פרק י"ג - הזכרת גשמים ובקשתם | תפילת נשים

אנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח התפילה כמקשה אחת הכוללת את כל הבקשות העיקריות, ואף הקפידו על סדר הברכות, וסמכו זאת על פסוקים (מגילה יז, ב). לפיכך, המדלגת על אחת מברכות שמונה עשרה של תפילת עמידה, לא יצאה ידי מצוות תפילה. ואף אם שינתה את סדר הברכות, למרות שבפועל אמרה את כולן – לא יצאה ידי חובתה (שו"ע קיט, ג).

גם מי שטעתה באחת הברכות טעות שפגעה בעיקרה של הברכה, כגון שלא אמרה את חתימתה, או שאמרה בה דבר שמנוגד לכוונתה, כגון שביקשה על הגשמים בקיץ, הרי היא כמי שלא אמרה את אותה הברכה (באו"ה קיט, ג). וכן אם שכחה לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש ובחגים, עליה לחזור להתפלל תוך הזכרת 'יעלה ויבוא'.

בכל הדינים האלו, דין האשה כדין האיש, ובכל מקום שאיש היה צריך לחזור ולהתפלל, גם אשה חוזרת. ובכל מקום שאיש צריך לחזור שוב לאותה ברכה שטעה, גם אשה חוזרת (כפי שיבואר בהלכה הבאה). גם אשה שהתפללה תפילה שאינה חייבת בה, כגון מי שנוהגת להתפלל שחרית בלבד, ובאותו יום החליטה להוסיף ולהתפלל מנחה וטעתה בה, צריכה לחזור להתפלל בלא טעות. וכן מי שרגילה להתפלל שחרית ומנחה, והוסיפה והתפללה מעריב וטעתה בתפילתה, עליה לחזור להתפלל בלא טעות. שהואיל וכבר התחילה להתפלל, עליה להתפלל כפי שתיקנו חכמים, ואם שינתה ממטבע שתיקנו חכמים, עליה לחזור ולתקן.^[1]

אשה שנזכרה באמצע תפילתה שדילגה או טעתה באחת משלוש עשרה הברכות האמצעיות, צריכה לחזור לאותה ברכה שטעתה בה, ומשם ואילך תמשיך להתפלל כסדר. ואע"פ שהיא חוזרת על ברכות שכבר אמרה, כיוון שכל הברכות שאמרה אחרי הדילוג או הטעות היו שלא על פי הסדר, נחשב כאילו לא אמרה אותן, ועליה לחזור לאומרן כסדר (ברכות לד, א כפירוש הרשב"ם; שו"ע קיט, ג).

ואם דילגה או טעתה באחת משלוש הברכות הראשונות או האחרונות – אם כבר סיימה את אותה הברכה בטעות, או שדילגה עליה והתחילה את חברתה, כשתבוא לתקן עליה לחזור לתחילת שלוש הברכות. מפני שעניינן של שלוש הברכות הראשונות אחד, וכן עניינן של שלוש הברכות האחרונות אחד (לעיל יב, ט), ולכן הן נחשבות כמקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן כאילו טעתה בכולן, ועליה לחזור לתחילתן (ברכות לד, א; רמ"א קיד, ו. דוגמה לדין זה להלן בהלכה ח).

סיימה את תפילתה, ונזכרה שדילגה או טעתה באחת מן הברכות, עליה לחזור ולהתפלל. ואפילו אם עדיין לא פסעה שלוש פסיעות לאחור, אם סיימה את כל התחנונים ועמדה לפסוע – עליה לחזור לתחילת התפילה (שו"ע קיז, ה).

מי שהפסיקה באמצע תפילת שמונה עשרה בדיבור או בשתיקה, אם ההפסקה היתה קצרה, ממשיכה להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה היתה ארוכה, כשיעור שיכלה לגמור את התפילה מתחילתה ועד סופה, חוזרת לתחילת התפילה. יש אומרים, שאין בזה הבדל בין אם ההפסקה נבעה מרצונה או מחמת אונס, בכל מקרה, כיוון שהיתה כשיעור שיכלה לגמור את כל תפילתה, חוזרת לראש (שו"ע קד, ה, וכך מנהג יוצאי ספרד). ויש אומרים, שרק אם ההפסקה היתה מחמת אונס, חוזרת לראש; אבל אם הפסיקה ברצון, גם אחר הפסקה ארוכה, חוזרת להתפלל ממקום שפסקה (רמ"א סה, א; מ"ב קד, טז, וכך מנהג יוצאי אשכנז).

