חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו, ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח הארוך מחסרון הילדים.

אמנם בזמן שנהגו לישא שתי נשים, היתה לאיש אפשרות נוספת, לשאת אשה שנייה בלא לגרש את אשתו הראשונה, וכדרך שעשתה שרה אמנו. שנאמר (בראשית טז, ג): "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (יבמות סד, א).

היה להם בן או בת, למרות שעברו עשר שנים מהלידה האחרונה, וכבר אין סיכוי שיקיימו את מצוות פרו ורבו בבן ובת – אין האיש חייב לגרש את אשתו, כי את המצווה הכללית, שעבורה נברא העולם, מקיימים כבר בילד אחד (לעיל ה, ג, 2).[8]

אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היו האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו"ע אה"ע קנד, י-יב).

היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש"י ורמב"ן לבראשית טז, ג; ערוה"ש קנד, כה).

אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, ו; לעיל ה, ג).

ראוי להדגיש, שחובת האיש לגרש את אשתו לאחר עשר שנים אינה קובעת שהיא עקרה, אלא רק שלשניהם יחד אין כמעט סיכוי להוליד ילדים, אבל יתכן שעם גבר אחר תזכה לילדים. לכן מותר למי שעוד לא זכה לילדים לשאת אותה לאשה, ואם לאחר עשר שנים לא תלד, יצטרך אף הוא לגרשה. ואז יהיה אסור למי שעוד לא קיים את מצוות פרו ורבו לשאתה לאשה, שהואיל וכבר לא נפקדה משני גברים, מסתבר שהיא עקרה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, טז-יז).

כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה (עיין מהרשד"ם יו"ד צא; משיב דבר ד, ט; איש וביתו טז, טו, סוף הערה א). וכן הדין לגבי עקרות של האיש במידה והאשה מעוניינת להתגרש ממנו כדי לזכות בילד. אם רופאים אמינים קבעו בוודאות שהאיש עקר, גם לפני עשר שנים יהיה חייב לגרשה. ואם לאחר עשר שנים הם עדיין סבורים שיש סיכוי סביר שיוליד, אינה יכולה לתבוע גירושין.


[8]. לרדב"ז (ח"א קכו, ח"ב תש), כיוון שחובת המצווה בבן ובת, גם אם יש להם בן או בת, כיוון שלא ילדו עשר שנים, חובה עליהם להתגרש. וכך משמע מהריב"ש טו. אולם דעת רוב הראשונים והאחרונים שאינם צריכים להתגרש, שכן אמרו במשנה (יבמות סד, א): "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה", משמע אם ילדה אפילו אחד, אינם צריכים להתגרש. וכ"כ רמב"ן, רשב"א, רמ"א אה"ע קנד, י; מעיל צדקה לג, פת"ש כו, ערוה"ש כג וכט. וכן עולה מדברי ריטב"א ונמוק"י.

תפריט

דילוג לתוכן