו להיבטל מפריה ורביה, ולא תהיה מחלה גופנית חמורה מרשעות. וניתן להשיב, שהרשע יכול לחזור בתשובה, כפי שעשה מנשה בן חזקיהו, מה שאין כן במחלה גנטית שאין לה מרפא. ולדעת ציץ אליעזר טו, מג, גם נשא מחלה גנטית חייב בפרו ורבו, אלא שלדעתו אם יתברר שהעובר סובל מהמחלה, מותר להפילו עד החודש השביעי להיריון. לדבר יהושע ח”ג אה”ע א, מותר להוליד אבל אין חובה. ובמנחת שלמה ח”ג קג, א, נשאר בצריך עיון, אם חייבים במצב זה במצוות פרו ורבו, וכתב שאם הצער מהחשש שמא יוולדו לו בנים שיסבלו מאוד ממחלתם, גדול כל כך עד שהיה מוכן לוותר על חמישית מנכסיו כדי למנוע זאת, יש אולי מקום לפוטרו, שכן למדנו (רמ”א או”ח תרנו, א), שאין צריך להוציא על מצוות עשה יותר מחומש. ולשיח נחום צו, כאשר יש סיכון שהילד יהיה מסובל בייסורים ולא יאריך ימים, אסור ללדת. ]

אמנם כיום בחסדי ה’, לרוב המחלות הגנטיות נמצא פתרון, שכן אפשר לבצע הפריית מבחנה, ולאחר מספר ימים לבדוק את מצבם של העוברונים, ולהחזיר לרחם האם את העוברונים שאינם נושאים את המחלה הגנטית. לפיכך ההלכה היא, שבכל מקום שאפשרות זו עומדת לרשות בני הזוג, חובה עליהם לקיים את המצווה באופן זה, כדי שלא להוליד ילדים שיסבלו ממחלות.

ד – שאלות נוספות

בחור שחלה בסרטן, וכדי לנסות להציל את חייו, יש צורך שיעבור הקרנות וטיפולים שעלולים לפגוע בזרעו לצמיתות. מצווה שיוציא זרע לפני ההקרנות לצורך שמירתו בהקפאה, כדי שלאחר שיתחתן יוכל לעבר על ידו את אשתו. וגם אם הוא נער צעיר, ועדיין אינו חושב על נישואין, כיוון שהגיע לגיל שלוש עשרה נתחייב במצוות. וכדי שיוכל לקיים את חובת מצוות פרו ורבו, מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל להוליד על ידו אח”כ ילדים. ואין בזה איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאין הוצאה זו לבטלה אלא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ואף שיתכן שזרעו לא ייפגם בעקבות הטיפולים, וממילא הוצאת הזרע תהיה לחינם, מכל מקום מצווה עליו להוציא את הזרע כדי להבטיח את יכולתו להוליד ולקיים את המצווה. ואם אפשר להוציא את הזרע בדרך של גרמא – מוטב. ואם לא, מותר להוציאו אף בידיים.[4. כמבואר בהערה 2, שמותר להוציא זרע לצורך קיום מצוות פרו ורבו. ואמנם בשו”ת בנין אב ב, ס, אסר מפני שלדעתו רק אדם נשוי חייב במצוות פרו ורבו, כי המצווה היא החיבור. ואם כן לפני כן זו הוצאת זרע לבטלה. לעומת זאת, רבים התירו לנער להוציא זרע לשם כך, וכ”כ רשז”א (נשמת אברהם אה”ע כג, ב, 3); באהלה של תורה (א, סט); הרב ליאור (דבר חברון לג). ועיקר טעמם, מפני שאין איסור השחתת זרע כאשר יש בזה צורך חשוב. וכ”כ הרב דייכובסקי (תחומין יח), והוסיף שמצוות פרו ורבו חלה כבר מגיל שלוש עשרה. ע”כ. וכך ביארתי לעיל (ה, ז), שהדחייה מגיל שלוש עשרה נועדה כדי להתכונן לחתונה בתורה ופרנסה, אבל עצם החיוב מתחיל בגיל שלוש עשרה. ונלענ”ד שחובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח”כ לקיים את המצווה, שכן למדנו בהערה 1 שחובת פרו ורבו היא להוליד בדרכים המקובלות, וכיוון שכיום מקובל להוליד גם באופן זה, ממילא חובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח”כ לקיים את המצווה. ]