בהמשך (יד, א-ב) יבואר לאיזה צורך מותר להפסיק בתפילה.

בימים מיוחדים מוסיפים בתפילה דברים מעניינו של יום. יש תוספות שאם שכחה לאומרן לא יצאה ידי התפילה, ויש תוספות שלכתחילה צריך לאומרן אבל בדיעבד אינן מעכבות.

בחול המועד של פסח וסוכות, מוסיפים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רצה', ואם שכחה לומר וסיימה תפילתה – חוזרת ומתפללת. ואם עדיין לא סיימה את תפילתה – חוזרת ל'רצה' ואומרת 'יעלה ויבוא' וממשיכה משם ואילך עד סוף התפילה. וכן בראש חודש אומרים 'יעלה ויבוא', ואם שכחה לומר בשחרית ומנחה – חוזרת ומתפללת. אבל אם שכחה לומר 'יעלה ויבוא' בערבית של ראש חודש – אינה חוזרת, הואיל ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי עדים, לא היו מקדשים את החודש בלילה, וממילא לא חלה עדיין קדושת ראש חודש בערבית (שו"ע תכב, א).

במוצאי שבת מוסיפים נוסח הבדלה בברכת 'אתה חונן', ואם שכחה לומר – אינה חוזרת, הואיל והיא עתידה לצאת ידי חובתה בהבדלה שעל הכוס (שו"ע רצד, א).

בחנוכה ובפורים מוסיפים 'על הניסים' בברכת ההודאה, ואם שכחה לומר – אינו חוזרת, מפני שחגים אלו מדברי חכמים, לפיכך אין הזכרתם בתפילה מעכבת (שו"ע תרפב, א).

בימי תענית מוסיפים לומר 'עננו' בתפילת הלחש בברכת 'שומע תפילה'. למנהג יוצאי אשכנז אומרים 'עננו' רק במנחה (רמ"א תקסה, ג). למנהג יוצאי ספרד אומרים בכל משך הצום: בתשעה באב – בערבית, בשחרית ובמנחה, ובשאר הצומות – בשחרית ובמנחה (כה"ח תקסה, יז). ויש נוהגים בכל הצומות לאומרו גם בערבית (הרב רקח, מהרי"ץ). לכל המנהגים, השוכחת לומר 'עננו' אינה חוזרת.

בעשרת ימי תשובה, שהם ימי דין, שבהם מתגלה מלכותו בעולם, חותמים 'המלך הקדוש' בברכה השלישית, ו'המלך המשפט' בברכה על השבת המשפט. טעתה ואמרה 'האל הקדוש' בברכה השלישית, חוזרת לתחילת התפילה, שכבר למדנו ששלוש הברכות הראשונות הן מקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן – חוזרת לראש. ואם תיקנה את עצמה תוך כדי דיבור, היינו תוך זמן של אמירת שלוש מילים בקצב של דיבור רגיל, תמשיך בתפילתה.

טעתה בברכת השבת המשפט וחתמה 'מלך אוהב צדקה ומשפט' כבכל השנה, ולא תיקנה את עצמה תוך כדי דיבור, למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, יצאה בדיעבד ידי חובתה, הואיל וגם בנוסח של כל השנה מזכירים את המילה 'מלך' (רמ"א קיח, א; בא"ח נצבים יט; כה"ח א). ולמנהג חלק מיוצאי ספרד לא יצאה, הואיל ולא אמרה את נוסח הימים הנוראים. ולדעתם, אם עדיין לא סיימה את תפילתה, תחזור לברכת 'השיבה שופטינו' ותחתמנה כראוי, ותמשיך משם עד סוף התפילה. ואם סיימה את התפילה, תחזור ותתפלל שנית, ותתנה שאם אינה חייבת לחזור, הרי שזו תפילת נדבה (שו"ע קיח, א; יחו"ד א, נז).

