חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – היתרים שלא להתגרש

חובה זו שהטילו חכמים על מי שלא זכה לילדים במשך עשר שנים לגרש את אשתו עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.

ההיתר הפשוט הוא, כאשר האיש סבור שהעקרות נובעת ממנו, או שלפחות יש ספק סביר שהיא נובעת ממנו, כגון שהוא חולני או שארעה לו תאונה שאולי פגעה ביכולתו ללדת. אמנם במקרים אלו, אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי לזכות בילד, יהיה חייב לגרשה.

כשלא היתה אפשרות להתיר את המשך הנישואין על סמך טענת עקרות האיש, היו שטענו שהואיל והלכה היא שאדם אינו חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחמישית משווי נכסיו (רמ"א או"ח תרנו, א), אם התשלום עבור כתובת אשתו הוא יותר מחמישית מנכסיו – אינו חייב לגרשה (עי' בגדי כהונה אה"ע א). אמנם משמע מדברי הפוסקים, שלא סמכו על טענה זו, אלא חייבו את האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה. וזאת משום חשיבותה היתירה של מצוות פרו ורבו, שכדי לקיימה צריך להוציא יותר מחומש (אבנ"ז אה"ע א, א). או משום  שרק כאשר מדובר במחיר מופקע אין צריך לשלם יותר מחמישית מנכסיו על קיום המצווה, אבל כאשר זה המחיר המקובל של המצווה, חובה לשלמו (עי' באו"ה תרנו 'אפילו'). ומכל מקום אפשר אולי לומר, שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שקשור אל אשתו במיוחד, עד שכאב הגירושין נורא בעיניו, מעל ומעבר למקובל, יותר מהפסד רוב רכושו, אין חובה להתגרש.

כאשר סכום הכתובה גדול מכפי יכולת התשלום של הבעל, יש סוברים שאינו יכול לגרש את אשתו (רשב"א, פר"ח). ולדעת רבים, הואיל והגירושין נובעים מחמת חיוב ההלכה, כאשר אין לאיש יכולת לשלם את הכתובה, ישלם כפי יכולתו ובית הדין יזקוף עליו את השאר כחוב, ואין מעכבים את הגירושין בשל כך (רדב"ז א, תנח; גט מקושר קיט, יח; ישכיל עבדי ב, קונ"א אה"ע א; יבי"א ח"ז אה"ע ב, י).

בחוץ לארץ, יש שרצו לסמוך על דעת מקצת הראשונים שסוברים, שגם לאחר עשר שנים אין צריך לגרש.[9]

למעשה, בכל מקרה ומקרה שוקלים את מכלול הטענות, ובדרך כלל על ידי צירוף שתי טענות, מורים היתר שלא לגרש.

עוד טענה יכולה לפטור אותם מגירושין, כאשר האשה תסרב לקיים את הדין ולקבל את גיטה, שאז יוכל האיש לטעון, שהואיל ועל פי תקנת רבנו גרשום אסור לגרש את האשה בלא הסכמתה, הוא פטור מלגרשה. למעשה, אם יתעקש לשאת אשה אחרת, יש אפשרות שיתירו לו באופן מיוחד לשאת אשה נוספת, אבל אם לא יתעקש, יישאר בנישואיו. אמנם היתר זה הוא בדיעבד, כי הוא מבוסס על סירובה של האשה לקיים את ההלכה.[10]


[9]. לרוב הראשונים והאחרונים, גם בחו"ל חובה לגרש אחר עשר שנים, וכ"כ רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, יש"ש, גר"א אה"ע א, י; לבוש קנד, יא; ערוה"ש כד-כה, ועוד רבים. ולדעת אור זרוע, ראב"ן והגה"מ, אין דין עשר שנים נוהג בחו"ל כלל, וכמה אחרונים צרפו את דבריהם כסברה נוספת להקל, ומהם: שב יעקב ב, אה"ע א; בגדי כהונה אה"ע א; נודע ביהודה קמא אה"ע א.

[10]. אם האיש רוצה לגרש את אשתו והיא אינה מוכנה לקבל את גיטה, יש אומרים שמתירים לו לגרשה בעל כרחה (בית שמואל א, ז). ויש אומרים שמתירים לו לשאת אשה נוספת (ישכיל עבדי ח"ב אה"ע א; יבי"א ח"ז אה"ע ב). ויש אומרים שאין מתירים לו לגרשה או לישא אשה אחרת, כי חוששים שאין כוונתו לשם שמיים ולקיום מצוות פרו ורבו (האלף לך שלמה אה"ע ז), ואולי יבוא אח"כ לישא אשה שאינה בת בנים (ר' יצחק אלחנן בעין יצחק ח"ב אה"ע נז). ויש שלא התירו לשאת אשה נוספת, גם כשהיו ארבעה ספקות האם חרם דרבנו גרשום חל במקרה המדובר. וכ"כ ר' חיים פלאג'י (חיים שאל ב, טז), וכן הורה הרב גורן ועוד דיינים (עיין פד"ר ח"ו עמ' 193). למעשה, שאלות אלו נידונות בבית הדין, ובמקרים מיוחדים מתירים.

תפריט

דילוג לתוכן