היו האיש או האשה חולים באיידס, ובכל חיבור ביניהם עלול בן הזוג להידבק במחלה, והדרך היחידה למנוע זאת היא על ידי קיום התשמיש עם קונדום שיחצוץ ביניהם. יש אומרים שאסור להם לשמש עם קונדום, הואיל והשימוש באופן זה דרך קבע נחשב כהוצאת זרע לבטלה, ולכן חובה עליהם להתגרש (מנחת שלמה ג, קג, טז). ויש אומרים, שהאיסור לשמש בקונדום הוא במצב רגיל, כדי למנוע היריון. אבל כאשר הניסיון להתחיל היריון עלול לסכן את חיי האיש או האשה, מותר להם לשמש בקונדום, שבאופן זה הם מקיימים לכל הפחות את מצוות עונה (אחיעזר ג, כד, ה; אג”מ אה”ע א, סג; ציץ אליעזר ט, נא, ב), והלכה כמותם.

ה – פרו ורבו לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית

אנשים שלוקים בפיגור שכלי או בעיה נפשית, שאינה מאפשרת להם ליטול אחריות על הטיפול בילדים, פטורים מקיום מצוות פרו ורבו. ואפשר ללמוד זאת מכך שמצוות הנישואין נדחתה עד אשר יעצב האיש את תפישת עולמו ותהיה בידו היכולת לפרנס את משפחתו (לעיל ה, ז; ה, ט). ומי שאינו מסוגל ליטול אחריות על הטיפול בילדיו, אפילו ברמה פחותה, אינו חייב במצווה.

וגם כאשר יש בידם אפשרות להתחתן, עליהם למנוע היריון. והדרך הקלה לכך על ידי התקן תוך רחמי.[5. במנחת שלמה ח”ג קג, ב, כתב שמי שאינו יכול לגדל את ילדיו פטור מהמצווה, ואינו דומה למי שחציו עבד וחציו בן חורין או ממזר, שהם בריאים בנפשם. ואם איש כזה מבקש עזרה כדי שיוכל להוליד עם אשתו, צריכים לומר לו שהוא אנוס ופטור, הואיל ואינו יכול לטפל בילדים. ונלענ”ד שהואיל וחובת מצוות פרו ורבו אינה מוטלת עליהם, חובה שימנעו היריון, כדי שלא להוליד ילד למשפחה שבה לא יוכל לקבל טיפול ראוי. וכעצה טובה כתבתי שימנעו על ידי התקן תוך רחמי, כי בדרך זו המניעה קבועה בלא שיצטרכו לזכור לעשות לשם כך דבר. ואם יש שם סבא או סבתא שמסוגלים ליטול אחריות מלאה על הטיפול בילד ומבקשים שיולידו – אין חובה למנוע היריון.]

ו – ממזר

נחלקו הפוסקים אם אדם שחטא בניאוף והוליד בן ובת ממזרים קיים בהם את מצוות פרו ורבו.[6. הבא על אשת איש והוליד בן ממזר, לדעת רמב”ן, רשב”א וריטב”א עפ”י ירושלמי (יבמות פ”ב ה”ו), למרות חטאו הנורא, יצא בו ידי חובת בן, וכ”כ רמ”א א, ו; לבוש וערוה”ש. אולם לרדב”ז (ח”ז ב), לא יתכן שיקיים מצווה על ידי עבירה, וכתב שהירושלמי הסתפק ולא הכריע, וכן למד מרי”ף, רמב”ם ורא”ש, שלא כתבו שיוצאים בבן ממזר. וכ”כ ברכ”י א, יב. ובמנחת חינוך (א, ח) ופרי יצחק (א, מב), ביארו שדעת הסוברים שמקיימים בו מצווה, מפני שהעבירה נעשתה בעת הביאה, ואז הוא רק הכשר מצווה, ואילו המצווה מתקיימת בלידה, ולכן אין זו מצווה הבאה בעבירה. ובציץ אליעזר ח”ד טז, ד, ביאר, שהעבירה מבטלת את המצווה כאשר ניתן לבטל את המצווה, אבל כאן הילד חי ואינו בטל, ולכן קיימו בו את המצווה.