עוד מוסיפים בעשרת ימי תשובה ארבע תוספות: 'זכרנו', 'מי כמוך', 'וכתוב' ו'בספר חיים', ואם שכחה ולא אמרה אותן, אינה חוזרת (שו"ע תקפב, ה).^[2]

למדנו (לעיל א, ז) שחכמים תיקנו שלוש תפילות בכל יום, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד העלאת האיברים והפדרים של הקרבנות על גבי המזבח. (לעיל ב, ב-ה, למדנו במה נשים חייבות). בנוסף, כשם שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אדם שרצה היה רשאי להוסיף ולהקריב קרבנות נדבה, כך כל אשה רשאית להוסיף ולהתפלל תפילת שמונה עשרה בנדבה. וכפי שאמר רבי יוחנן: "ולואי יתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א). כדי שיהיה ניכר שתפילתה נדבה, עליה להוסיף בתפילתה בקשה אישית מיוחדת. וכשם שאין מקריבים מוסף בנדבה, כך אין מתפללים תפילת מוסף בנדבה. וכשם שאין מקריבים נדבות בשבתות וימים טובים, כך אין מתפללים בהם תפילות נדבה (שו"ע קז, א-ב).

הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריכה להכיר את עצמה שהיא זהירה ומסוגלת לכוון בתפילתה מתחילתה ועד סופה. אבל אם אינה יכולה לכוון יפה – אל תתפלל תפילת נדבה (שו"ע קז, ד).

כיום מקובל להורות שאין אנו מצליחים לכוון כראוי בכל מילות התפילה, ולכן איננו מתפללים תפילת נדבה. אבל אשה שרוצה להתפלל מעריב, אף שהיא פטורה ממנה, אין היא נחשבת לגביה כתפילת נדבה, ולכן גם כשאינה מסוגלת לכוון בכל התפילה, אם תרצה, תוכל להתפלל ערבית, ויהיה לה שכר על כך.

אשה שרגילה להתפלל תמיד שחרית או מנחה או שתיהן, והתעורר לה ספק ביום אחד אם התפללה את התפילה שהיא רגילה להתפלל או לא – כל זמן שלא עבר זמן תפילתה, תחזור ותתפלל מספק. ותתנה בליבה: אם כבר התפללתי – הרי זו תפילת נדבה, ואם לא התפללתי – הרי זו תפילת חובה. ואינה צריכה להוסיף ולחדש בה דבר, מפני שעצם זה שהיא יוצאת מן הספק הוא החידוש. ואף שאיננו מתפללים כיום בנדבה, כדי לצאת מהספק – מתפללים. ואם באמצע תפילתה נזכרה שכבר התפללה, כיוון שעשתה בתחילת תפילתה תנאי, שאם כבר התפללה תהיה תפילתה נדבה, תמשיך להתפלל בנדבה עד הסוף, ותוסיף בקשה משלה, כדי להראות שאכן זו תפילת נדבה.

מי שחשבה שעדיין לא התפללה, והתחילה להתפלל על דעת שתפילתה חובה, ופתאום באמצע תפילתה נזכרה שכבר התפללה, תפסיק מיד את תפילתה. ואינה יכולה להמשיך אותה בנדבה, שכשם שאין קרבן שמקצתו חובה ומקצתו נדבה, כך אין תפילה שתחילתה לשם חובה וסופה לשם נדבה (שו"ע קז, א).

מי שחלמה באמצע תפילתה עד שהסתפקה באיזו ברכה היא נמצאת, כגון שהיא מתלבטת אם היא בברכה השישית או בברכה העשירית, תחזור לברכה השישית, ותתפלל משם ואילך (כדעת רוב הפוסקים, כמובא בפניני הלכה תפילה יח, 3).

הנוהגת להתפלל תפילה אחת בכל יום, ולא הספיקה להתפלל עד שהגיע חצות היום ונסתיים זמן תפילת שחרית (כמבואר לעיל ח, א), תמתין עד חצי שעה אחר חצות, ותתפלל מנחה. ואם לא הספיקה להתפלל מנחה ושקעה החמה, תתפלל תפילת ערבית.

ומי שנוהגת להתפלל בכל יום שחרית ומנחה, תקנת התשלומין חלה עליה. ואם שכחה להתפלל שחרית, תתפלל מנחה פעמיים, בפעם הראשונה לשם תפילת מנחה, ובפעם השנייה לתשלומי שחרית.

