למדנו (לעיל א, ז) שחכמים תקנו שלוש תפילות בכל יום, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד העלאת האיברים והפדרים של הקרבנות על גבי המזבח. (לעיל ב, ב-ה, למדנו במה נשים חייבות). וכמו שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אשה שרצתה היתה רשאית להוסיף ולהקריב קרבנות נדבה, כך רשאית כל אשה להוסיף ולהתפלל תפילת שמונה עשרה בנדבה. וכפי שאמר רבי יוחנן: "ולואי יתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א). וכדי שיהיה ניכר שתפילתה נדבה, עליה להוסיף בתפילתה איזו בקשה אישית מיוחדת. וכשם שאין מקריבים מוסף בנדבה, כך אין מתפללים מוסף בנדבה. וכשם שאין מקריבים נדבות בשבתות וימים טובים, כך אין מתפללים בהם תפילות נדבה (שו"ע קז, א-ב). וכל הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריכה להכיר את עצמה שהיא זהירה ומסוגלת לכוון בתפילתה מתחילתה ועד סופה. אבל אם אינה יכולה לכוון יפה – אל תתפלל תפילת נדבה (שו"ע קז, ד).
כיום מקובל להורות שאין אנו מכוונים כראוי, ולכן איננו מתפללים תפילת נדבה. אבל אשה שרוצה להתפלל מעריב, אף שהיא פטורה ממנה, מכל מקום אין היא נחשבת לגביה כתפילת נדבה, ולכן גם כשאינה מסוגלת לכוון בכל התפילה, אם תרצה, תוכל להתפלל ערבית, ויהיה לה שכר על כך.