בטעם דברי הסוברים שהמוליד ממזר מקיים את המצווה ראוי להזכיר שלמסקנת התלמוד הלכה כרבי יוסי, שלעתיד לבוא יטהרו את הממזרים לבוא בקהל (קידושין עב, ב). יש אומרים שיטהרו רק את הממזרים שאינם ידועים (רמב”ם הל’ מלכים יב, ג; ר”ן ותוס’ הרא”ש). ויש אומרים שיטהרו כהוראת שעה גם את הידועים (רמב”ן ורשב”א).]

וכן נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לממזר לישא אשה שמותרת לו, ממזרת או גיורת, ולהוליד בן ובת, למרות שאף הם יהיו ממזרים.

יש אומרים, שגם לממזר יש מצווה להוליד ילדים, למרות שילדיו יהיו אף הם ממזרים. וכפי שלמדנו בתלמוד (סוטה כו, א), שדין סוטה חל גם על זוג ממזרים, שאם התעורר ביניהם חשד, מוחקים את השם הקדוש ומשקים את הממזרת מי סוטה כדי לעשות שלום ביניהם, למרות שלאחר שישלימו יולידו ממזרים.

ויש אומרים, שעדיף שהממזר לא יוליד ילדים, כדי שלא להרבות ממזרים בישראל. והראיה לכך, שהציעו חכמים לממזר לישא שפחה כדי לטהר את זרעו, למרות שלא יקיים בהם מצוות פריה ורביה, כי הם אינם מיוחסים אחריו. כלומר, לצורך תקנת הממזר התירו לו לישא שפחה שמוצאה מעם אחר וקנויה ליהודי, כדי שגם הילדים שייוולדו לו יחשבו עבדים כמותה וממילא לא יירשו את הממזרות, ואחר שהם ייוולדו ישחרר אותם, ובכך יהיה דינם כדין עבד משוחרר, שהם ישראלים כשרים שאין בהם פגם ממזרות. הרי שעדיף לממזר שלא לקיים מצוות פרו ורבו כדי שלא להעביר את פגם הממזרות לזרעו.[7. הסוברים שגם ממזר חייב במצוות פרו ורבו הם: שאלת יעבץ ב, צז; הרב בן ציון עוזיאל. אמנם נראה שאף הם יסכימו שאם יוליד ילדים על ידי שפחה, ובכך יטהר את זרעו, עדיף. ואף שלא יקיים את חובת פרו ורבו, כי הם אינם מתייחסים אחריו, מ”מ את מצוות ‘לשבת יצרה’ שהיא כללית וגדולה יותר, יקיים. ויש סוברים, שאף שאם יוליד ממזרים יקיים פרו ורבו, לכתחילה לא יעשה כן, ולכן אם אין לו אפשרות לקחת שפחה ולטהר בכך את זרעו (קידושין סט, א), עדיף שלא יקיים מצוות פרו ורבו (ויוכל להתחתן עם גיורת או ממזרת שאינן יכולות ללדת או שימנעו היריון). וכ”כ נתיבות לשבת אה”ע א, ח; מנחת חינוך א, כב. וכן מוכח מדעת הירושלמי יבמות פ”ח ה”ב, שלדעת ר’ יהודה אין משיאים ממזר לממזרת, כדי שלא להרבות ממזרים (פני משה לאה”ע א, א). ]

ז – היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): “כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות”, חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.

אמנם בזמן שנהגו לישא שתי נשים, היתה לאיש אפשרות נוספת, לשאת אשה שנייה בלא לגרש את אשתו הראשונה, וכדרך שעשתה שרה אמנו. שנאמר (בראשית טז, ג): “וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה” (יבמות סד, א).