ואם שכחה להתפלל מנחה והיא רגילה להתפלל ערבית, תשלים את תפילת מנחה אחר תפילת ערבית. ואם אינה רגילה להתפלל ערבית, אם תרצה תוכל להתפלל ערבית ותתפלל אח"כ תפילה נוספת לתשלומי מנחה. אבל אינה חייבת בזה, שהואיל ואינה רגילה להתפלל ערבית, אינה צריך לשנות מנהגה, וכיוון שלא תתפלל ערבית ממילא גם לא תתפלל לתשלומי מנחה. ואחר תפילת שחרית, ברור שלא תוכל להשלים את תפילת המנחה, מפני שתיקנו חכמים תשלומין לתפילה הסמוכה בלבד, אבל אחר שעבר זמן התפילה שאחריה, כבר אין לה תשלומין (פניני הלכה תפילה יח, ט).

שכחה להתפלל מנחה בערב שבת, וברצונה להשלים את תפילתה אחר תפילת ערבית של שבת, גם את תפילת התשלומין תאמר בנוסח ערבית של שבת (פניני הלכה תפילה יח, י).^[3]

תפילת ההשלמה צריכה להיות אחר תפילת החובה, ואם התכוונה להתפלל את התפילה הראשונה כתשלומין ואת השנייה כתפילת החובה, לא יצאה בתפילתה הראשונה לשם תשלומין, ועליה לחזור להתפלל בשלישית לשם תשלומין (שם יח, ח).

יש להפסיק בין תפילת החובה לתפילת התשלומין כדי שיעור מהלך ארבע אמות. בדיעבד, מי שהיתה צריכה להשלים את תפילת שחרית, ושכחה להתפלל תשלומין מיד אחר שהתפללה מנחה, כל זמן שלא עבר זמן תפילת מנחה, כלומר כל זמן שלא שקעה החמה, תתפלל תשלומין עבור תפילת שחרית (שם יח, ח).

לתפילת מוסף אין תשלומין, מפני שאין מקריבים את קרבנות המוספים אלא ביומם. וכן מי ששכחה להתפלל שחרית ביום שמתפללים בו מוסף, אינה יכולה להשלים את תפילת שחרית אחר מוסף, אלא אחר מנחה בלבד (שם יח, ט).

תשלומין נתקנו רק למי שלא התפללה באונס או בשגגה, אבל מי שלא התפללה במזיד, אין לה תשלומין (שם יח, ט).

בתקופת החורף אנו מזכירים את הגשם פעמיים בתפילה. בתחילה אנו מזכירים את הגשם כדי לשבח את ה' המוריד אותו, ואח"כ אנו מבקשים מה' שיברך אותנו בטל ומטר.

בברכה השנייה, היא ברכת 'מחיה המתים', אנו משבחים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותיקנו להזכיר את שבח הגשם בברכת 'מחיה המתים', מפני שהגשמים מביאים חיים לעולם.

בברכה התשיעית, היא ברכת השנים, אנו מבקשים על הגשם. למנהג עולי ספרד, כל נוסח ברכת השנים משתנה מהחורף לקיץ, בחורף פותחים ב"ברך עלינו", ואילו בקיץ פותחים ב"ברכנו ה'
אלוהינו". ולמנהג עולי אשכנז, נוסח ברכת השנים בקיץ ובחורף שווה, אלא שבחורף מבקשים "ותן טל ומטר לברכה" ואילו בקיץ מבקשים "ותן ברכה" (לתימנים נוסח שונה, אך הכלל ההלכתי אחד).

ואף שגם הזכרת הגשמים וגם בקשת הגשמים נאמרות בחורף, ישנו הבדל ביניהם, שהזכרת גשמים נאמרת בכל משך עונת הגשמים, ואילו בקשת הגשמים נאמרת רק בשעה שאנו רוצים שהגשם יתחיל לרדת.

תחילת זמן הזכרת הגשם בשמיני עצרת. ואמנם היה מקום להזכיר את הגשם מתחילת חג הסוכות, שכבר אז מתחילה עונת הגשמים, אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה. לפיכך, אין מזכירים אותו בחג הסוכות. וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם באים, ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע או"ח קיד, א-ב).