היה להם בן או בת, למרות שעברו עשר שנים מהלידה האחרונה, וכבר אין סיכוי שיקיימו את מצוות פרו ורבו בבן ובת – אין האיש חייב לגרש את אשתו, כי את המצווה הכללית, שעבורה נברא העולם, מקיימים כבר בילד אחד (לעיל ה, ג, 2).[8. לרדב”ז (ח”א קכו, ח”ב תש), כיוון שחובת המצווה בבן ובת, גם אם יש להם בן או בת, כיוון שלא ילדו עשר שנים, חובה עליהם להתגרש. וכך משמע מהריב”ש טו. אולם דעת רוב הראשונים והאחרונים שאינם צריכים להתגרש, שכן אמרו במשנה (יבמות סד, א): “נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה”, משמע אם ילדה אפילו אחד, אינם צריכים להתגרש. וכ”כ רמב”ן, רשב”א, רמ”א אה”ע קנד, י; מעיל צדקה לג, פת”ש כו, ערוה”ש כג וכט. וכן עולה מדברי ריטב”א ונמוק”י.]

אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היה האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו”ע אה”ע קנד, י-יב).

היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש”י ורמב”ן לבראשית טז, ג; ערוה”ש קנד, כה).

אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה (יבמות סד, א; שו”ע אה”ע קנד, ו; לעיל ה, ג).

ראוי להדגיש, חובת האיש לגרש את אשתו לאחר עשר שנים אינה קובעת שהיא עקרה, אלא רק שלשניהם יחד אין כמעט סיכוי להוליד ילדים, אבל יתכן שעם גבר אחר תזכה לילדים. ולכן ההלכה היא, שמותר למי שעוד לא זכה לילדים לשאת אותה לאשה, ואם לאחר עשר שנים לא תלד, יצטרך אף הוא לגרשה. ואז יהיה אסור למי שעוד לא קיים את מצוות פרו ורבו לשאתה לאשה, שהואיל וכבר לא נפקדה משני גברים, מסתבר שהיא עקרה (יבמות סד, א; שו”ע אה”ע קנד, טז-יז).

כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה (עיין מהרשד”ם יו”ד צא; משיב דבר ד, ט; איש וביתו טז, טו, סוף הערה א).

ח – היתרים שלא להתגרש

חובה זו שהטילו חכמים על מי שלא זכה לילדים במשך עשר שנים לגרש את אשתו עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.

ההיתר הפשוט הוא, כאשר האיש סבור שהעקרות נובעת ממנו, או שלפחות יש ספק סביר שהיא נובעת ממנו, כגון שהוא חולני או שארעה לו תאונה שאולי פגעה ביכולתו ללדת. אמנם במקרים אלו, אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי לזכות בילד, יהיה חייב לגרשה.

כשלא היתה אפשרות להתיר את המשך הנישואין על סמך טענת עקרות האיש, היו שטענו שהואיל והלכה היא שאדם אינו חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחמישית משווי נכסיו (רמ”א או”ח תרנו, א), אם התשלום עבור כתובת אשתו הוא יותר מחמישית מנכסיו – אינו חייב לגרשה (עי’ בגדי כהונה אה”ע א). אמנם משמע מדברי הפוסקים, שלא סמכו על טענה זו, אלא חייבו את האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה. וזאת משום חשיבותה היתירה של מצוות פרו ורבו, שכדי לקיימה צריך להוציא יותר מחומש (אבנ”ז אה”ע א, א). עוד אפשר לומר, שרק כאשר מדובר במחיר מופקע אין צריך לשלם יותר מחמישית מנכסיו על קיום המצווה, אבל כאשר זה המחיר המקובל של המצווה, חובה לשלמו (עי’ באו”ה תרנו ‘אפילו’). ומכל מקום אפשר אולי לומר, שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שקשור אל אשתו במיוחד, עד שכאב הגירושין נורא בעיניו, מעל ומעבר למקובל, יותר מהפסד רוב רכושו, אין חובה להתגרש.