אבל את תחילת הבקשה על הגשם דחו בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. וזאת כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף לאחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאוד ואיננו רוצים לבטלו. ולאחר שיבָּנה בית המקדש במהרה בימינו, תחליט הסנהדרין אם לשנות את זמן תחילת בקשת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים.

ממשיכים להזכיר גשמים עד יום ראשון של חג הפסח, בשחרית עדיין מזכירים גשמים, ובמוסף כבר מזכירים את הטל. לגבי בקשת גשמים, מכיוון שהבקשה נאמרת רק בימות החול, ממילא יוצא ששואלים גשמים בפעם האחרונה בתפילת מנחה של ערב חג הפסח.

טעתה והזכירה גשם בקיץ, כיוון שבאותו זמן אין בכך שבח, חייבת לחזור ולתקן. אם עדיין לא סיימה את הברכה, תחזור לתחילתה ותאמר "מוריד הטל" כפי שאומרים בקיץ. ואם כבר סיימה את הברכה, הפסידה אותה, וכיוון ששלוש הברכות הראשונות נחשבות כחטיבה אחת, צריכה להתחיל את התפילה מחדש כדי לאומרה כראוי (שו"ע קיד, ד).

טעתה ולא הזכירה גשם בחורף, אם הזכירה טל, כפי שאנו אומרים בקיץ "מוריד הטל", כיוון שאמרה שבח מסוים שקשור למים, אינה צריכה לחזור. אבל אם לא הזכירה גם את הטל, כיוון שהחסירה שבח כל כך חשוב – צריכה לחזור (שו"ע קיד, ה).

טעתה וביקשה גשם בקיץ, כיוון שביקשה בקשה שאינה ראויה, קלקלה את ברכת השנים וחייבת לחזור ולתקן. לפיכך, אם עדיין לא סיימה את תפילתה, תחזור לברכת השנים, ותאמר אותה כראוי, וממנה תמשיך כסדר עד סוף התפילה. ואם כבר סיימה את תפילתה, תחזור ותתפלל כראוי (שו"ע קיז, ג).

טעתה ולא ביקשה על הגשמים בחורף, אם כבר חתמה את ברכת השנים ועדיין לא הגיעה לברכת 'שומע תפילה', תמשיך בתפילתה וכשתגיע לברכת 'שומע תפילה', שבה מותר לבקש כל בקשה, תבקש על הגשמים, ותתקן בכך את טעותה. אבל אם כבר עברה את ברכת 'שומע תפילה', הפסידה את המקום שבו יכלה לתקן את עצמה, והפסידה גם את כל הברכות שאמרה אחר ברכת השנים, ועליה לחזור לברכת השנים ולאומרה כהלכה, וממנה תמשיך להתפלל כסדר. ואם כבר סיימה את תפילתה והתכוונה לפסוע לאחריה, כיוון שלא ביקשה גשם – תפילתה חסרה, ועליה לחזור לראש התפילה ולהתפלל כראוי (שו"ע קיז, ד-ה).

הטעות השכיחה ביותר בתפילה, היא טעות בהזכרת גשמים ובקשתם, שכן בכל חצי שנה מחליפים את הנוסח, וכיוון שבמשך חצי שנה מתרגלים לנוסח מסוים, הלשון נמשכת אחר הנוסח השגור. כפי שלמדנו, שלוש מתוך ארבע הטעויות האפשריות בזה, מחייבות חזרה. (בכל הטעויות שבבקשת גשמים חוזרים, ובטעות אחת של הזכרת גשמים חוזרים. באלה חוזרים: 1) ביקשה גשמים בקיץ, 2) לא ביקשה גשמים בחורף, 3) הזכירה גשמים בקיץ. אך אם שכחה להזכיר גשמים בחורף אינה חוזרת, כיוון שהזכירה טל).

המסתפקת אם אמרה כראוי, כל זמן שלא עברו שלושים יום מאז החלפת הנוסח, בתחילת הקיץ או החורף, מן הסתם טעתה, שכן שגרת לשונה עדיין מורגלת לנוסח הקודם. ואם זו אחת משלוש הטעויות שמחייבות חזרה, עליה לחזור להתפלל כראוי. אבל אם כבר עברו שלושים יום, לשונה כבר התרגלה לחילוף הנוסח, ומן הסתם אמרה כראוי, ואינה צריכה לחזור ולהתפלל.