וכאשר סכום הכתובה גדול מכפי יכולת התשלום של הבעל, יש סוברים שאינו יכול לגרש את אשתו (רשב”א, פר”ח). ולדעת רבים, הואיל והגירושין נובעים מחמת חיוב ההלכה, כאשר אין לאיש יכולת לשלם את הכתובה, ישלם כפי יכולתו ובית הדין יזקוף עליו את השאר כחוב, ואין מעכבים את הגירושין בשל כך (רדב”ז א, תנח; גט מקושר קיט, יח; ישכיל עבדי ב, קונ”א אה”ע א; יבי”א ח”ז אה”ע ב, י).

בחוץ לארץ, יש שרצו לסמוך על דעת מקצת הראשונים שסוברים, שגם לאחר עשר שנים אין צריך לגרש.[9. לרוב הראשונים והאחרונים, גם בחו”ל חובה לגרש אחר עשר שנים, וכ”כ רמב”ן, רשב”א, ריטב”א, יש”ש, גר”א א, י; לבוש קנד, יא; ערוה”ש כד-כה, ועוד רבים. ולדעת אור זרוע, סמ”ק ורבנו ירוחם, אין דין עשר שנים נוהג בחו”ל כלל, וכמה אחרונים צרפו את דבריהם כסברה נוספת להקל, ומהם: שב יעקב ב, אה”ע א; בגדי כהונה אה”ע א; נודע ביהודה קמא אה”ע א. ]

למעשה, בכל מקרה ומקרה שוקלים את מכלול הטענות, ובדרך כלל על ידי צירוף שתי טענות, מורים היתר שלא לגרש.

עוד טענה יכולה לפטור אותם מגירושין, כאשר האשה תסרב לקיים את הדין ולקבל את גיטה, שאז יוכל האיש לטעון, שהואיל ועל פי תקנת רבנו גרשום אסור לגרש את האשה בלא הסכמתה, הוא פטור מלגרשה. למעשה, אם יתעקש לשאת אשה אחרת, יש אפשרות שיתירו לו באופן מיוחד לשאת אשה נוספת, אבל אם לא יתעקש, יישאר בנישואיו. אמנם היתר זה הוא בדיעבד, כי הוא מבוסס על סירובה של האשה לקיים את ההלכה.[10. אם האיש רוצה לגרש את אשתו והיא אינה מוכנה לקבל את גיטה, יש אומרים שמתירים לו לגרשה בעל כרחה (בית שמואל א, ז). ויש אומרים שמתירים לו לשאת אשה נוספת (ישכיל עבדי ח”ב אה”ע א; יבי”א ח”ז אה”ע ב). ויש אומרים שאין מתירים לו לגרשה או לישא אשה אחרת, כי חוששים שאין כוונתו לשם שמים ולקיום מצוות פרו ורבו (האלף לך שלמה אה”ע ז), ואולי יבוא אח”כ לישא אשה שאינה בת בנים (ר’ יצחק אלחנן בעין יצחק ח”ב אה”ע נז). ויש שלא התירו לשאת אשה נוספת, גם כשהיו ארבעה ספקות האם חרם דרבנו גרשום חל במקרה המדובר. וכ”כ ר’ חיים פלאג’י (חיים שאל ב, טז), וכן הורה הרב גורן ועוד דיינים (עיין פד”ר ח”ו עמ’ 193). למעשה שאלות אלו נידונות בבית הדין, ובמקרים מיוחדים מתירים. ]

ט – בני נח

בני נח שייכים גם הם למצוות פרו ורבו, וכפי שנאמר לנח ובניו (בראשית ט, ז): “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ”. אמנם החיוב המפורט שחל על הגברים להתחתן עד גיל עשרים, ולכל המאוחר עד עשרים וארבע, ולהוליד בן ובת (לעיל ה, ז-ט), אינו חל על בני נח (עי’ סנהדרין נט, א).

בן נח שהוליד בן ובת ואח”כ התגייר, קיים את מצוות פרו ורבו, שכן גם בעודו גוי היה שייך למצווה (יבמות סב, א). יש אומרים שגם אם ילדיו לא התגיירו קיים את המצווה, ויש אומרים שרק אם גם ילדיו התגיירו קיים את המצווה (לעיל ה, ד).