כדי להינצל מהספק הזה, שבעטיו פעמים רבות צריכים לחזור ולהתפלל, טוב שכל אשה תרגיל את עצמה ביום ההחלפה לנוסח החדש, ותחזור עליו תשעים פעם כדי שיהיה שגור על לשונה ולא תטעה. ואזי גם אם יתעורר לה ספק אם אמרה כראוי, כיוון שכבר הרגילה את לשונה תשעים פעם לומר כהלכה, מן הסתם התפללה כראוי ואינה צריכה לחזור (שו"ע קיד, ח-ט; פניני הלכה תפילה יח, 4).

לפיכך, כשיגיע ליל שביעי במרחשוון, למנהג עולי ספרד, שכל נוסח ברכת 'שאלת גשמים' משתנה, תרגיל את עצמה לפתוח את הברכה כראוי, ותאמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל. ברך עלינו". ולמנהג עולי אשכנז תאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה". וכשתגיע לתפילת מוסף של ראשון של פסח, תאמר תשעים פעם: "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל". ובמוצאי החג הראשון של פסח, לפני תפילת ערבית של חול המועד, למנהג עולי ספרד תאמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל. ברכנו"; ולמנהג עולי אשכנז תאמר תשעים פעם: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה" (מ"ב קיד, מ; כה"ח ס). וכך תרגיל את לשונה לנוסח החדש, ואם אח"כ תסתפק אם אמרה כשורה, אינה צריכה לחזור.^[4]

קבעו חכמים לְאַחֵר את תחילת הבקשה על הגשמים בבבל ליום שישים לתקופה (שיוצא ב-4 או 5 בדצמבר). וזאת מפני שיש בבבל מים מרובים מנהרות חידקל ופרת, ואין צורך להרבות שם בבקשה על הגשמים מיד בתחילת החורף. וכל שאר בני חוץ לארץ נגררים אחר בבל, ושואלים מיום שישים לתקופה (שו"ע קיז, א).^[5]

בת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ למשך כמה חודשים: יש אומרים, שתשאל כמנהג ארץ ישראל ששם ביתה (פר"ח). ויש אומרים, שתשאל כמנהג המקום שבו היא נמצאת עתה (ברכ"י). והדרך לצאת ידי כולם, שבכל עת שיש ספק תשאל בברכת 'שומע תפילה', ובברכת השנים תאמר כנוסח הקיץ (פניני הלכה תפילה יח, 6).^[6]

במקומות שצריכים לגשמים באביב, לא ימשיכו אחר הפסח לבקש גשמים בברכת השנים, אלא דינם כאנשים פרטיים, ויתפללו על הגשמים בברכת 'שומע תפילה', שבה יכול כל אדם להוסיף ולבקש בקשות פרטיות (שו"ע קיז, ב, ואם טעה, עי' בפניני הלכה שם יח, 8).

גם בארצות שמדרום לקו המשווה, כדוגמת, ארגנטינה, ברזיל ואוסטרליה, שואלים גשמים בשעה שיש חורף בארץ ישראל. ולמרות שבאותו הזמן אצלם הוא קיץ, כיוון שארץ ישראל היא עיקר העולם, הכל נגררים אחריה, ושואלים גשמים לפי ימות החורף בארץ ישראל. וכשיצטרכו לבקש גשמים לעצמם, יבקשו בברכת 'שומע תפילה'.

אבל אם הגשמים גורמים נזק בקיץ שלהם, אע"פ שעתה הוא חורף בארץ ישראל, אינם יכולים לבקש גשמים בברכת השנים, כדי שלא לבקש על דבר שהוא עתה קללה לגביהם. אלא יאמרו תמיד בברכת השנים את נוסח הקיץ, ובברכת 'שומע תפילה' יבקשו תמיד על הגשם. בחורף שלהם יבקשו על מקום מגוריהם, ובחורף של ארץ ישראל יבקשו על ארץ ישראל.

הנוסעת מארץ ישראל או מארצות הצפון לביקור באותם מקומות, גם אם הגשמים מזיקים שם, תמשיך לבקש על הגשמים לפי החורף של ארץ ישראל (שערים המצוינים בהלכה יט, ג).