כיוון שהמצווה לבני נח היא כללית ואינה מוגדרת כחיוב גמור ומפורט, כאשר יש לאדם סיבות טובות להתבטל ממנה, יכול לכתחילה להיפטר מהמצווה. כגון במצב שיש חשש סביר שילדיו יהיו חולים, וכן כאשר יש חשש רציני שלא יצליח לחנך את ילדיו להיות אנשים טובים.[11. לכאורה נחלקו הראשונים אם בני נח מצווים בפריה ורביה: לשאילתות (קסה), ולתוס’ (חגיגה ב, ב, ‘לא תהא’), מצווים, וכפי שמבואר ביבמות סב, א, לגבי גר שהוליד ילדים בהיותו גוי, שלדעת ר’ יוחנן קיים פרו ורבו “משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו”. וכ”כ שם רש”י, ראב”ן ומאירי. לעומת זאת, מפשט הגמרא (סנהדרין נט, ב), בני נח פטורים מפרו ורבו, וכ”כ תוספות (יבמות שם ‘בני’), שאינם חייבים בפרו ורבו אלא שבניהם נקראים על שמם. וכ”כ ריא”ז ור”א מן ההר (יבמות שם). אמנם אפשר לומר שגם לדעתם, אף שבני נח אינם חייבים בפרו ורבו, מ”מ הם שייכים למצווה הכללית, שהיא גדולה מהמצווה המפורטת של פרו ורבו, וכפי שביארתי לעיל ה, ג. וכ”כ בערוה”ש א, ה. ואפשר לומר שבני נח שווים בזה לדין נשים, שיש להם מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה. ]

יש אומרים, שאסור לבני נח להשחית זרע, שכן למדנו שעונש המבול הגיע בעקבות חטא זה של השחתה יחד עם עוד חטאים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ”. ואמרו חכמים (סנהדרין קח, ב): “מימי המבול קשים כשכבת זרע”, שכן “ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. ברותחין קלקלו – בעבירה, וברותחין נידונו”, במי מעיינות רותחים שגאו להטביעם (רבי חיים פלאג’י חיים ושלום טז; צפנת פענח ל).

מנגד, יש אומרים שאין לבני נח איסור להשחית זרע, כי איסור הוצאת זרע לבטלה תלוי בחובת מצוות פרו ורבו, ורק לפני המבול היו בני נח חייבים במצוות פרו ורבו, אבל לאחר המבול לא נצטוו על פריה ורביה וממילא גם אינם אסורים בהשחתת זרע (עפ”י תוס’ סנהדרין נט, ב, ‘והוא’; אג”מ או”ח ד, קטז). אמנם נראה שגם לדעת המקילים אין מעשה זה ראוי, שכן נכון שכל התשוקה הזו תהיה מכוונת להרבות אהבה במסגרת הנישואין.[12. באר בשדי חמד (כללים מערכת ז’ כלל כ), שלדעת תוס’ (סנהדרין נט, ב), אין לבני נח איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאינם חייבים בפריה ורביה. ולשאילתות שסובר שחייבים, אסורים בהוצאת זרע לבטלה. ולרמב”ן ולרשב”א (לעיל ד, 15) אין קשר בין חובת פרו ורבו לאיסור השחתת זרע, וממילא אפשר לומר שגם בני נח אסורים בזה, ואף לנשים אסור לאונן, כי התשוקה הזו צריכה להיות שמורה להרבות אהבה בין בני הזוג.

ואפשר לומר שהדין תלוי בשורש האיסור, אם הוא משום ‘לא תנאף’, כדברי או”ז א, קכד; וסמ”ק רצב, אפשר שאסורים לבני נח, שאף הם מוזהרים על כך. (אמנם גם אפשר לטעון שהאיסור הוא דווקא בניאוף עם אשה זרה). ואם האיסור משום פרו ורבו, כדברי התוס’, או משום השחתה, אינם אסורים בכך, אף שאין הדבר ראוי. ]

דילוג לתוכן